א.        פתיחה

אחת השאלות הבאות לפתחם של ראשי מועצות, ועדים מקומיים עמותות ורבנים ברחבי הארץ נוגעת לקבלת תרומות מתורמים שאינם מבני ברית. התרומות מיועדות למטרות שונות, חלקן למטרות צדקה, חלקן למטרות ביטחון וחלקן לצרכי ציבור באופן כללי. בין התורמים ניתן למצוא אנשים פרטיים, קרנות ציבוריות וממשלות זרות. התורמים משתייכים לדתות שונות אך בעיקר לדת הנוצרית, ובתוכה, לזרמים הפרוטסטנטים, ובעיקר האוונגליסטים[1]. המניע המוביל אותם לתרומה כספית הינו תפיסה דתית נוצרית[2], אשר לפי תפישתם כוללת הערכה לעם ישראל, למדינת ישראל, או למפעל ההתיישבות ביו"ש. תפיסה שאינה כוללת שאיפה קונקרטית להמרת דתו של העם היהודי[3]. אמנם, ישנן קבוצות נוצריות אחרות אשר המניע שלהן הינו המרת דתם של מקבלי הסיוע[4]. במאמר זה נבקש לבחון את הדעות השונות ביחס לשאלה האם קבלת התרומות מותרת או אסורה על פי ההלכה, ובאלו מקרים.

         ב.         קבלת צדקה ממלך גוי

הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה העקרונית האם צדקה הנעשית על ידי גויים הינה דבר טוב או פגום מבחינה רוחנית:

תניא, אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: בני, מהו שאמר הכתוב "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת"? נענה רבי אליעזר ואמר... כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... נענה רבי יהושע ואמר... שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן... נענה רבן גמליאל ואמר... שאין עושין אלא להתיהר בו... רבי אליעזר המודעי אומר... שאין עושין אלא לחרף אותנו בו... נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: "צדקה תרומם גוי וחסד" - לישראל, ו"לאומים – חטאת". אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם... אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.[5]

רבן יוחנן בן זכאי סבור כי צדקה אותה עושים הגויים הינה דבר טוב וראוי המכפר על אומות העולם באותה מידה שהקרבנות מכפרים על עם ישראל, ותלמידיו חולקים עליו וסוברים כי הצדקה אותה עושים הגויים נגועה במניעים אישיים של גאווה ורדיפת כבוד במקרה הטוב, או בהתנשאות על ישראל במקרה הרע, ולכן היא פסולה מבחינה רוחנית.

בהמשך הסוגיה נראה כי הגמרא מאמצת להלכה את הדעות הרואות בעין רעה צדקה הנעשית על ידי גויים ואף מסיקה מהן מסקנה מעשית – איסור על קבלת צדקה מגויים:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה"?! (רש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו)? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ורבי אמי דאיקפד הוא - דלא סיימוה קמיה.[6]

לדעת רבי אמי (המוסכמת גם על רבא) גאולת ישראל תגיע רק עם ירידת קרנם של הגויים, וכיוון שקבלת צדקה מגויים מאריכה את מלכותם, ממילא היא מעכבת את גאולת ישראל, לפיכך היא אסורה. לדעתו יש לסרב לקבל את הכסף, ובמידה והדבר הכרחי משום שלום מלכות יש להסב את הכסף לצורך עניים גויים בלבד. רבי אמי אינו מתנסח באופן בו התנסחו התנאים המובאים בברייתא, אולם הרעיון המובע בדרשתו מהווה השלמה לרעיון אותו מביע רבי יהושע שדרש כי הצדקה אינה נעשית על ידי הגויים "אלא כדי שתמשך מלכותן".

דברי רבי אמי אף נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם:

מלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.[7]

הרמב"ם מוסיף בדבריו את אופן הסבת הכסף לצורך עניים גויים, כאשר מוכרחים לקבלו. מדבריו עולה כי שינוי היעוד אינו נעשה על דעתו של המלך הגוי, שכן היא מנוגדת לדעתו. אולם מדברי הרמ"ה עולה כי ההסבה עולה בקנה אחד עם מטרתו של הגוי, על אף שזה נתן את הכסף לטובת הצדקה של הקהילה היהודית:

