א. מעשה קניין בשכירות ב. תחולה מאוחרת של החוזה ג. התחייבות של שניים יחד ד. אחריות השוכר לשלמות הנכס המושכר |
ה. העברת השכירות ושכירות משנה ו. אונס שמונע מהשוכר להמשיך בשכירות ז. תיקונים במושכר ח. ריבית בשכירות ט. הוראות כלליות לחותמים על החוזה |
חוזה שכירות דירה הוא מהחוזים הנפוצים ביותר, ובמקרים רבים הוא נחתם אף ללא מעורבות של עורך דין. לפיכך, מוטלת על הצדדים לחוזה אחריות להבין את תוכן החוזה ואת החובות שהוא מטיל עליהם. ניתן לזהות בהקשר של חוזה שכירות דירה כמה סוגיות מרכזיות. להלן סקירה שלהן ולאחר מכן נוסח של חוזה עם הערות מבארות.
שכירות דירה מקנה לשוכר זכות שימוש בנכס.[1] העברת זכות זו לידי השוכר מחייבת ביצוע מעשה קניין אשר זהה למעשה הקניין הנדרש לשם קניית הנכס. לפיכך, מעשה הקניין המועיל בשכירות קרקע הוא כל מעשה קניין המועיל במכירת קרקע. אלא שלדעת התוספות[2] קניין סודר אינו מועיל בשכירות קרקע, וכך כותב השולחן ערוך:
בדרכים שהקרקע נקנה בהם, שכירות ושאלת קרקע נקנין... ויש אומרים שאינם נקנים בקנין סודר.[3]
הרמ"א פסק בניגוד לתוספות שגם קניין סודר מועיל:
קרקע נקנה באחד מארבעה דברים: בכסף, בשטר, בחזקה ובקנין סודר.
הגה: וכדין המקח כך דין שכירות קרקע כל ימי השכירות.[4]
בחוזה שלפנינו הצדדים מודים שעשו מעשה קניין מועיל, והודאה זו מועילה גם אם לא עשו קניין בפועל כיוון שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.[5]
לפעמים הדירה אינה פנויה בזמן חתימת החוזה, והעברת החזקה בדירה אמורה להתבצע זמן מה לאחר ביצוע מעשה הקניין. כאן אנו נתקלים בעיקרון הנקרא "כלתה קנינו". כלומר: מעשה הקניין מעביר זכויות רק בשעת עשייתו, ואי אפשר לדחות את חלות הקניין לזמן אחר, וכך פסק הרמב"ם: "האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום ומשך לא קנה".[6] כך הדין גם בקניין סודר כמו שכתב השולחן ערוך:
יש אומרים שאין הקנין מועיל אלא אם כן מקנה לו החפץ הנמכר או הניתן מיד, אבל אם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפצך לי לאחר שלשים, לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה.[7]
הפתרון לבעיה זו הוא על ידי הבהרה שהעברת הזכויות תתבצע בעת מעשה הקניין. משמעות הדברים היא שגם אם חוזה השכירות נחתם זמן מה לפני שהשוכר מקבל את החזקה, ואף אם הדירה מאוכלסת על ידי המשכיר או על ידי שוכר אחר בעת חתימת החוזה – העסקה נחתמת בעת החתימה על החוזה. וכך כתב הש"ך: "יכול להשכירו לאחר תוך זמנו לכשיגיע הזמן".[8]
בספר נתיבות המשפט כתב שגם אם בעת ביצוע מעשה הקניין לא נאמר במפורש שהעברת הזכויות תיעשה "מעכשיו" – העסקה תחול, ואלו דבריו:
...דאפילו אם השכיר לו סתם דהוי כאומר מעכשיו, דדוקא בדבר שאי אפשר לחול תיכף, או אפילו אפשר לחול מ"מ כשתלה הקנין כגון שאמר אל תקנה אלא לאחר שלשים או קנה לאחר ל', אבל אם השכיר לו סתם או שאמר לו אני צריך עוד לישב בו עוד זמן או שמושכר כעת, הוי כאומר מעכשיו, דסתם כאומר מעכשיו דמי דבכדי לא הוה עביד...[9]
לסיכום, ניתן לחתום על חוזה שכירות, גם אם מועד העברת החזקה יהיה מאוחר למועד החתימה וגם אם בעת החתימה מחזיק במבנה שוכר אחר. לכתחילה רצוי לציין שהעסקה חלה "מעכשיו" אולם בדיעבד גם ללא אזכור כזה העסקה בעלת תוקף. ברור שחובות השוכר לשלם ולשמור על הנכס מתחילות רק עם קבלת החזקה.
במקרים רבים, כאשר השוכרים או המשכירים הם בני זוג, שני בני הזוג חתומים על החוזה. לגבי משמעותה של התחייבות משותפת זו נחלקו ראשונים. בנוגע לשותפים שהתחייבו יחד, כגון שלוו מאחד או שאלו מאחד, יש סוברים שכל אחד מהם חייב את מלוא הסכום, והמלווה יכול לגבות מכל אחד מהם את ההלוואה כולה,[10] ויש סוברים שכל אחד מהם חייב במחצית ההלוואה בלבד.[11] לפי הדעה האחרונה המלווה אינו יכול לתבוע מאחד השותפים את כל הסכום, אבל אם תבע משניהם, ומאחד מהם לא ניתן לגבות, אזי הוא רשאי לתבוע את השותף מדין ערב, וכך נפסק בשולחן ערוך.[12]
בחוזה שלפנינו הנוסח הוא ששני השוכרים ושני המשכירים מתחייבים "שניהם ביחד וכל אחד לחוד". נוסח זה מטיל את מלוא ההתחייבויות על כל אחד מהשוכרים וכן על כל אחד מהמשכירים.
