תשלום למשפחתון שהושבת בשל מגפת הקורונה

הרב אורי סדן[1]

עקב החשש מפני התפשטות מגפת הקורונה פרסם משרד הבריאות הגבלות שונות בדרגות חומרה הולכות ועולות. בתחילה ההגבלות הוטלו על הבאים מחו"ל ובהמשך כללו איסור התכנסות וחובת סגירה של משפחתונים. מציאות זו עורר את השאלה האם יש חובה להמשיך ולשלם לבעלת משפחתון למרות הפסקת הפעילות

לפני שנשיב לשאלה נקדים ונאמר כי הפעלת משפחתון הוא בגדר יחסי עובד ומעביד, כיוון שמפעילת המשפחתון התחייבה לעבוד בשעות מסוימות ובעצמה. כמו כן, בהלכה ישנה הבחנה מניעה פרטית (אונס) לבין מכת מדינה. וכן יש הבדל האם המניעה היא על העובד על המעסיק, כפי שנפרט.

הפרת הסכם עקב מניעה פרטית

במצב שיגרה כאשר אדם התקשר ביחסי עבודה עם מקום עבודה הוא מחויב למקום עבודתו במשך כל תקופת ההעסקה כפי שנקבעה על ידו. אולם ההלכה מכירה בכל כי לעיתים עשויות להיווצר נסיבות שאינן ניתנות לחיזוי מראש בהן נבצר מהעובד למלא את חובתו ולבצע את עבודתו. דוגמא לכך מובאת בברייתא  (בבא מציעא עז ע"א):

השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא – נותן לו שכרו, אם קבלן הוא - נותן לו קבלנותו.

ופירש רש"י (שם, ד"ה נותן): "ונותן לו חצי דמי שכרו". דהיינו, כאשר העובד חלה על המעסיק להמשיך לשלם לו שכר על חלק היום שעבד בלבד, וכן פסק הרמ"א (חו"מ שלג, ה).

גם במקרה של מניעה מצד המעסיק הדין זהה כפי שנלמד מהגמרא הבאה (בבא מציעא עז ע"א):

האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא עביד דפסיק - פסידא דפועלים. עביד דפסיק, אי בני מתא - פסידא דפועלים, לאו בני מתא - פסידא דבעל הבית.

הגמרא עוסקת במקרה בו אדם שכר פועלים להשקות את השדה, אך מקור המים התייבש באמצע היום וקובעת כי היות והעבודה הופסקה מחמת אונס של המעסיק הרי שהוא פטור מלשלם לפועלים את שכרם על עבודה שלא ביצעו וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (חו"מ שלד, א)^[2].

הפרת הסכם עקב מכת מדינה

עד כה עסקנו בהפרת הסכם עקב אונס פרטי, כעת נבחן מה דין במקרה של אונס כללי – מכת מדינה. בפוסקים מצאנו התייחסות שונה למקרה בו הפסקת עבודה התרחשה עקב מצב שפגע באזור שלם. במצב שכזה נחלקו הפוסקים האם מקום העבודה חייב לשלם לעובדים את שכרם גם עבור התקופה בה לא עבדו^[3]. הלכה זו לא נאמרה במקורה ביחס לדיני שכירות פועלים אלא ביחס לדיני חכירת קרקעות. טרם שנעיין במקורות נבהיר כי בהחכרה והשכרה, בעל הקרקע הוא המשכיר, והחוכר הוא השוכר.  לשם השוואה, ביחסי עבודה העובד הוא המשכיר (את עצמו) והמעסיק הוא השוכר.

לגבי החכרה  אומרת המשנה (בבא מציעא קה ע"ב):

המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו.

כלומר כאשר אסון טבע פגע בכלל השדות באזור מסוים על המשכיר לספוג את הנזק על חשבון דמי החכירה שמגיעים לו.