כיון דיהבינן להו לעניי גוים רויחא להו מילתא לעניי ישראל במעות דידן דלא צריכינן למיתב מינייהו מידי לעניי גוים ושקלי להו עניי ישראל לכולהו ואשתכח דמתהני להו לעניי ישראל בהאי ארנקא כמאן דשקלי ליה ולא שקלי מיניה ולא מידי.[8]

דהיינו, קופת הצדקה של הקהילה היהודית מתחלקת גם לגויים על פי הכלל "מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"[9]. משמעות הדבר היא שכל סכום המתקבל בקופה מתחלק באופן יחסי בין העניים היהודים והגויים. אי לכך אין משמעות כלכלית ל"צביעת" הכסף וייעודו למטרה מסוימת, אלא רק משמעות רוחנית, כיוון שבכך מתאפשר להפנות את שאר הכסף לטובת העניים היהודים. נמצא, שהצדקה של המלך הגוי הועילה גם ליהודים, ולכן אין כאן משום גניבת דעתו.

על סוגיה זו, ממנה נלמד האיסור לקבל צדקה מגויים, קשה לכאורה מסוגיה אחרת בה נראה שאין כל בעיה בקבלת צדקה מגויים. וכך אומרת הגמרא מספר דפים קודם לכן במסכת בבא בתרא:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.[10]

כאן מסופר על אמו של המלך (שהוזכרה גם בסיפור שהובא לעיל) ששלחה ארנק מלא לרב יוסף וביקשה שיעשה בו שימוש לצורך מצווה גדולה. אביי אמר לו כי אם ברצונו לממש את רצונה של התורמת לקיים בכסף מצווה גדולה עליו לקיים בה את מצוות פדיון שבויים. אולם, בסוגיה זו לא נאמר שיש איסור בעצם קבלת התרומה.

את הסתירה הקיימת לכאורה בין הסוגיות מיישבים הראשונים באופנים שונים:

לדעת התוספות[11] ההיתר בקבלת הכסף הוא שלום מלכות, ורב יוסף השתמש בכסף לשם פדיון שבויים גויים, למרות שהדבר לא צוין במפורש.

לדעת רש"י[12] ההנחיה כי את הכסף יש להסב לעניים גויים אינה אלא הנחיה לכתחילה. אולם אם הדבר לא ניתן לביצוע, שכן הכסף היה מיועד באופן ספציפי לעניים יהודים, יש לקבלו משום שלום מלכות ואין לגנוב את דעת המלכות הנותנת את הצדקה.

לדעת הרמ"ה[13] אם היה מדובר באיסור גניבת דעת בלבד, היה האיסור לקבל את הכסף מצדיק את גניבת דעתו של הגוי. אלא שכאשר מדובר בכסף הניתן למטרה מסוימת, השימוש בו למטרה אחרת אסור משום גזל ממון ולא רק משום גניבת דעת, ולפיכך לא היתה ברירה אלא להשתמש בו לצורך יהודים.

העולה מהדברים הוא כי לדעת רש"י (ורמ"ה) הנימוק משום "שלום מלכות" מתיר שימוש בכסף לצורך יהודים, רק אם הכסף ניתן במפורש לצורך כך. הרמ"א פסק כדעות אלה: "וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל"[14], כפי שביארו האחרונים[15].

לסיכום, ישנו איסור לקבל צדקה מבעל שררה גוי, כיוון שהדבר מחזק את שלטון הגויים. במקרה שבעל שררה נותן צדקה ואין אפשרות לדחות אותה, עדיף להשתמש בה לצורך עניי גויים, ואם אין ברירה אחרת, ניתן להשתמש בה לצורך עניי ישראל.

         ג.         קבלת צדקה מגוי פרטי

בגמרא במסכת סנהדרין, אגב עיסוקה בפסולי עדות, מובאת ההלכה הבאה:

אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה - חיותיה הוא.[16]

הראשונים כולם[17] מסכימים כי כוונתו של רב נחמן בכינוי "אוכלי דבר אחר" היא ליהודים המקבלים צדקה מגויים, ודינם שהם פסולים לעדות, אלא אם כן, אין להם ברירה אחרת. המונח "דבר אחר" בדרך כלל מתאר בשר חזיר, אולם כאן הוא משמש כביטוי של גנאי כלפי יהודי שמקבל צדקה מגוי. אלא שהראשונים נחלקו מדוע המקבל צדקה מן הגוי נפסל לעדות. לדעת רש"י קבלת צדקה מגויים כרוכה בחילול השם שהיא עבירה חמורה וביצוע עבירה כזו בעבור בצע כסף פסל את האדם לעדות כגזלן: "דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס".[18]

