אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק א: פתיחה
א.ג. ייחודם של דיני עבודה – הגנה על העובד
לסעיף הקודם יחסה המיוחד של התורה לחוזה העבודה על פני כל חוזה אחר הנכרת בין אנשים מגיע לידי ביטוי גם בכל הנוגע להפרת חוזה העבודה מצידו של המעסיק. התורה מטילה על כל הפרת חוזה[1] המחייבת את המפר בתשלום, איסור אחיד הנקרא בשם עושק[2]. לעומת זאת, בנוגע להפרת חוזה עבודה התורה אינה מסתפקת באיסור עושק, אלא מטילה לא פחות מחמשה איסורים על מעסיק שאינו משלם לעובד את שכרו במועד, ומגדירה את קיום החוזה ותשלום השכר במועד כמצוות עשה ייחודית - "ביומו תתן שכרו"[3].
ונראה כי ההבדל נעוץ בהבדל המעמדי הקיים בדרך כלל בין העובד ובין המעסיק, אשר עלול לסכן את חירותו של העובד. הסיכון שאדם יוותר על חירותו כדי להתפרנס קיימת בכל מערכת של יחסי עבודה. אולם היא עשויה להחריף כאשר העובד נמצא במצב כלכלי נחות מול המעסיק, שעשוי לנצל את חולשתו של העובד ולהביא אותו למעין-עבדות. לכן התורה הדגישה את מצבו הנחות של העובד בבואה להגן על שכרו, וכינתה אותו "עני": "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן... בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ... כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"[4].
יודגש כי התורה אינה רואה את המעביד כחזק וכעושק פוטנציאלי ואת העובד כחלש וכעשוק מעצם היותו עובד[5]. אולם היא מכירה בכך שזהו המצב הנפוץ, ולכן היא נחלצה להגן על העובד מפני עושק שכרו[6]. גישה זו, אשר יסודה בקודש, התגלתה אצל המתוקנות שבאומות, ובכללן אצל עם ישראל ומדינת ישראל, אשר נחלצו להגן על העובדים בחוקים ובתקנות המעניקים להם זכויות עליהן לא יהיו רשאים לוותר,[7] המכונים חוקי המגן, כפי שיפורט לקמן (פרק ב, סעיף ח).
[1] למעט חיוב השבה של חפץ בעין שהמפר אותו עובר באיסור גזל, ראו שולחן ערוך חו"מ רצד, א.
[2] שולחן ערוך חו"מ שנט, ח.
[3] שולחן ערוך חו"מ שלט, ב.
[4] דברים כד, יד.
[5] כוחו של כל אחד מהצדדים תלוי בביקוש ובהיצע של עובדים, וזה משתנה מענף לענף ותלוי בהכשרתו של העובד. אולם המצב בו העובד עשוי להיות נעשק ומנוצל, שכיח מימי קדם ועד היום, ולפיכך התורה עוסקת בעיקר במצב זה. זאת, בניגוד לתפיסה המרקסיסטית הרואה בכל יחסי עובד-מעביד מרכיב של דיכוי וניצול.
[6] ספר החינוך, רל; תקפח.
[7] לדעת הרב דב ליאור, המובאת בספרי, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 42, יש להניח כי ויתור של עובד על זכויותיו לא נעשה בהסכמה אמיתית אלא תחת אילוץ, שכן לרוב העובד חלש באופן משמעותי מהמעסיק, והסכמה שכזו בטלה.