על פי דין תורה שוכר מיטלטלין חייב בתשלומים במקרה של נזק כשומר שכר,[13] ולכן הוא חייב אם המושכר נגנב או אבד. לעומת זאת שוכר קרקע פטור מתשלומים כשומר שכר,[14] ובכלל זה כל דבר המחובר לקרקע.[15] דירה היא דבר המחובר לקרקע ולכן השוכר פטור על נזקים שנגרמו לה.[16] לגבי חיוב שומר בפשיעה בקרקע נחלקו הפוסקים.[17]
אולם, השוכר יכול לקבל על עצמו להתחייב באחריות על קרקע, ובלבד שיעשה מעשה קניין כדי להתחייב.[18] בחוזה שלפנינו יש סעיף המחייב את השוכר בתשלומים על נזקים שנגרמו לדירה עקב מעשיו או מחדליו, והשוכר מקבל על עצמו התחייבות זו במעשה קניין.
לגבי מיטלטלין שהושכרו נאמר בגמרא: "כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר".[19] הטעם הוא שהמשכיר או המשאיל יכולים לומר "אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר".[20] נחלקו אמוראים[21] מה הדין כאשר השוכר עבר על האיסור והשכיר לאחר ואירע אונס, שאילו אירע אצל השוכר המקורי הוא היה פטור. לדעת רב אין מחייבים אותו בשל כך באונסים, כיוון שלדעתו "שומר שמסר לשומר – פטור", ואילו לדעת רבי יוחנן "שומר שמסר לשומר – חייב" גם באונס.
התוספות[22] הסבירו שלדעת רב ש"שומר שמסר לשומר – פטור" האיסור על השוכר להשכיר את הנכס לאחר הוא לכתחילה בלבד, אבל אם השוכר עבר על האיסור והשכיר לאחר אין מחייבים אותו בשל כך באונס.
לשיטה ש"שומר שמסר לשומר – חייב" נאמרו שני נימוקים: לדעת רבי יוחנן הנימוק הוא משום טענת בעל הפיקדון: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", כלומר, השומר אינו רשאי להעביר את הפיקדון לשומר אחר ללא רשות. אם בכל זאת העביר לשומר אחר הוא חייב באחריות מוגברת הכוללת גם פיצוי במקרה של נזק באונס.
לעומת זאת, לדעת רבא הנימוק הוא משום: "את מהימנת לי בשבועה והאיך לא נאמן לי בשבועה", כלומר, השומר השני אינו נאמן כדי להיפטר בשבועה. לפי נימוק זה, אם יש עדים על האונס ואין צורך בנאמנותו של השומר השני, אזי השומר הראשון יהיה פטור, כך סבר גם הרי"ף.[23]
בספר מחנה אפרים[24] למד מדברי הרי"ף שלמרות שלכתחילה השוכר אינו רשאי להשכיר את הנכס לאחר, בדיעבד הנכס מושכר, והמשכיר אינו יכול להוציאו מידי השוכר השני.
עד כאן עסק הדיון בשאלת השכרת משנה של מיטלטלין, לגבי השכרת משנה של מקרקעין נחלקו ראשונים: לדעת הרמב"ם[25] יש להבחין בין מיטלטלין לבין קרקעות. לדבריו, הנימוק "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" כוחו יפה במיטלטלין, אבל בקרקעות או בספינה אין אומרים כן "שהרי בעלה עמה". לעומתו הראב"ד סובר שגם בקרקעות אומרים "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", כיוון "שיש בני אדם שמחריבים בית בדירתם".[26] בשולחן ערוך[27] פסק כדעת הרמב"ם.
מחלוקת זו היא כאשר אין הסכם מפורש בין הצדדים, אבל אם הצדדים הסכימו במפורש בנוגע לשכירות משנה הולכים אחר הסיכום המפורש על פי הכלל "כל תנאי שבממון קיים".[28] ואכן בחוזה זה הוגדר במפורש ששכירות משנה אינה אפשרית.
במקרה של מות השוכר ח"ו עולה השאלה, האם יורשיו או המשכיר רשאים להפסיק את השכירות?
לדעת מהר"ם מרוטנבורג[29] היורשים רשאים להפסיק את השכירות וממילא הם אינם חייבים לשלם מעבר לתקופה שבה גר המוריש בבית. לעומתו כתב הרשב"א[30] בשם הראב"ד שהיורשים אינם יכולים להפסיק את השכירות ועליהם לשלם עד סוף תקופת השכירות. שתי הדעות הובאו על ידי הרמ"א שהכריע כך:
מי ששכר בית לדור בו, ומת בתוך זמן השכירות, אין צריך לשלם לו רק מה שדר בו, דבעל הבית הוי כפועל והוי ליה להתנות. מיהו יש חולקין. לכן אם קבל השכר כולו, אין צריך להחזיר כלום, כן נראה לי.[31]
כלומר, כיוון שיש מחלוקת בעניין, אזי רק אם השוכר שילם מראש את דמי השכירות לכל תקופת ההסכם, יורשיו אינם יכולים לבטל את ההסכם מיום מותו ולקבל את יתרת דמי השכירות בחזרה. לעומת זאת, הש"ך[32] פסק כדעת מהר"ם שהשכירות בטלה.
