האם שוכר יכול לחייב שוכר חדש לקנות את חפציו כתנאי למסירת פרטי המשכיר

האם שוכר יכול לחייב שוכר חדש לקנות את חפציו כתנאי למסירת פרטי המשכיר?

שאלה:

בתי חיפשה דירה בירושלים ופנתה לשוכרת שעמדה לעזוב כדי לקבל את פרטי המשכיר. השוכרת הסכימה למסור את הפרטים רק בתנאי שבתי תקנה ממנה ריהוט שנשאר בדירה (ארונות קיר, דשא סינטטי ועוד) ב־2500 ש"ח. בתי ראתה את הדירה בקצרה והסכימה, אך לאחר מכן בסיור נוסף עם המשכיר התברר שהארונות מצמצמים מאוד את החדרים, ולכן הודיעה למשכיר שאם יהיה עליה לרכוש את החפצים, היא לא תשכור את הדירה.

המשכיר אמר לבתי שאינה חייבת לקנות את הריהוט ושידבר עם השוכרת. לאחר שיחה איתו, השוכרת כעסה ואמרה שהיא תמכור את הדברים לבד ושבתי תסתדר עם הציוד שלה.

א. האם יש כאן דין תיווך, מאחר שהשוכרת היא זו שקישרה אותה למשכיר ולא הייתה דרך אחרת להשיגו? ואם כן, מהו סכום התיווך הראוי?

ב. האם האמירה של השוכרת מתוך כעס נחשבת כמחילה, או שאין זו מחילה כיון שנאמרה בכעס?

תשובה

א. תשלום דמי תיווך כשהתחייב בחוזה שעליו לאפשר הצגת דירה

אם השוכרת הראשונה התחייבה למשכיר להראות את הדירה למתעניינים כפי שבהרבה חוזים כתוב, נראה שחלק מהצגת הדירה זה מסירת פרטי התקשרות והיא אינה זכאית לדמי תיווך או להתחייבות כל שהיא בתמורה לכך.  

ב. תשלום דמי תיווך עבור שם המשכיר

יש מקום להסתפק האם נהוג לשלם שכר תיווך עבור שם המשכיר (בספר תיווך ושידוך בעמוד יד כתב בשם הגר"י פליישמן שלא נהוג לשלם אבל הרב שפרן סובר שכן נהוג), גם הרב שפרן סבר שאם יש מקום לחייב על תשלום לדמי תיווך התשלום צריך להיות  שישית מדמי התיווך.  

במקרה והיה תנאי מפורש שעליו לשלם, לכאורה כל תנאי שבממון קיים ועליו לשלם. אמנם הרמ"א (חו"מ קכט, כב ע"פ קצות החושן שם, ח) כתב שבמקרה בו לא נהוג לשלם עבור שירות מסויים גם תנאי לשלם לא יועיל, אלא אם כן נעשתה פעולת קניין, כי אנו יוצאים מנקודת הנחה שהבטחת התשלום נעשתה מהשפה ולחוץ ('משטה הייתי בך'). ולכן כתב שאם ערב התנה את הערבות שלו בתשלום שכר, אין חובה לשלם לו שכר אם לא נעשתה פעולת קניין.

ולכאורה לפי השיטה שלא נהוג לשלם עבור מידע כזה – אפילו התנה עימו שישלם לא מועיל. אולם מאחר וכלל לא ברור כי לא נהוג לשלם עבור מידע כזה, לא נראה שניתן לסמוך על כך ויש לשלם דמי תיווך עבור שם המשכיר במידה והתנו את המידע בתשלום.

ג. מחילה בכעס

נחלקו ראשונים ואחרונים בעניין מחילה בכעס האם המחילה חלה. המהרי"ט (סי' קי"ח) קובע כי אין לה תוקף. וכן פסק לכאורה הרמ"א (חושן משפט  שלג, ח): "... מיהו בשאר פועל, אם אמר לו בפני שנים: לך מעמדי, פטור בלא מחילה. ויש אומרים אם אמר לו דרך כעס, שאינו פטור".

ה'אמרי בינה' (דיני דיינים סי' כ) כתב כי מעיקר הדין להלכה מחילה בכעס אינה מחילה, עם זאת, הוא מעיר כי מאחר שהרמ"א נקט בלשון "ויש אומרים", משתמע מכך שקיימת עמדה חולקת, ומכאן שייתכן כי מכוח הספק לא ניתן להוציא ממון מידי המוחזק.

ר' עקיבא איגר (שו"ת החדשות חושן משפט סימן ה') כתב שמחילה בכעס מועילה וביאר את דברי הרמ"א שאמירת "לך מעמדי" מתפרשת בגלל הכעס כמי שאינו רוצה לראות עוד את פניו אבל איננה מתפרשת כמחילה. ולדינא המוציא מחברו עליו הראיה.  

אולם אף אם נגיד שמחילה בכעס אינה מחילה היינו רק אם המוחל בכעס חזר בו, ועכשיו הוא עומד על זכותו לקיים את הדבר שמחל עליו בכעס, אולם אם הוא לא עומד על זכותו זו והוא עדיין מוחל – אפילו אם המחילה נעשתה מתוך כעס היא תקפה. כל שכן אם עבר זמן רב מרגע המחילה בכעס.

בסוגיה דומה עסק ה'חקרי לב' (יורה דעה סימן רלו) במקרה של רב עיר שעזב את משרתו בעקבות כעס, ולאחר זמן ביקש לחזור ולכהן כרב הקהילה. הדיון נסב סביב השאלה האם ניתן להשיבו לתפקידו מכוח המינוי הקודם, או שיש צורך במינוי מחודש על ידי כלל פרנסי העיר.

לדעת החקרי לב, אף שההחלטה הראשונית התקבלה בשעת רוגז, מאחר שחלף פרק זמן משמעותי והרב המשיך להימנע ממילוי תפקידיו הרבניים, יש לראות את פרישתו כהחלטה מחושבת ולא כתגובה רגעית בלבד. מסקנה זו נשענת על דברי הספר חסידים (סימן תרנה) ועל תשובת חוות יאיר (סימן פה), שכתבו כי השינה והזמן מפיגים את הכעס. ממילא, העובדה שהרב לא חזר בו גם לאחר שהכעס חלף מלמדת שפרישתו נעשתה מתוך גמירות דעת.