נחלקו הפוסקים האם עקרון זה נכון גם ביחס לשכירות פועלים. לדעת המהר"ם מרוטנבורג העקרון שנקבע בגמרא ביחס לחכירת קרקע נכון גם ביחס לשכירות פועלים ובמכת מדינה ההפסד כולו על המעסיק ועליו לשלם לעובד שכר מלא (מרדכי בבא מציעא, שמג):

אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית.

כדעת המהר"ם פסק הרמ"א^[4] שבאונס המוגדר כמכת מדינה המונע את המשך העסקת העובד ההפסד כולו על המעסיק, ועליו לשלם את שכר העובדים שנמנע מהם לעבוד. לדעת הפוסקים הללו הבסיס לכך היא ההבנה כי באונס פרטי העובד מפסיד את שכרו הוא בגלל שמזלו הרע של העובד גרם לו הפסד. לעומת זאת, במקום בו מדובר באירוע רחב שבוודאי לא קשור למזלו הרע של הפועל אין סיבה להטיל עליו את החובה לשאת בנזקי ביטול ההתקשרות^[5].

אמנם נחלקו הפוסקים האם הטלת החיוב על בעל הבית הינה אוטומטית, ללא קשר לשאלה במי פגעה מכת המדינה, כפי שכתב בשו"ת אבני שיש (ח"א סי' נא^[6]):

אפילו בהיכא שגזירת המושל היתה על הפועל שהוא המלמד ואי אפשר לו ללמד מחמת גזירת המושל אפילו הכי אמרינן שההפסד על בעל הבית.

או שמא יש להטיל את חובת התשלום על המעסיק רק במקרה שמכת המדינה פגעה ביכולת המעסיק להעסיק את הפועל, אך לא במקרה בו מכת המדינה פגעה ביכולתו של הפועל לעבוד אצל המעסיק, כפי שכתב ערוך השולחן (חו"מ שלד, י^[7]):

נ"ל דדוקא כשהפועל או המלמד עומד מוכן לעשות מלאכתו אלא שהמלאכה נתבטלה כמו פסק הנהר הגדול... או אם התלמידים לבדם ברחו מקודם אבל אם בעת התהות המגפה ברח המלמד וגם התלמידים ההפסד של המלמד... ואינו כדין שכתב סי' שכ"א בגזירת המושל שלא ילמדו דהתם מוכן המלמד ללמוד אלא שאין מניחין אותו.

דהיינו, אם העובד מסוגל לבצע את העבודה, אלא שיש הוראה של השלטון שלא ללמד – אזי הוא זכאי לשכר, אולם, אם העובד אינו יכול לבצע את העבודה, למשל במקרה שיש הוראה של השלטונות להתפנות מאזור מסוים – אזי הוא לא יקבל את שכרו.

פוסקים רבים חולקים על הרמ"א וסוברים כי החיוב של הפועל במקרה של אונס אינו קשור למזלו אלא לעובדה שאין תשלום שכר ללא עבודה, ואם כך אין מקום להבחין בשכירות פועלים בין אונס פרטי לאונס כללי ואין לחייב את בעל הבית בתשלום כל שכרו של הפועל גם במקרה של מכת מדינה. כך כותב הסמ"ע על שיטת הרמ"א (סמ"ע סי' שכא ס"ק ו, וכן כתב הגר"א שם, ס"ק ז):

אין טעם להדבר, כי מאחר שגזר המושל שלא ללמד הוא דבר שאינו שכיח ולא הוה ליה למידע לא להבעל הבית ולא להמלמד, ובכהאי גונא קי"ל דהוה פסידא דמלמד ודפועל דהן באים להוציא כמבואר בגמרא ובפוסקים... ולא חילקו שם בין מכת מדינה לאין מכת מדינה... וסברא זו לא מצינו בשום מקום, ואדרבה מסתברא לומר כיון דמכת מדינה היא המשכיר והשוכר שוין בהדבר ואין לומר דמזלו דשום אחד גרם, ונחזור לכללנו המוציא מחבירו עליו הראיה.