לגבי אירועים אחרים המונעים מהשוכר להמשיך בשכירות, כתב בספר פתחי חושן[33] שרק פטירה היא עילה לבטל הסכם שכירות, ולא כל אונס אחר.[34] אמנם, בספר מחנה אפרים[35] כתב "כי מת השוכר או חלה שאינו יכול לדור שם". מניסוח זה עולה, שלדעתו גם מחלה היא עילה לביטול.[36] בכל מקרה מסתבר ששינוי נסיבות שגורם לשוכר להעדיף את הפסקת השכירות איננו בגדר אונס.
כדי להבהיר את התנאים לצדדים הדברים הוגדרו בחוזה בסעיף 4 לחוזה המוצע.
על פי השולחן ערוך המשכיר חייב להעמיד לשוכר בית ראוי לדירה, ולתקן כל דבר שהוא "מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות".[37] כל דבר שאינו מעשה אומן השוכר חייב לעשותו.[38]
נימוקי יוסף[39] כתב בשם הריטב"א שהמשכיר לחברו בית מסוים ("בית זה") חייב להעמיד לו דלתות בתחילת השכירות, אבל אם אחר כך במשך זמן השכירות נתקלקלו הדלתות אינו חייב לתקן לו. מלשון הרמ"א[40] משמע שגם הוא מסכים לכך: "תקן המשכיר דברים אלו, ונשברו תוך ימי השכירות, אם אמר ליה: בית זה, אין צריך להעמיד לו אחר".
לעומת זאת שיטת הרא"ש[41] היא שאם נשברו קורות הבית ומסוכן לדור בו, אזי המשכיר חייב לתקן, כיוון שהבית קיים ויש עליו שם "בית", אלא שמסוכן לדור בו ומסתמא הוא עומד לתיקון. בשולחן ערוך[42] פסק כשיטת הרא"ש. קצות החושן[43] תמה מדוע הרמ"א, שכאמור פסק כשיטת הריטב"א, לא חלק על כך. בסיום הדברים כתב הרמ"א[44] "ובכל אלו הענינים הולכים אחר מנהג המדינה".
לגבי השאלה האם השוכר רשאי לתקן את הליקויים בעצמו ולנכות את עלות התיקון מדמי השכירות כתב המאירי:
...כן הדין בכל אלו אם שכרן והיה הכל ראוי ודר שם הרבה ונתקלקל שהמשכיר חייב לו לתקנם ואם תקן שוכר מעצמו מנכה לו מן השכירות...[45]
וכך כתב בספר נתיבות המשפט:
...וממילא מוכח דמכל שכן אם דמי השכירות ביד השוכר שיכול השוכר לתקן מדמי שכירותו...[46]
מדבריהם עולה שהשוכר רשאי לתקן בעצמו את ליקויי הדירה כיוון שהמשכיר אינו עומד בהתחייבותו. ועיינו בדברי ד"ר מיכאל ויגודה[47] שטען כי ניתן למצוא "רמז" לחובתו של השוכר להודיע על הליקוי לפני שהוא מתקן בעצמו, ולחובתו של המשכיר לתקן ללא שיהוי, בדבריהם של אחרונים. אולם, מעבר לרמז לא מצאנו.
למעשה, גם כאן בחרנו להגדיר את הדברים בחוזה (בסעיפים 28-30), תוך התייחסות למקרים שבהם המשכיר אינו מבצע את חובתו תוך זמן סביר.
ריבית היא כל תשלום שנותן אחד מן הצדדים להתקשרות (שהוא בגדר לווה) לצד השני (שהוא בגדר מלווה) תמורת ההיתר להשתמש בכספו לצרכיו. והדברים אמורים לא רק ביחסי מלווה-לווה אלא גם ביחסי לקוח-סַפָּק, אם התמורה והתשלום אינם חלים בו-זמנית.[48] התמורה יכולה להיות עבודה או השכרת נכס או מכירת נכס.
בשכירות, התמורה ניתנת לאורך זמן, מפני שבכל רגע ורגע של תקופת השכירות השוכר מקבל את הנכס מן המשכיר, לכן, אם המועד המוסכם לתשלום הוא במהלך תקופת השכירות, אין שהות של זמן בין התשלום לקבלת התמורה. לפיכך, הנחה או תוספת אינן מהוות תשלום על הימצאות כספו של המשכיר אצל השוכר ולהיפך.[49]
אבל אם התשלום נעשה לפני תחילת השכירות או אחרי סיומה, הריהו בגדר תשלום שלא במועד מתן התמורה, ובגלל איסור ריבית אסור להוסיף על המחיר המקובל בשוק בגלל האיחור בתשלום או לתת הנחה בגלל הקדמת התשלום.[50]
משמעות הדברים היא שניתן לסכם בחוזה שכירות על שינוי בגובה שכר הדירה במהלך תקופת השכירות. בדרך כלל הדברים אמורים כאשר השוכר מתחייב לשלם דמי שכירות מוגדלים אם לא ישלם בזמן, כאשר התחייבות זו איננה בגדר ריבית. לעומת זאת, תוספת תשלום לאחר סיום תקופת השכירות עקב איחור בתשלום היא בגדר ריבית דרבנן (כיוון שהיא מותנית ואינה ודאית).[51]
שנערך ונחתם ב ____________ ביום _________ בחדש _________ שנת התש___________ (___________)
בין:
1. _____________ ת"ז _____________
2. _____________ ת"ז _____________
כתובת: _________________________________
טלפון ____________ טלפון נייד ______________
שניהם יחד וכל אחד לחוד[52] (להלן, "המשכירים")
ובין:
1. _____________ ת"ז _____________
2. ______________ ת"ז ______________
כתובת: __________________________________
טלפון ____________ טלפון נייד ______________
שניהם יחד וכל אחד לחוד[53] (להלן, "השוכרים")
הואיל: והמשכירים הינם הבעלים ו/או בעלי הזכות לחזקה ייחודית בדירה בת _______ חדרים מטבח שירותים ו____________________________.