את חילול השם שבדבר מבארים הפוסקים[19] בכך שבלקיחת צדקה מהגויים נותן המקבל לגוי את הרושם שעם ישראל אינו מתנהג באופן המצופה ממנו ואינו מרחם על העניים שבו וכך מתחלל שם שמים[20]. לפי הסבר זה ברור מדוע יש מקום לחלק בין מעשה שנעשה בפרהסיה[21] שיש בו חילול השם, ובין מעשה שנעשה בצנעה, שם אין הוא כרוך בחילול השם וממילא הוא מותר. מאידך, לפי הסבר זה קשה להבין מדוע הדבר אינו נחשב לעבירה כאשר לקיחת הצדקה הכרחית. וכי שם השם מתחלל פחות כאשר האדם זקוק יותר? נקודה זו מתבארת בדברי הרמ"ה:

ולא דמי למומר אוכל נבלות לתאבון דקאמרי' "כפין ואכיל כפין שקיל ארבעה זוזי ומסהיד בשיקרא" דאלו התם כיון דאיכא איסור לא איבעי ליה למיכל ואלו הכא כי אסור היכא דאפשר ליה אבל היכא דלא אפשר ליה חיותיה היא.[22]

כלומר, חילול השם נוצר בהקשר מסוים ביותר, כאשר אדם שיש לו פת בסלו או שיכול לבקש עזרה מיהודים, ובכל זאת מעדיף להיעזר בגויים. לעומת זאת, אדם שהגיע לפת לחם ומוכרח להיעזר בגויים אינו מחלל את השם, שכן פנייתו הכרחית[23].

הסבר שונה במקצת מספק הרמב"ם, לדעתו הסיבה לפסול העדות היא שמדובר בהתנהגות שאינה מכבדת את האדם. אדם השומר על כבודו נמנע מפעולות נוספות ובכלל זה מעדות שקר. בניגוד לכך, אדם שאינו שומר על כבודו, לא יחשוש להיתפס משקר בעדותו[24]. בהמשך לכך, ישנן מספר התנהגויות המעידות על כך שמדובר באדם שאינו שומר על כבודו, וממילא הנוהג כך פסול לעדות שמא ישקר בבית הדין, אף שלא עבר איסור:

וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של גויים בפרהסיה אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם.[25]

כלומר הואיל וקבלת צדקה מגוי בפרהסיה, במקום בו הדבר אינו הכרחי הינה מעשה משפיל[26], הרי שמי שאינו חושש לכך ואינו חושש לכבודו, פסול גם לעדות.

חשוב לומר כי הרמב"ם אינו מסתפק רק בפסילת האדם לעדות, שכן בהלכות מתנות עניים הוא מסיק מסוגיה זו שקיים איסור בנטילת צדקה מן הגוי בכל מקום בו יש ברירה אחרת:

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר.[27]

מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים עולה שהבעיה בקבלת צדקה מגויים איננה רק בכך שהיא סימן לכך שהמקבל מוכן לבזות את עצמו, אלא מדובר באיסור בפני עצמו, שהרמב"ם אינו מבאר את טעמו. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם בהלכות עדות נראה שפסילת מקבל הצדקה מעדות איננה נובעת מכך שעבר איסור, אלא מכך שהוא מבזה את עצמו[28], ונראה כי לדעתו גם אם מדובר באיסור, אין זהו איסור שדי בו בכדי לפסול אדם לעדות.

מהאמור עולה, שיש איסור לבקש צדקה מגוי בפרהסיה, אך הדבר מותר כאשר אין לנזקק היהודי חלופות אחרות או כאשר הוא מקבל את הצדקה בצנעה.

         ד.         קבלת צדקה מגוי פרטי ביוזמתו

על מנת לעמוד על שיטת הרמב"ם נשוב ונצטט את דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים במלואם (עד כה הבאנו אותם תוך פיצול לשני חלקים):

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר,

ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.

