כאשר הצדדים חותמים על חוזה, עליהם לקחת בחשבון כי ייתכן שבעתיד יתגלו ביניהם חילוקי דעות ביחס לפרשנות ההסכם או ביחס לאופן ביצועו. חילוקי דעות אלו עשויים להגיע אף לידי מחלוקת ממונית של ממש. אי לכך מומלץ לצדדים כבר בשלב חתימת ההסכם להגדיר מהו הפתרון המועדף על ידם אם יתעורר סכסוך כאמור.
אם הצדדים לא הגדירו את הפתרון המועדף עליהם למקרה של מחלוקת, על פי החוק ברירת המחדל ליישוב הסכסוך תהיה בית המשפט שלו נתונה סמכות השיפוט[1]. על פי ההלכה, פנייה לבית משפט אזרחי הפועל במסגרת מערכת בתי המשפט של המדינה לשם יישוב סכסוך ממוני בין יהודים אסורה[2] באיסור חמור[3], אף אם מכהנים בו שופטים יהודים[4], ולמרות ששופטים אלו מכהנים מטעמה של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו[5]. שופטים אלו אף עשויים להיות אנשים טובים ובעלי חוש צדק מפותח, אולם החוק לפיו הם שופטים הוא חוק אזרחי, השונה מהתורה. התורה מבקשת להנחיל את הצדק, היושר והמוסר הא-להי בכל אורחות חייו של האדם ובפרט בעניינים הממוניים בינו ובין זולתו. תביעה בבית משפט שפוסק על פי מערכת חוקים השונה מן התורה מהווה משום הכרזה כי התורה אינה ראויה להדריך ולתקן את החברה, ועליה להישאר מצומצמת בגבולות חייו הדתיים הפרטיים של האדם: שבת ומועדים, טהרה וכשרות, תפילה וברכות.
יש לציין כי איסור זה קיים גם כאשר הצדדים מסכימים ביניהם על התדיינות בפני בית המשפט[6]. ייתכן שבמקרה זה האיסור אפילו חמור יותר שכן התעלמות הצדדים מהתורה וממשפטיה לא נעשית מאילוץ או מברירת מחדל, אלא מבחירה חופשית[7].
מכאן, שלענייננו, על כל תביעה ממונית העוסקת בעסקת מכר רכב (כמו גם שאר תביעות הנוגעות לעניינים ממוניים) להתברר בפני בית דין לדיני ממונות שדן על פי התורה. כמו כן, על פי ההלכה כל אדם הנתבע בבית דין חייב להופיע בפניו[8], אף שזכותו לבחור את בית הדין בו תתנהל התביעה[9].
ניהול הסכסוך בפני בית דין לממונות בהתאם לדרישות ההלכה, מתאפשר גם בהתאם לחוק הקיים במדינת ישראל. למרות שהחוק קובע, כאמור, כי ברירת המחדל ליישוב סכסוכים תהיה בית המשפט, הוא מאפשר לצדדים הנקלעים לסכסוך ממוני להסכים ביניהם על הבאת הסכסוך בפני בית דין לדיני ממונות[10]. כאשר הסכמה זו מועלית על הכתב היא נקראת "הסכם בוררות" המעניק לפסק הדין הניתן על ידי בית הדין תוקף זהה לזה של בית המשפט[11]. היות שאין אפשרות חוקית לממש פסק דין מבלי שייחתם הסכם בוררות, חתימה על הסכם הבוררות הופכת אף היא להיות חובה הלכתית. אדם שסירב לחתום על הסכם בוררות המאפשר לכפות עליו לקיים את פסק הדין שיינתן לאחר שהוגשה נגדו תביעה לבית הדין, כמוהו כאדם שסירב לבוא ולהתדיין בדין תורה[12].
הואיל ואחרי פרוץ הסכסוך קשה לצדדים בדרך כלל להגיע להסכמות על בית דין מוסכם, מומלץ כי הם יוסיפו מראש סעיף בוררות להסכם ולפיו אם בעתיד יתגלע סכסוך ביניהם הוא יידון בפני בית דין מסוים לדיני ממונות. סעיף מעין זה מופיע בנוסח החוזה לרכישת רכב המוצע על ידינו (להלן). הימנעות מחתימה על סעיף זה עשויה לגרום לצדדים למצוא את עצמם בהתדיינות משפטית בבית משפט[13] (במקרה הטוב), או בסכסוך מר ומתמשך ללא פתרון (במקרה הרע).