הנמצאת ברחוב ______________ בעיר – _______________ קומה ________ (להלן: "הדירה" או "הנכס");
והואיל: והמשכירים מצהירים כי אין כל מניעה להשכיר את הדירה לשוכרים בהתאם לחוזה זה;
והואיל: והמשכירים מעוניינים להשכיר את הנכס בהתאם לתנאי חוזה זה, ומבלי שהשוכרים יהיו מוגנים לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב – 1972 או כל חוק דומה אשר יחוקק בעתיד;
והואיל: והשוכרים מעוניינים לשכור את הנכס בתנאים האמורים;
לפיכך, הוסכם והוצהר על ידי הצדדים כדלקמן:
[7א. תמורת השכרת הנכס לפי חוזה זה, מתחייבים השוכרים לשלם למשכירים דמי שכירות חודשיים בסך של _______$ (במילים: ______________________ דולר ארה"ב) לכל חודש שכירות (להלן: "דמי השכירות") ואשר ישולמו בשקלים חדשים בהתאם לשער היציג של דולר ארה"ב, כפי שיהיה ידוע במועד ביצוע כל תשלום. גובה דמי השכירות, מותנה בביצוע כל תשלום במועדו, לפי תנאי חוזה זה.[62]]
ועל כל הנ"ל באנו על החתום:
______________ _______________ השוכרים |
______________ _______________ המשכירים |
אני הח"מ ערב לכל חיוב כספי המוטל על השוכרים ע"פ תנאיו וסעיפיו השונים של חוזה זה, ובכלל זה את סמכות הבורר שמזכר בחוזה.[101] מודע אני לכך, שכערב, אני מתחייב לשלם למשכירים כל סכום שחייבים בו השוכרים לפי חוזה זה, בכל מקרה שהשוכרים אינם משלמים את הסכום בתוך פרק זמן סביר.[102] ערבות זו קיבלתי על עצמי בקניין הראוי, מעכשיו, בפני בית דין חשוב, לא כאסמכתא ולא כטופסי דשטרי.
א. |
_____________ |
_______ |
___________ |
|
שם משפחה |
שם פרטי |
ת.ז. |
|
_____________ |
________ |
________ |
|
כתובת בבית |
טלפון |
טלפון נייד |
|
_____________ |
________ |
________ |
|
כתובת בעבודה |
טלפון |
חתימה |
|
|
|
|
ב. |
_____________ |
_______ |
___________ |
|
שם משפחה |
שם פרטי |
ת.ז. |
|
_____________ |
________ |
________ |
|
כתובת בבית |
טלפון |
טלפון נייד |
|
_____________ |
________ |
________ |
|
כתובת בעבודה |
טלפון |
חתימה |
בנכס מצויים הפריטים הבאים, אשר הם בבעלות המשכירים:
1. _____________________________________.
2. _____________________________________.
3. _____________________________________.
4. _____________________________________.
5. _____________________________________.
6. _____________________________________.
בתאריך ______________ השוכרים קיבלו לידיהם את הנכס לשימושם, ובו הפריטים המפורטים בנספח ב' לחוזה זה, כאשר כולם במצב תקין וטוב, פרט ל________________________________________________________________________.
מונה חשמל – ________
מונה מים – __________
מונה גז – ____________
ועל כל הנ"ל באנו על החתום:
______________ _______________ השוכרים |
______________ _______________ המשכירים |
* הרב עדו רכניץ, מכון משפטי ארץ, עפרה; דיין ברשת בתי הדין "ארץ חמדה – גזית".
גירסה ראשונה של מאמר זה התפרסמה בספר משפטי ארץ ג – קניין ומסחר, עמ' 529‑540. כאן נידונה הסוגיה מחדש בתוספת מקורות נוספים.
[1]. נחלקו ראשונים ואחרונים בשאלת מהות זכותו של השוכר, האם זו זכות קניינית או שמא התחייבות אישית של המשכיר (ראו בעניין זה: מיכאל ויגודה, שכירות ושאלה, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 24-7). אולם לענייננו, אין לכך השפעה.
[2]. תוספות ערכין ל,א, ד"ה ולא, בסופו.
[3]. שולחן ערוך חו"מ קצה, ט.
[4]. שולחן ערוך ורמ"א חו"מ קצ, א.
[5]. בבא בתרא קמט,א; רמב"ם זכיה ומתנה ט, ט; שולחן ערוך חו"מ רנ, ג.
[6]. רמב"ם מכירה ב, ט; שולחן ערוך חו"מ קצז, ז.
[7]. שולחן ערוך חו"מ קצה, ה.
[8]. ש"ך חו"מ שיב, ג.