בעקבות קושיות אלו פסק נתיבות המשפט (שלד א) שאין מקום לחייב את המעסיק לשלם לעובד כל שכר על תקופה שלא עבד בפועל[8].

למעשה הסמ"ע (שם) טען שגם המהר"ם לא חשב שעל המעסיק לשלם את כל שכרו של העובד במקרה של מכת מדינה אלא שמכיוון שהאונס פגע בשני הצדדים יש לחלוק בהפסדים בין המעסיק ובין העובד:

...או לפחות יהיה ההפסד על שניהן כמו... בשכר ספינה סתם ליין סתם ונטבעה שחולקין... גם במלמד זה שגזר המושל שלא ללמד יחלוקו... לא כתב (המהר"ם – א.ס) ויהא ההפסד על הבעה"ב בה"א הידיעה דהוי משמע הפסד הידוע דהיינו כל ההפסד, אלא כתב ויהא הפסד על הבעה"ב, ונראה לע"ד פשוט דכונת המרדכי בשם מהר"ם היא דגם לבעה"ב יהיה הפסד, דהיינו יחלוקו כמו שאמרו בספינה הנ"ל.

הלכה למעשה נראה לאמץ את הצעתו של החתם סופר[9] שהואיל והדבר נתון במחלוקת בין הפוסקים לא ניתן להוציא את השכר מיד המעסיק^[10] אולם ראוי להגיע על כך להסכמה ולפשרה ולחלוק את ההפסד בין העובד לבין המעביד. כך הציע החתם סופר, במקרה שארע בקהילתו בזמן מלחמות נפוליאון, ואימץ את דעת הסמ"ע כבסיס לפשרה בהסכמה בין הצדדים. ראוי לציין כי החתם סופר עצמו כמעסיק החמיר על עצמו ושילם לעובדיו את כל שכרם:

דין תורה לא ידעתי ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם בלי נכוי פרוטה ואתם תבצעו הדין על דרך הפשר לשלם החצי ויפסיד המלמד החצי.

מעניין לציין כי גם המהר"ם מרוטנבורג עצמו בתשובה[11] הגיע למסקנה דומה (אם כי במקרה של שכירות בית ולא שכירות פועלים) וכותב שכיוון שבמקרה בו יש ספק אולי היה ניתן לממש את השכירות באופן אחר או על ידי אדם אחר יש מקום לחלוק בהפסד בין השוכר למשכיר[12].

הכרעת ההלכה

למעשה נראה לאמץ את הכרעת החתם סופר ולהורות להורים ולמטפלת להתפשר וכל אחד מהם ישא בעלות מחצית התקופה בה הילד נעדר מן המשפחתון בשל מגיפת הקורונה.

משמעות העובדה שמדובר בפשרה היא שיש לבחון בכל מקרה לגופו: מהו מצבם הכלכלי של ההורים לעומת מצבה של המטפלת. לדוגמא, במידה והכנסותיהם של ההורים נפגעו במידה המקשה עליהם לכלכל את הוצאות המחיה שלהם, יהיה זה סביר מבחינתם לשאת בחלק קטן יותר משכרה של המטפלת, אם בכלל, ולעומת זאת במידה והכנסותיהם של ההורים לא נפגעו כמעט ומנגד הכנסותיה של המטפלת נפגעו בצורה קשה נכון יהיה מצידם של ההורים לשאת אפילו במלא השכר, וכך נהג החתם סופר בעצמו, ושילם את שכר הפועלים שלו במלואו, ויתכן וכך ראוי שתנהג מדינת ישראל ותשלם את שכר עובדיה במלואו,  וזאת בכפוף למצבה הכלכלי של המדינה כפי שיתברר בתום המשבר שסופו עדיין לפנינו.

