קטן שהזיק חפץ בלי לדעת את ערכו הגדול

[1] כל הדיון הזה הוא אם השעון שייך לאבא והוא איפשר לבנו להשתמש בו. אבל אם השעון הוא של הילד, לכאורה הדיון לא שייך.

שאלה

ילד שאינו בר מצוה לקח מיד חברו שלא ברשות שעון יקר מאד. השעון נפל מידיו של הלוקח וניזוק. עלות התיקון 600 שח. א. מה הדין של קטן בנזיקין. מה דינו כשיגדל (יקרה בקרוב). ב. האם הדינים של סוף המפקיד לגבי מי שלא ידע כלל שהוא מחזיק דבר כל כך יקר שייכים כאן. ג. האם אין בנתינת שעון כה יקר לילד שיסתובב אתה בין חבריו אבדה מדעת (מדובר בכתה ז) דעתכם למעשה ואם אפשר מקורות עיקריים.

תשובה

• דינו של קטן בנזיקין

אמרו חז"ל: "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין" (משנה בבא קמא ח,ד).

ידידנו הרב נתן חי שליט"א (תחומין לד עמו' 282-286) דן בעניין זה ונסכם את עיקרם של דברים: נחלקו הראשונים האם הקטן חייב לשלם כשיגדל. דעת הרמב"ם (חובל ומזיק פרק ד, הלכה כ) שפטור, וכן פסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן תכד, סעי' ח), ודעת האור זרוע (בבא קמא סימן שמו) שקטן חייב לשלם כשיגדל (וראו משנה למלך מלווה ולווה פרק ד הלכה יד שתמה על שיטה זו). תרומת הדשן (פסקים וכתבים, סב) סובר כי הקטן חייב לשלם כשיגדל מצד מידת חסידות, וכן פסק הרמ"א (אורח חיים סימן שמג, סעי' א) והפוסקים הוסיפו שיש לקטן צורך בכפרה ולכן חובת התשלום מצד מידת חסידות היא למען נקות את נפשו מכל טומאה (ראו ב"ח אורח חיים שמג).  

יש פוסקים (נחל יצחק סימן ז, אמרי בינה נדפס בספר דברי חיים נזקי ממונות סימן יא) הסוברים שאם הקטן הוא בר דעת יש לו חיוב גמור בדיני שמים לשלם כאשר יגדל. חידושם מבוסס על כך שהחתם סופר (יורה דעה סימן שיז) כתב ע"פ דברי הרמב"ם, שלבני נוח אין את כל השיעורים שיש לישראל, וכתב החתם סופר שאין לבני נוח חיוב רק מגיל 13 אלא הדבר תלוי בהבנתם, ואם הם ברי דעת מוטל עליהם חיוב. כיוון שאין דבר האסור לבני נוח ומותר לישראל גם דין זה מחייב את ישראל בדיני שמים אך לא בדיני אדם.  

הרמב"ם (הלכות גניבה פרק א הלכה י) כתב שיש לחנך את הקטנים לא לגנוב, גם באמצעות ענישה פיזית: "ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה וכן אם הזיקו שאר נזיקין". בעקבות דברי הרמב"ם הללו כתב הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (תחומין יח עמו' 48) שיש אפשרות לגבות ממון כתחליף לענישה הפיזית, אולם בסופו של דבר הרב גולדברג סבר שהשוואה זו אינה עולה יפה.

יש המחייבים את האבא לשלם מדין חינוך (תשובות והנהגות ד, שה ושז) או מנהג (פניני הוראה לרב נח לנדסברג עמו' 290 בשם הרב נויברט) או אם הזיק בעזרת החפצים של האבא מדין אש (הרב גולדברג תחומין יח) וכן יש לנהוג הלכה למעשה כאשר הקטן פשע פשיעה חמורה.

במקרה שלפנינו מדובר על פשיעה חמורה שכן לא מדובר רק על נזק אלא על גזל, שלא ניתן להשיבו בגלל שנגרם נזק, ועל כן בהסתמך על הסיבות שכתבו הפוסקים הנ"ל יש לחייב את אביו (או אותו כאשר נראה שזה החינוך הראוי) בתשלום. אולם גם הפוסקים שכתבו שיש מנהג לשלם או דין חינוך לא תמיד חייבו במלוא התשלום ובמקרים בהם הסכום לתשלום גבוה מאוד ברמה שקשה לאבא לשלמו- לא חייבו, ולכן צריך להתפשר ולשלם חלק מהסכום. לדעת הרמ"א מצד מידת חסידות הילד חייב במלוא התשלום, ולדעתי ראוי מאוד לחנכו במידת חסידות זו.  

• אדם שלא ידע שגונב או מזיק חפץ יקר

הסוגיא שם, וכן הסוגיא בבבא קמא סב ע"א העוסקת במי שהזיק חפץ ולא ידע מה שוויו שיש אומרים שהוא פטור (ראו שולחן ערוך חושן משפט שפ"ח סעיף א) אינה קשורה לענייננו. הילד שאל שלא מדעת שלפי הדין הוא גזלן. לכן התחייב בהשבה וכל עוד אינו משיב אין הוא נפטר מחיובו. בנוסף, איש לא מסר לילד מידע מטעה בדבר השווי של החפץ, או הסתיר את השעון בקופסה, השעון היה גלוי לפניו ואדם מבוגר היה מבין שלפניו שעון יקר מאוד, אלא שהילד לא ידע, חוסר ידיעתו לא פוטר אותו מתשלום.

• האם יש במסירת השעון לקטן משום אבדה מדעת[1]

מסירת חפצים לקטנים נחשבים כאבדה מדעת (בבא בתרא פז ע"ב) אולם שונה מסירת החפצים לקטנים משאר אבדה מדעת. כתבו קצות החושן (רסא, א בשונה מדעת הב"ח בתשובה) ונתיבות המשפט ביאורים (רסא, א) שבמסירה לקטן החפץ נחשב כשמור בשמירה מועטת, ולכן אין זה הפקר אלא שאם החפץ אבד אין חובה להשיבו אך אסור להזיקו ומי שלקח מידי הקטן חייב בהשבה להורי הקטן, ככל פרטי דיני גזילה (ראו גם משפטי התורה בבא מציעא קיצור הלכות השבת אבדה פרק ז סעי' ו ובהערה שם).

• סיכום

מצד הדין הקטן פטור מלשלם גם אחרי שיגדל אולם מצד מידת חסידות יש לשלם. יש פוסקים הסוברים שיש חובה גמורה בדיני שמים לשלם. יש פוסקים הסוברים שיש לחייב את האב בתשלום בחלק הסכום מדין חינוך או מנהג וכן יש לנהוג הלכה למעשה במקרה של נזק בכוונה או גזילה. אין לפטור את הקטן מטעמים של אבדה מדעת או אי ידיעת שוויו האמיתי של החפץ.