[9]. נתיבות המשפט שיב, א.
[10]. כך כתב הטור חו"מ, עז, בשם הרמב"ם והרא"ש.
[11]. שם בטור בשם בעל העיטור.
[12]. שולחן ערוך חו"מ עז, א: "שנים שלוו כאחד, או שלקחו מקח אחד, (או שקבלו פקדון ביחד (המגיד פכ"ה), בין בשטר בין בעל פה) (ב"י), שניהם ערבים זה לזה אף על פי שלא פירשו; ואם אין נכסים לאחד מהם, גובה מחבירו הכל. אבל אם יש לו נכסים, לא יתבע הערב תחלה".
[13]. שולחן ערוך חו"מ שז, א; ראו פתחי תשובה חו"מ עב, ד שהביא מחלוקת בשאלה האם על השוכר ישנה חובה לשמור שמירה מעולה.
[14]. שולחן ערוך חו"מ שא, א.
[15]. שולחן ערוך חו"מ שא, ה.
[16]. רמ"א חו"מ שא, א; ראו עוד: רמ"א חו"מ צה, א, שהביא מחלוקת בעניין; ש"ך חו"מ צה, ח, שהכריע שבית דינו כקרקע; קצות החושן צה, ג.
[17]. ראו שולחן ערוך חו"מ סו, מ, בנוגע לשטרות שדינם כקרקע.
[18]. שולחן ערוך חו"מ שא, ד.
[19]. גיטין כט,א; בבא מציעא כט,ב.
[20]. משנה גיטין כט,א; בבא מציעא לו,א; רמב"ם שכירות א, ד.
[21]. בבא מציעא לו,א; בבא קמא יא,ב.
[22]. בבא קמא יא,ב, ד"ה את מהימנת.
[23]. רי"ף בבא מציעא כ,א.
[24]. מחנה אפרים שאלה, ו.
[25]. רמב"ם שכירות ה, ה.
[26]. השגות הראב"ד לרמב"ם שם.
[27]. שולחן ערוך חו"מ שטז, א.
[28]. רמב"ם מכירה יג, ג; שם, יט, ח; שם שלוחים ושותפים ב, ג; שם ד, ג, ועוד. שולחן ערוך חו"מ רכה, ה.
[29]. במרדכי בבא מציעא, שמה.
[30]. שו"ת הרשב"א א, אלף כח.
[31]. רמ"א חו"מ שלד, א.
[32]. ש"ך חו"מ שלד, ב. מדברי הש"ך שם עולה שהדבר תלוי במחלוקת כיצד יש להתייחס לשכירות. לדעת הרשב"א שכירות היא מכירה ליומיה ולכן היורשים צריכים לשלם את דמי השכירות. לעומת זאת, דעת מהר"ם היא כדעת התוספות ששכירות היא התחייבות של המשכיר ולכן במות השוכר בטל ההסכם. בהמשך, הש"ך מבסס את דעתו גם לפי השיטה הסוברת שהשכירות היא מכירה לזמן, ואומר שמות השוכר הוא אונס שבעל הבית היה צריך להתנות עליו.
[33]. פתחי חושן שכירות ו, הע' כד, ד"ה ובדברי.
[34]. בפס"ד "ארץ חמדה – גזית" 70073 (לא פורסם) פסק בית הדין בדעת הרוב, כי גירושין של שוכר דירה, שמחמתם הוא כבר אינו זקוק לדירה גדולה כל כך, הם בגדר אונס. כפי שאפשר לראות מהמקורות למעלה, יש החולקים על כך.
[35]. מחנה אפרים שכירות, ה.
[36]. ראו בשו"ת דבר חברון, חו"מ, נו, שכתב שמחלה איננה עילה לביטול שכירות.
[37]. שולחן ערוך חו"מ שיד, א.
[38]. רמ"א חו"מ שיד, ב.
[39]. נימוקי יוסף על הרי"ף בבא מציעא נט,א.
[40]. שולחן ערוך חו"מ שיד, א.
[41]. שו"ת הרא"ש לה, ו.
[42]. שולחן ערוך חו"מ שיב, יז.
[43]. קצות החושן שיד, א.
[44]. רמ"א חו"מ שיד, ב.
[45]. בית הבחירה, בבא מציעא קא,ב, ד"ה אמר המאירי המשכיר בית.
[46]. נתיבות המשפט שיב, יא.
[47]. מיכאל ויגודה, שכירות, עמ' 167, הע' 17, ע"פ שו"ת ראנ"ח ה; שו"ת חקרי לב, חלק שלישי, חו"מ ב, סח, דף קי ע"ד.
[48]. רמ"א יו"ד קסא, א.
[49]. רמב"ם מלווה ולווה ז, ח; שולחן ערוך יו"ד קעו, ו.
[50]. ראו למשל בנוגע לשכירות פועל: רמב"ם מלווה ולווה ז, יב; שולחן ערוך יו"ד קעו, ו.
[51]. שולחן ערוך יו"ד קעז, יד.
[52]. מאפשר לתבוע מכל אחד המשכירים את מלוא ההתחייבויות.
[53]. מאפשר לתבוע מכל אחד מהשוכרים את מלוא ההתחייבויות.
[54]. בשולחן ערוך חו"מ מה, ג, נפסק שמי שחתם על שטר שלא הבין את תוכנו חייב בכל האמור בחוזה.