אופן חישוב גובה התשלום הפיצוי הממשלתי

כמובן שיש לנכות מהשכר את העלויות שנחסכו לעובד בכך שנשאר בבית ולא יצא לעבודתו (כגון מזון שמטפלת היתה צריכה לספק לילדים, חשמל לחימום הגן, עלות הטיפול בילדים הפרטיים של הגננת לו היתה יוצאת לעבודתה וכדומה)[13]. מאידך אין לנכות משכרו של הפועל כלום עבור ימים בהם היה זכאי לחופשה ממילא מכח הסכם העבודה שבין הצדדים[14].

בנוסף, חשוב לציין כי בין הפוסקים ניתן למצוא שתי נימות בנוגע לאופן חישוב התשלום המוטל על המעסיק במקרה של מכת מדינה. מלשון החתם סופר שהובאה לעיל נראה שהתשלום מחושב לפי גובה השכר עליו הסכימו הצדדים מלכתחילה: "ואני משלם לשכירים שלי שכרם משלם בלי נכוי פרוטה". לעומת זאת מרבית הפוסקים נקטו לשון ממנה משמע שהתשלום אינו אלא פיצוי על ההפסד שנגרם לפועל וכפי שאומר המהר"ם עצמו "הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית". הפער בין אופני החישוב יתבטא בשאלה האם יש לשלם לעובד שכר מלא כאילו עבד או שיש להביא בחשבון את העובדה שהעובד נהנה מימי חופשה ולא היה צריך לעמול בעבודתו ויש לשלם לו רק שכר חלקי המוגדר בהלכה כ"פועל בטל"[15].

למעשה, מכיוון שהכרעתנו כי היכולת להטיל חובת תשלום על ההורים היא רק על דרך הפשרה אשר נועדה לגרום לכך ששני הצדדים יספגו את המכה במשותף, בכפוף ליכולתם הכלכלית, אין להיצמד לתנאי החוזה שבין הצדדים אלא לבחון מהו היקף הפגיעה הכלכלית שנפגע העובד עקב מכת המדינה ואותו בלבד לחלק בינו ובין המעסיק.

כידוע מדינת ישראל החליטה לפצות גם עצמאים בגין הפסדיהם בתקופת המגפה[16]. על פי בדיקה שערכנו מדובר בפיצוי חלקי על ההפרש הירידה ברווחים של העצמאי. מבחינה הלכתית זהו פיצוי לעובד (למטפלת) ולא למעסיק (להורים), ולכן, על ההורים לשלם למטפלת על פי העקרונות האמורים, והמדינה תפצה על חלק מהנזק שנותר.

סיכום

כאשר עובד או מעסיק מנועים (אנוסים) מלקיים את הסכם העבודה, העובד אינו זכאי לשכר על התקופה בה לא עבד. כאשר מדובר במכת מדינה ישנה מחלוקת. יש אומרים שהעובד מפסיד את שכרו, יש אומרים על המעסיק לשלם את שכרו באופן מלא, יש אומרים שתלוי האם האונס מונע מהמעסיק להעסיק את העובד (ואז העובד זכאי לשכר) או אם האונס מונע מהעובד לעבוד (ואז הוא אינו זכאי לשכר), ויש אומרים שעל העובד והמעסיק לספוג את ההפסד בחלקים שווים (סמ"ע). לדעת החתם סופר במסגרת פשרה יש לאמץ את שיטת הסמ"ע ולשלם חצי ממה שהובטח, אולם, במסגרת זו יש לשקול את היכולת הכלכלית של העובד ושל המעסיק.

כיוון שמטפלת מוגדרת כעובד (אף שמבחינת רשות המיסים היא מוגדרת כעצמאית), יש לשלם לה חצי ממה שהובטח. לגבי שיעור התשלום – יש לנכות את ההוצאות שנחסכו למטפלת עקב ההשבתה,  ולשלם לה חצי מהנזק הממשי שנגרם לה עקב ההשבתה בלבד.

הפיצוי של המדינה הוא לעצמאים ולא ללקוחות שלהם, ולכן ההורים ישלמו למטפלת את מה שנקבע לעיל והמדינה תיתן פיצוי על חלק מהנזק שנותר.