[1] סעיף 7(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018. בדרך כלל בחתימה מול חברה גדולה (כגון בנק, חברת סלולר או חברת ליסינג), אחד הצדדים דורש במפגיע (או בנוסח אחיד של חוזה) כי ייכתב בחוזה במפורש שסמכות השיפוט תהיה נתונה לבית משפט מסוים. במקרה זה אם לצד השני אין ברירה והוא חייב לחתום על תנאי זה מותר לו לעשות זאת, ראו הרב יובל חסיד, "חתימה על חוזה בו נקבע בית המשפט כערכאה מוסכמת", אתר דין תורה, ועיינו במנחת צבי א, טז שאסר זאת.
[2] גיטין פח ע"ב; שולחן ערוך חו"מ כו, א.
[3] תנחומא משפטים, ג: "שכל מי שמניח דייני ישראל והולך לפני עכו"ם כפר בהקדוש ברוך הוא תחלה ואחרי כן כפר בתורה שנאמר (דברים לב) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים". רמב"ם סנהדרין כו, ז: "הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו".
[4]; חזון איש סנהדרין טו, ד; שו"ת יחוה דעת ד, סה.
[5] הרב צבי פסח פרנק, "מכתב בדבר בתי-המשפט במדינת ישראל", בשעריך ירושלים: בטאון המועצה הדתית ירושלים, גליון ה, שבט תש"ל, עמ' 5-4: " מה שכבודו רואה אותם בתי משפט של מדינת ישראל שזכינו להקמתה בעזרת צור ישראל וגואלו ויראים ושלמים רואים בה בצדק ראשית צמיחת גאולתנו, ולכן לא ייתכן שההולך לדון אצלם הוא מרים יד בתורת משה - איני יודע מה הוא סח. מה לתבן את הבר?! וכי בשביל שבעינינו ראינו עזרת צור ישראל וגואלו, וברחמיו גאלנו משעבוד הגוים, וכי בשביל זה נתן יד לפושעים לעקור את תורתנו המסורה לנו מצור ישראל וגואלו?".
[6] רמב"ן שמות כא, א; שו"ת הרשב"א ו, רנד: "שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם"; שולחן ערוך חו"מ כו, א. וראו תומים כו, ד; ט"ז חו"מ כו, ג, שסוברים שאין תוקף להסכמה זו אף אם נעשה עליה מעשה קניין. ועיינו ברבנו ירוחם, מישרים, נא, יג, על פי כנסת הגדולה, הגהות בית יוסף כו, א, שחולק וסובר שאם שני הצדדים מסכימים לדון בבית משפט אין בדבר איסור. כן עיינו בסמ"ע כב, טו; כו, יא, שסובר שבמקרים מסוימים אם נעשה מעשה קניין על ההסכמה יש לה תוקף.
[7] הרב יעקב אריאל "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין א, עמ' 319: "יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים יודעי דת ודין, ובכל זאת מעדיף להישפט בפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה, נחשב למחרף ומגדף ולמרים יד בתורת משה, ואיסורו איסור חילול ה' מדאורייתא ודינו כהולך לערכאות של נכרים".
[8] שולחן ערוך חו"מ יא, א; כו, א.
[9] שולחן ערוך חו"מ יד, ג.
[10] סעיף 1 לחוק הבוררות תשכ"ח.
[11] סעיף 23(א) לחוק הבוררות תשכ"ח. הדבר מותנה באישור פורמלי של הפסק על ידי בית משפט שלו הסמכות לדון בעניין.
[12] כסף הקדשים עה, א; שו"ת נאות דשא נא, נב (הרב שמואל אליהו אלקין תלמידו של האדמו"ר הרש"ב); הרב יועזר אריאל, דיני בוררות: כללי הדין והפשרה, עמ' עח.
[13] שכן אם התובע עבר על האיסור הנזכר לעיל ופנה לבית המשפט, הנתבע מחויב על פי החוק להגיע לבית המשפט, וממילא הוא אינו עובר על איסור בכך - ראו שו"ת יחווה דעת ד, סה. כמו כן, אם התובע פנה לבית דין לדיני ממונות והנתבע סירב לבוא לשם, התובע יקבל היתר מבית הדין לתבוע את המגיע לו לפי דעתו בבית המשפט והוא לא יעבור על איסור בכך - שולחן ערוך חו"מ כו, ב.