הפוסקים דנו במקרים שונים בהם נראה שהחותם לא גמר בדעתו להתחייב באמור בשטר, ראו בספר זה, במאמר "החותם על שטר שלא קרא או לא הבין על מה חתם: 'חוזה אחיד' בהלכה", עמ' 77 והלאה. הטוב ביותר הוא כמובן שהחותמים על השטר יבינו את תוכנו לפרטיו.
כאן הצדדים מודים שקראו והבינו את החוזה, מה שמצמצם עוד יותר את האפשרות לבטל את תוקף החוזה בטענת אי-הבנה.
[55]. כאן כתובה עיקר העסקה – השכרת הנכס.
[56]. שכירות קרקע נוצרת על ידי מעשה קניין המועיל בקרקע (רמב"ם מכירה א יח; שולחן ערוך חו"מ קצה, ט). בהסכם זה יש הודאה על ביצוע מעשה קניין המועיל, ודי בה גם אם מעשה הקניין לא נעשה בפועל (ראו: בבא בתרא קמט,א; רמב"ם זכיה ומתנה ט, ט; שולחן ערוך חו"מ רנ, ג).
[57]. מעשה קניין שתחולתו איננה מיידית מוגבל בהגבלות שונות. לפיכך, נקבע כאן שהעסקה מתבצעת באופן מיידי. תחולה מיידית של חוזה השכרת הדירה, גם אם החזקה תימסר בתאריך מאוחר יותר אפשרית (ש"ך חו"מ שיב, ג), משמעות הדברים ששני הצדדים אינם יכולים לחזור בהם לאחר חתימת החוזה.
[58]. למשל, אם התפוצצה צנרת, ואי אפשר עוד לגור בבית, רשאים השוכרים לעזוב – ע"פ שו"ת משפט צדק ב, לא, וראו גם: פתחי חושן, שכירות ו, ט.
[59]. לגבי מקרה של מות השוכר ח"ו, הביא הרמ"א חו"מ שלד, א, מחלוקת ראשונים האם יורשו חייב לשלם עבור כל תקופת השכירות או רק עבור התקופה בה גר בדירה. כמו כן, נפסק שם שאם השוכר שילם מראש, המשכיר אינו חייב להחזיר את הכסף, אלא אם הנכס הושכר לאחר בתוך תקופת השכירות. בספר מחנה אפרים שכירות, ה, כתב שגם במקרה של מחלה יכול השוכר לבטל את השכירות. על רקע זה נוסח הסעיף באופן שמאזן את זכויות הצדדים.
[60]. במיטלטלין השוכר אינו רשאי לשנות את ייעוד ההשכרה (פתחי חושן שכירות ב, יא), כאן הצדדים מסכימים שגם בנוגע לשימוש בדירה לא תהיה אפשרות לשנות את ייעוד ההשכרה.
הסעיף נוסח באופן של שיור בקניין המגביל את הזכות שניתנה לשוכר לשימוש מסוים. לפוסקים התומכים בשיור בקניינים מסוג זה, ראו למשל: שו"ת מהרא"ל חו"מ, לט; שו"ת אבני נזר, חו"מ, י, מנגד, ראו: שו"ת שואל ומשיב קמא, ב, ד; שו"ת דברי חיים א, חו"מ, לא; שו"ת חסד לאברהם (תאומים), לז; חזון איש אה"ע, כתובות, עג, יח. ובהרחבה רבה: עמק המשפט, ד, לח.
[61]. סייג זה נועד לאפשר פיצוי הולם למשכירים במקרה של איחור, ללא חשש ריבית כפי שמפורט בסעיף 11.
[62]. כנ"ל.
[63]. מומלץ לקבוע סכום שמכפיל את גובה שכר הדירה. כך שאם הדירה מושכרת בסך 3000 ש"ח בחודש, יירשם למעלה בתוספת של 100 ש"ח ליום.
[64]. ללא התחייבות, שוכר פטור בנזק שגרם בנו וכדומה (משפט השכירות עמ' קנה), על כן, נוספה בחוזה התחייבות מפורשת המרחיבה את אחריות השוכר.
[65]. מן הדין אין חיובי שמירה על מקרקעין (שולחן ערוך חו"מ שא, א), אולם, השוכר יכול לקבל על עצמו חיוב כזה בצירוף מעשה קניין (שם, ד, וש"ך שם, ז).
[66]. על פי דין, שוכר רשאי להשכיר למי שבני ביתו אינם רבים משלו (שולחן ערוך חו"מ שטז, א). בחוזים הנהוגים מקובל שזכותו של השוכר מוגבלת, והוא אינו יכול להעביר את החזקה לאחר (משפט השכירות, עמ' רמד-רמה).
[67]. זאת, להוציא תשלומים חריגים, המוטלים על המשכיר (משפט השכירות עמ' קכז-קכט).
[68]. סעיף זה הוא מעיקר הדין, המחייב את השוכר בשירותים שהוא מקבל עקב מגוריו בנכס (משפט השכירות עמ' קכו).
[69]. בידי המשכיר לשייר לעצמו זכות זאת, ולכן יש לכך תוקף.
[70]. מבוסס על שיור בקניין ראו הע' 60.
[71]. למשל, במקרה של ארנונה שרשומה ע"ש השוכרים, והמשכירים כלל אינם נתבעים – אין מקום לפצות את המשכירים.