כפי שניתן לראות הרמב"ם מחבר בין האיסור המופיע במסכת סנהדרין (העוסק בקבלת צדקה מגוי פרטי, בפרהסיה, בהעדר צורך קיומי) המבואר בחלקה הראשון של ההלכה לאיסור המופיע במסכת בבא בתרא (העוסק באיסור לקבל צדקה ממלך גוי) המבואר בחלקה האחרון של ההלכה. מעיון באופן הניסוח של ההלכה על שני חלקיה נראה כי לדעת הרמב"ם קיימים ביניהם מספר הבדלים:

1. יוזם הצדקה – בחלק הראשון מדובר בישראל היוזם את הפניה לגוי ("אסור לישראל ליטול") ואילו בחלק השני מדובר בגוי היוזם את התרומה ("ומלך... ששלח").
2. זהות הגוי – בחלק הראשון מדובר באדם פרטי ("מן הגויים") שנותן צדקה ליהודי, ואילו בחלק השני מדובר בדמות שלטונית ("מלך או שר").
3. אופן קבלת הצדקה – בחלק הראשון האיסור מוגבל לצדקה המתקבלת בפרהסיה ובחלק השני מגבלה זו אינה קיימת, והאיסור קיים לכאורה גם בצנעה[29].
4. אופני היתר – בחלק הראשון הקבלה מותרת כאשר היא הכרחית ליהודי המקבל, ובחלק השני אין דרך היתר.

אחרונים רבים[30] פרשו שהרמב"ם הבין כי לאיסור נטילת צדקה מגוי, קיימים שני טעמים היוצרים שני איסורים שונים הקיימים במקרים שונים:

איסור אחד נובע ככל הנראה מהחשש לחילול השם, כפי שביאר רש"י. אולם איסור זה קיים כפי שביארנו לעיל רק בהקשר מסוים: בפניה של יהודי בפרהסיה כאשר ישנן אפשרויות אחרות (כגון, בקשת עזרה מיהודי או בקשת עזרה מגוי בצנעה).

איסור שני קיים לדעת הרמב"ם בצדקה משליט גוי. איסור זה נלמד מהפסוק "ביבוש קצירה תישברנה", וטעמו הוא הצורך להימנע מחיזוק שלטון הגויים. איסור זה קיים מטבע הדברים רק במלך או בשר, המעוניינים בהתמשכות שלטונם, היוזמים מתן צדקה לישראל, והוא אסור בין בצנעה ובין בפרהסיה. כמו כן שאלת מקורות המימון החלופיים אינה רלוונטית, שכן מדובר ביוזמה של הגוי.

על פי הבנה זו עולה כי לדעת הרמב"ם כאשר גוי פרטי מבקש לתת צדקה ליהודים אין בכך כל בעיה. שכן בהיעדר פניה של יהודי בבקשת עזרה אין בעיה של חילול השם, וכיוון שלא מדובר בבעל שררה אין בעיה של הארכת שלטונו של נותן הצדקה. על פי הסבר זה בדעת הרמב"ם התיר הציץ אליעזר[31] לקבל סיוע פיזי ממתנדבים גויים שכן אין בדבר משום חילול השם.

על הסבר זה קשה מהרמב"ם הכותב במקום אחר כי האיסור בקבלת צדקה קיים לכאורה על כל גוי, גם אם אינו שר או מלך: "הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם".[32] אולם, בלחם משנה ובמשנה למלך[33] ביארו שמה שכתב כאן, בהלכות מלכים, בקיצור, הוא מה שכתב בהלכות מתנות עניים באריכות, ולכן השמיט כאן את העובדה שיסוד ההיתר לקבל הוא שלום מלכות. לדברינו, הוא השמיט גם את העובדה שיסוד האיסור הוא שמדובר במלכות.

אולם מלשון התוספות נראה שנקטו בגישה שונה. התוספות[34] הקשו על איסור קבלת צדקה הנלמד מהסוגיה במסכת בבא בתרא ממקרה המופיע במסכת ערכין שם דנה הגמרא במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו "שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה".[35] התוספות תירצו וחילקו בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל (צדקה ופדיון שבויים), שאסורה, לבין תרומה הניתנת עבור צרכים רוחניים לתועלת הגוי (בית כנסת), שמותרת (בהמשך נרחיב בעניין זה).

