כללי הדיון בבית הדין: חוות דעת מומחה, שקר ופסלות

שאלה:
בס"ד אבקש לברר סדרי הדין בבית דין רבני. אדגיש שזה בירור הלכה ולא ח"ו פסק דין במעמד צד אחד.

1. האם על ביה"ד לנמק את פסק הדין + מקורות .

2. האם במקרה של נושא מקצועי כגון: דו"ד בין 2 צדדים בנושא רפואי. או נושא מורכב אחר כגון רישום קרקע באזור יהודה ושומרון שזה עבודה מאד מורכבת לאור כך שלא חל הדין הישראלי באזור זה ודרוש הרבה נסיון בתחום זה. או בירור עבודות בנין או נגרות וכד. השאלה היא, הרי ברור לכולם שהדיינים אינם אמורים להבין בכל התחומים המקצועיים . ולכן הצדדים מצרפים חו"ד מקצועי. ובדרך כלל מכין החוו"ד מופיע גם למתן עדות להסביר בפני ביה"ד .

השאלה בסעיף זה מתחלק בכמה חלקים:

א. האם ביה"ד יכול להתעלם מחוו"ד ? והאם ביה"ד יכול לפסוק בניגוד לאמור בחוו"ד ?

ב. במקרה שצד השני לא הגיש חוו"ד נגדי האם ביה"ד חייב לפסוק לפי חו"ד שכן הוגש ?

ג. במקרה שאחד מהצדדים שיקר ביודעין, כגון הגשת תצהיר שקרי או שידול עדים להעיד שקר. או פניה לעד של הצד השני שיעיד שקר. הם מתמללים את השיחות [של עדות השקר] והוגש לביה"ד כמוצג שלהם . האם ביה"ד יכול להתייחס לחוו"ד שהצד ששיקר מגיש ?

5. האם על ביה"ד להביע את דעתו כנגד הצד ששיקר או שידל עדים לשקר ?

6. נוהגים שהולכים אחרי הנתבע וכו. האם זה כלל קבוע או שיש יוצא מהכלל.

7. במקרה שביה"ד דן כבר בנושא זה - באחד מהסעיפים של התביעה. לדוגמא: ראובן תבע את שמעון לשלם לו שכ"ט עבור עבודת בקידום הרישום של הקרקע על שמו של הנתבע. הנתבע סירב לשלם, הוגש תביעה בהתאם, הנתבע טען שהולכים אחרי הנתבע וביקש להתדיין בביה"ד פלוני אצל הרכב אלמוני. התביעה כוללת כמה סעיפים, בדיון גילה התובע שביה"ד מכיר את הנתבע מדיון אחר והבין שביה"ד דן כבר באחד מסעיפי התביעה שהוא הגיש. מעבר לבעיה של נסתתמו טענותיו של התובע עקב כך שראה שביה"ד כאילו מיודד עם הצד שכנגד הנתבע... יש גם בעיה של גילוי נאות התובע טען שהיה על ביה"ד להבהיר בתחילת הדיונים ועוד לפני זה, שהם מכירים את הנושא וכי הם דנו כבר באחד הסעיפים. ואז התובע היה יכול להתנגד לדון בפני הרכב זה או להסכים ? השאלה האם התובע יכול לפסול את ההרכב ? באם אפשר לקבל גם מקורות. תזכן למצוות

תשובה:

1. לפי דין תורה אין חובה לנמק את פסק הדין. להרחבה בפרטי הדין ראו: https://www.dintora.org/Show_article/989. לפי חוק הבוררות קיימת חובה לנמק פסק בוררות, אולם אין הכרח שהנימוקים יהיו הלכתיים ומפורטים.

2. סוגיית עדות מומחה נדונה בהרחבה בנייר העמדה של הרב רכניץ: https://www.dintora.org/Show_article/1165. בהתאם למדיניות בית הדין ארץ חמדה–גזית, וכעולה מן המאמר, בית הדין אינו מתעלם מחוות דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים. עם זאת, מאחר שמדובר בחוות דעת של גורם הנוגע בדבר, היא נבחנת בעיקר כטענה המחייבת התייחסות ומענה. אין חובה להעמיד חוות דעת נגדית, ובמקרים המתאימים הצדדים יישאו בשווה בעלות מומחה מטעם בית הדין. ככלל, חוות דעתו של מומחה בית הדין תנחה את ההכרעה, למעט במקרים חריגים שבהם הוכח, בדרכים המפורטות במאמר, כי נפלה בה טעות. כל סטייה ממסקנות מומחה בית הדין צריכה להיות מנומקת היטב.

3. במקרים של שקר בולט ומשמעותי שלא ניתן להוכחה בכלים הלכתיים, עלול התיק לקבל מעמד של "דין מרומה". במצב כזה אין בית הדין פוסק לטובת מי שנמצא משקר, ובידי הדיינים עומדים כלים שונים לבירור האמת. עם זאת, ברוב המקרים ניתן להגיע לחקר האמת גם ללא שימוש בדיני "דין מרומה".

4. בית הדין בדרך כלל אינו רואה את עצמו כמוסד שמטרתו לחנך את הצדדים, אלא כמוסד שמטרתו להביא לפתרון צודק ומועיל של הסכסוך. לכן הוא יפעל לפי הבנתו את טובת העניין ואת צורכי ההכרעה.

5. מטעם זה, במקרים רבים בית הדין יימנע מלכנות אדם במפורש "שקרן", ולעיתים אף בפסק הדין עצמו יסתפק ברמיזה לכך. בדרך כלל אין תועלת מעשית בקביעה כזו, ובוודאי כאשר הוכחה חד־משמעית של שקר מכוון עשויה להתברר רק במסגרת הליך פלילי, שאינו בסמכותו של בית דין לדיני ממונות. יחד עם זאת אני לא רוצה שיששתמע שאין בכך חומרה, שקר בבית הדין הוא דבר חמור ביותר והדיינים מתרים לפני עדות בשל כל אחד מהצדדים על כך שהוא עומד בפני בורא עולם ומעיד. אני אומר שצריך לבחור מהי הדרך המועילה. אישית אני מוצא את הדרך של דרכי נועם כדרך המובילה לגילוי האמת יותר מדרכים אחרות. 

6. לגבי הכלל של "הליכה אחר הנתבע" – מאחר שהשאלה הוצגה באופן כללי, וקיימים בדין זה פרטים וסייגים רבים, אפנה לתשובה העוסקת בנושא ומציגה מספר מצבים שבהם אין הולכים אחר הנתבע: https://dintora.org/Show_article/1364

7. לא נראה כי עצם העובדה שבית הדין דן בעבר באחד הצדדים או בגורם הקשור אליו מהווה עילה לפסילת ההרכב. אם נקבל טענה כזו, נגיע למצב שבו דיינים יהיו מנועים מלדון בתיקים רבים רק משום שכבר פגשו בעבר בעלי דין, חברות, מוסדות או עורכי דין המופיעים בפניהם תדיר. תוצאה כזו אינה סבירה ואינה מעשית. גם העובדה שבית הדין כבר דן בעבר בשאלה דומה אינה מלמדת דבר לעניין ההליך הנוכחי. אדרבה, הדרכת חז"ל והראשונים היא שהדיין לא יסתמך על הכרעות קודמות בלבד, אלא ידון בכל מקרה מחדש, יעיין במקורות כאילו הוא ניצב בפניו לראשונה, ורק לאחר מכן יכריע. אני סמוך ובטוח שכך נוהג בית הדין.