[72]. סעיף זה נועד להטיל על השוכר קנס במקרה של אי-פרעון חובות לאחר שעזב את הנכס. קנס כזה הוא בגדר ריבית דרבנן וכדי לאפשר אותו נקבע בחוזה כי הסכם זה נעשה במסגרת היתר עסקא.
[73]. מומלץ לכתוב בשיק סך שכר דירה של ששה חודשים לפחות.
שטר החוב שיש לצרף לחוזה מאפשר למשכיר לפנות ישירות להוצאה לפועל, ולגבות מהשוכר את חובותיו. בשטר ייכתב סכום מסוים, אולם, השוכר יוכל בדיון שיתקיים בהוצאה לפועל למנוע את גביית מלוא הסכום הכתוב, ולהגביל אותו לגובה חובותיו.
[74]. מומלץ לכתוב סך דמי שכירות ליום.
[75]. על פי ההלכה (שולחן ערוך חו"מ שיב, ג) משכיר רשאי למכור את המושכר, אולם, זכויות השוכר נשמרות.
[76]. מן הדין על השוכר להתקין מזוזות (שולחן ערוך חו"מ שיד, ב), ואסור לו להסירן כאשר הוא עוזב (שולחן ערוך יו"ד רצא, ב). על פי הדין יכול השוכר לתבוע את שווי המזוזות מהשוכר שבא אחריו (רמ"א שם). בפועל הדבר יוצר בעיות ממוניות, ולכן הוחלט לקבוע בחוזה פיצוי ע"י המשכיר.
האפשרות להחליף את המזוזות מוסברת בכך שכל אדם יכול להחליף את המזוזות בביתו, והבעיה היא רק בהשארת הבית ללא מזוזות (ע"פ הרב זלמן נ. גולדברג).
[77]. אילו היה הסעיף מנוסח כמחילה על מום, היה צורך בהגדרת סכום המחילה. לפיכך, העדפנו ניסוח המבוסס על הודאה ("אודיתא").
[78]. מעיקר הדין על המשכיר מוטלים התיקונים הדורשים בעל מקצוע, ועל השוכר התיקונים שאינם כאלה (שולחן ערוך חו"מ שיד, א-ב), אולם, גם בעניין זה הולכים אחר המנהג (רמ"א שם, ב). כאן נקבע שהמשכיר אחראי לכל תיקון שדורש בעל מקצוע, כדי שהשוכר יוכל לגור בדירה, ובלבד שהשוכר לא גרם לנזק. שהרי אם השוכר גרם לנזק המשכיר אינו חייב לתקן.
[79]. בספר כסף הקדשים, על שולחן ערוך שעה, א, כתב: "פועל שעשה ועבר על תנאי הגבלת הזמן... יש לומר שהוה ליה כיורד שלא ברשות". דהיינו, אי עמידה בזמנים מהווה הפרה של ההסכם בין הצדדים, לפיכך, על המשכירים לתקן את הליקויים תוך זמן סביר כפי שצדדים סבירים גומרים בדעתם.
[80]. בספר נתיבות המשפט שיב, יא, כתב ששוכר יכול לתקן את הנדרש במקום המשכיר ולנכות את עלות התיקון מדמי השכירות.
הדעת נותנת שאם הדבר נעשה לפני שנתנה הזדמנות למשכיר לתקן, הרי דינו של השוכר כ"יורד לשדה חברו שלא ברשות ונטעה" (שולחן ערוך חו"מ שעה, ג), כיון שהשוכר השביח את הנכס של המשכיר ללא תיאום מראש. במקרה כזה, מעריכים את התועלת הכספית שנגרמה לבעל הנכס, תועלת זו מושפעת הן מאיכות התיקון והן בהשוואה לעלות תיקון כזה עבור בעל הנכס (רמ"א חו"מ שעה, ד). ולכן, אם בעל הנכס היה יכול לתקן את התקלה בעצמו ללא הוצאות, והשוכר הזמין בעל מלאכה לפני שניתנה למשכיר הזדמנות לתקן – השוכר לא יקבל כל החזר.
[81]. כאמור, בהערה הקודמת זו זכותו של הנתבע לתקן, ולמיטב ידיעתנו זהו גם המנהג במדינת ישראל.
[82]. בהלכה (שולחן ערוך חו"מ שיט, א) נדונה זכותו של בעל נכס לפנות את רכושו של פולש, ראו שם בפרשנים את הדעות השונות. כאן הצדדים הסכימו לאפשר למשכיר לפנות את רכושו של השוכר לאחר סיום השכירות.
[83]. יש צורך בהתניה מפורשת, כדי להבטיח חיוב של השוכרים על נזקים עקיפים ובמיוחד על מניעת רווח, כגון, במקרה שהדירה תעמוד ריקה במשך זמן מה עקב פינוי מאוחר ע"י השוכרים.
[84]. רוצה לומר: נכונותו של השוכר לשלם את התשלום עקב אי פינוי הדירה אינו מאפשר לו להישאר בדירה מעבר למה שמתיר החוזה.
[85]. הפרה יסודית מאפשרת ביטול מיידי של החוזה, לעומת זאת הפרה שאינה יסודית מאפשרת ביטול של החוזה רק לאחר הודעה לצד שהפר את החוזה.
[86]. התנאים היסודיים הם:
אי חריגה ממטרת השכירות – סעיף 5.
תשלום בזמן – סעיפים 7, 7א, 10.
לא לשנות את הנכס – סעיף 13.
לא להעביר את החזקה לאחר – סעיף 14.
לשלם את התשלומים החלים על הגר בדירה – סעיף 16.