עצם העלאת הקושיה מלמדת שלדעת התוספות קיימת בעיה בקבלת צדקה מגוי גם כאשר היא נעשית על ידי אדם פרטי וביוזמתו (ככל הנראה משום "ביבוש קצירה תישברנה"), ולא הותרה קבלת צדקה אלא משום "שלום מלכות"[36]. כמובן שבאופן הוסברה שיטת הרמב"ם, אין כל קושיה, שכן כאשר מדובר בגוי שהוא אדם פרטי אין בעיה לקבל ממנו תרומות הנעשות ביוזמתו. ואכן הרמב"ם פוסק בפשטות שניתן לקבל תרומות מגוי לצורך בנין בית כנסת[37].

לשיטת התוספות קיימת בעיה נוספת: אם אכן קיימת בעיה בכל קבלת צדקה מגוי, אפילו כשהדבר נעשה ביוזמתו של הגוי ואפילו כשמדובר באדם פרטי, מדוע הגמרא מתירה לאדם ליטול צדקה בצנעה הרי גם אם חילול השם אין כאן, "ביבוש קצירה" יש כאן?

האחרונים נדרשים לשאלה זו ומתרצים באופנים שונים. לדעת בעל ה"דרישה"[38] יש לחלק בין הנזקק שרשאי ליהנות מכספי הצדקה בעצמו, ואינו צריך להתחשב בזכות העומדת לגוי בנתינת הצדקה, לבין גבאי האחראי על חלוקת הצדקה לאחרים, שעליו להתחשב גם בשיקול זה.

לעומתו הט"ז[39] חלק וסבר שיש לחלק בין גוי המבקש לסייע ליהודים בלבד, שם הנתינה מבטאת עליונות של הגויים על ישראל, אליה התנגדו חז"ל, על יסוד הפסוק "ביבוש קצירה" וקבעו שאין לשתף עמה פעולה. לבין גוי המבקש לסייע לנזקקים באשר הם, שם אין בעיה של "ביבוש קצירה", אך יש להימנע ממנה כאשר יכולה להיווצר בעיה של חילול השם[40].

כפי שביארנו לעיל את דעת הרמב"ם, תירוצים אלו אינם נדרשים כלל וכלל, שכן הבעיה היחידה בקבלת צדקה מגוי פרטי היא חילול השם, וזו קיימת רק אם הדבר נעשה בפרהסיה, אולם בצנעה אין בעיה בכך שהמעשה מזכה את הגוי במצווה.

נמצא שלדעת הרמב"ם אין איסור בקבלת צדקה מגוי פרטי בצנעה. לעומת זאת, לדעת תוספות והאחרונים יש בכך איסור, האחרונים ביארו אופנים בהם הדבר מותר: כאשר הצדקה ניתנת ישירות לנזקק או כאשר הגוי נותן את הצדקה באופן כללי ולא דווקא ליהודים.

        ה.        קבלת תרומות שאינן צדקה

לעיל הבאנו סוגיה נוספת ממנה עולה צידוק נוסף לקבלת תרומות מגויים. הגמרא במסכת ערכין[41] עוסקת באיסור לשנות יעוד של תרומה לבית הכנסת ובהקשר זה דנה במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו. ממקרה זה מסיקים התוספות שיש להבחין בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל לתרומה שניתנת לצרכים רוחניים לתועלת הגוי – "טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב ע"א) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל".[42] על פי עקרון זה התירו הפוסקים לקבל תרומות שונות מגויים שניתנו למטרות דתיות שאינן מטרות צדקה[43], וכן פסק הרמ"א: "אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים מהם".[44]

היתר נוסף לומד היד רמ"ה[45] ישירות מן התנ"ך והוא קבלת מתנות מגוי שאינן מוגדרות כצדקה לנזקקים:

והני מילי צדקה אבל מתנה שרי לקבולי מינייהו, צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר, ומירמיה שקבל מנבוזראדן, ורבי יהודה נשיאה דשדר ליה ההוא מינאה דינרא קסרינא ביום אידו (עבודה זרה ו ע"ב) וטעמא דביום אידו הא לאו הכי הוה מקביל ליה ולא הוה שדי ליה בבירא, וכן כמה עובדי.

לדעת הרב יוסף ש. אלישיב[46] יש להרחיב את היתרו של הרמ"ה לכל תרומה שמתקיים בה, באופן כזה או אחר, עקרון ההדדיות "אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה – לא הוה יהיב ליה"[47] כלומר שהגוי מרוויח דבר מה בגינה. על פי זה התיר לקבל מענק ממדינה זרה להוצאת כתבי יד של חכמי ישראל שחיו באותה המדינה לפני שנים רבות, מתוך הנחה שהוצאת כתבי היד של חכמי המדינה מטרתה להאדיר את שם המדינה נותנת המענק[48].