[87]. כיון שהתנאי הוא לטובת המשכיר, הרי שהוא יכול למחול עליו, ולהמשיך את השכירות (שולחן ערוך אה"ע לח, לח). סעיף זה קובע ששתיקה מתמשכת אל מול הפרה דינה כמחילה.
[88]. היות הנכס ראוי למגורים סבירים היא חלק מההתחייבויות הבסיסיות של המשכיר (ראו הע' 58).
[89]. שאר חיובי המשכיר יישארו בתוקפם.
[90]. מחילה על הזכות לבטל את החוזה אין משמעה מחילה על חובת המשכיר לתקן את הדרוש תיקון, או לשלם על תיקון שבוצע כדין, וכן אין משמעה מחילה על הקנס המושת על המשכיר במקרה של איחור במסירת הנכס.
[91]. סעיף הבוררות נוסח כשטר בוררות, כדי שבחתימה על החוזה ייחתם גם השטר, ובכך תימנע האפשרות של החתומים לסרב להופיע לפני הבורר שנקבע.
[92]. ראו עוד בספר זה, במאמר "הסכם בוררות", עמ' 405 והלאה.
[93]. ניסוח זה מאפשר לבורר להסתמך על ראיות הפסולות על פי דין תורה, ואשר משכנעות אותו.
[94]. מן הדין שטר שניתן להוסיף בו פרטים לאחר שנחתם, מבלי שניתן יהיה לדעת על כך – פסול (שולחן ערוך חו"מ סימן מב) לפיכך, יש צורך להגביל את היכולת להוסיף סעיפים ללא חתימת שני הצדדים.
[95]. כאשר יש לתובע שטר בחתימת הנתבע, נחלקו ראשונים האם הנתבע נאמן לטעון שפרע את החוב, וכן נחלקו בעניין זה השולחן ערוך והרמ"א חו"מ סט, ב. על מנת למנוע השתמטות של הצדדים מהתחייבויותיהם בטענת "פרעתי", נוסף הסעיף המעניק לתובע נאמנות על פי החוזה.
[96]. זאת, כדי למנוע טענה שיש רכיבים בחוזה שהם שנויים במחלוקת, לפיכך, שני הצדדים מתחייבים לשלם לפי הדעה המקיימת את החוזה (משפט השכירות, עמ' תצח; עמק המשפט ב, עמ' תקב).
[97]. כדי לתת תוקף לקנסות מתרבים בלא חשש ריבית יש צורך לעשות היתר עסקא (ראו עוד בספר זה, במאמר "היתר עסקא", עמ' 47). כאן הסתפקנו בהצהרה כללית של הצדדים שכך נעשה (תורת ריבית, טו, ב; לגבי נוסח ההצהרה שנבחר כאן, ראו שם, הע' יז).
[98]. חכמים קבעו כללים לניסוח תנאי. כללים אלו נקראים "משפטי התנאים", וכל תנאי שלא נוסח על פיהם אינו תנאי. ראו שולחן ערוך אה"ע לח, ב: "כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל". בשולחן ערוך חו"מ רמא, יב, מבואר שגם אמירה כללית בסוף השטר "וקנינא מיניה כחומר כל תנאים העשויים כתיקון חכמים" מועילה (וכן כתב רמ"א אה"ע לח, ג). לעומת זאת, בפירוש חלקת מחוקק אה"ע לח, ג, כתב שניסוח זה מייתר רק את הצורך לכתוב תנאי כפול.
[99]. בדרך כלל היה נהוג לעשות קניין סודר כדי להתחייב (שולחן ערוך חו"מ לט, א). בסעיף זה, הצדדים מודים שעשו קניין סודר, והדבר תקף כאילו נעשה בפועל (ראו למשל: רמ"א חו"מ רז, טו).
[100]. על פי ההלכה בהתחייבות מותנית יש חיסרון של גמירות דעת, מפני שהמתחייב נוטה באופן טבעי לחשוב שהתנאי לא יתקיים והוא לא יידרש לממש את התחייבותו, ולכן אינו מתכוון לקבל על עצמו לשלם את הפיצוי הכספי. חיסרון זה נקרא "אסמכתא", וההתחייבות אינה תקפה. רמב"ם מכירה יא, ב; שולחן ערוך חו"מ רז, ב.
לדעת שולחן ערוך חו"מ רז, יד, בעיית אסמכתא נפתרת כאשר ההתחייבות היא מיידית ("מעכשיו") והרמ"א שם חולק על כך. כמו כן, כאשר ההתחייבות נעשתה בפני בית דין חשוב הבקיא בהלכות אסמכתא אין בעיה של אסמכתא (שולחן ערוך חו"מ רז, טו). לדעת הרמ"א, שם אם הודה המתחייב שהוא התחייב בפני בית דין חשוב – ההתחייבות חלה, גם אם הדבר לא נעשה בפועל. כאן נקטנו בשתי הדרכים: גם התחייבות מעכשיו וגם הצהרה על ביצוע קניין בפני בית דין חשוב.
[101]. הכוונה לכך שהערב מקבל על עצמו את כל מה שהשוכר קיבל על עצמו, כדוגמת, נאמנות, סעיף 46.
[102]. שולחן ערוך חו"מ קכט, י: כגון, שהלווה ברח, או שהוא אלם ובית הדין אינו יכול לכוף אותו לשלם.
הרשמו לקבלת עדכונים