מכאן, שמותר לקבל תרומות מגויים לצורך עניינים ומוסדות דתיים, וכן מותר לקבל מהם מתנות שאינן צדקה וכן סיוע שיש בו ממד של הדדיות.

          ו.          קבלת תרומות מעובדי עבודה זרה

עד כה עסקנו בשאלה האם ובאלו תנאים מותר לקבל צדקה מגוי, בלי קשר לשאלה מהי אמונתו של אותו הגוי ובאיזו מידה יש לאמונתו השפעה על קבלת התרומה ממנו. בנושא קבלת טובות הנאה מעובדי עבודה זרה עוסקת הסוגיה הבאה:

עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה... אמר אביי: בטובה - בטובת כומרין[49]

הראשונים הציעו שני הסברים בהבנת המשנה וההבדל בין הנאה "בטובה" שנאסרה והנאה "שלא בטובה" שהותרה[50]. לדעת רש"י (שם) [51] המשנה קובעת שאסור להעביר תשלום לעבודה זרה גם אם הדבר נעשה בתמורה לשימוש בנכסים המיוחסים לה. לכן מסביר רש"י שהנאה בטובה היא הנאה בתשלום וזו נאסרה בשל העובדה שהתשלום הולך לקופת העבודה זרה ומביא לה תועלת כספית[52]. הנאה "שלא בטובה" היא הנאה מנכסי עבודה זרה שלא ניתן תמורתה תשלום, לפיכך היא מותרת.

לעומתו סבור רבנו תם[53] כי המשנה עוסקת באיסור אחר לגמרי והוא הכרת טובה כלפי עבודה זרה וכמריה. לכן מסביר רבנו תם את המושגים "בטובה" ו"שלא בטובה" באופן הפוך לחלוטין[54]. הנאה בתשלום ("שלא בטובה"), אינה יוצרת תחושה של הכרת הטוב – ולכך היא מותרת. לעומת זאת, הנאה שלא בתשלום ("בטובה"), יוצרת תחושה של מחויבות והכרת הטוב כלפי העבודה זרה וכמריה, לפיכך היא אסורה. בטעם הדבר כתב הראב"ד שהדבר אסור "כדי שלא ימשך אחריהם". ומוסיף המאירי (שם) "מתוך חיבתן שעושין חסד עמו".

להלכה פסק השו"ע בלשון זו:

היה לעבודת כוכבים גנה או מרחץ, והטובה היוצאת מהם היא לכהנים, מותר ליהנות מהם שלא בטובה, ואסור ליהנות מהם בטובה, ואפילו יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים. ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים, אלא לעובדיה, מותר ליהנות מהם אפילו בטובה, אפילו הגנה והמרחץ לעבודת כוכבים לבדה.[55]

לדעת מרבית האחרונים[56] השו"ע פסק כדעת רש"י שהבעיה קיימת רק כשניתן תשלום לעבודה זרה תמורת השימוש בנכסיה, וממילא עולה מפסיקתו שאין כל בעיה לקבל הטבות שלא בתשלום מנכסי עבודה זרה, או מנכסי הכמרים המשרתים אותה. אמנם יש מן האחרונים[57] שהבינו כי לשונו עמומה ומספק יש לחשוש לשתי השיטות[58]. לדעת המהרש"ל[59] יש לפסוק כדעת רבנו תם והרמב"ם ולאסור הנאה שלא בתשלום כאשר היא נעשית על ידי כמרי עבודה זרה ומיועדת ליהודים בלבד.

הרב יהונתן בלס[60] סבור שקיימת בעיה הלכתית בקבלת תרומות מנוצרים אוונגליסטים, זאת, מתוך הנחה שדתם מוגדרת כעבודה זרה (בהמשך נדון בהנחה זו). על מנת להגיע למסקנה זו נדרש הרב בלס לפסוק כשיטת רבנו תם שיש בעיה בקבלת הטבה בחינם מעבודה זרה וכמריה. יתר על כן לדעת הרב בלס הבעיה בקבלת הטבות ללא תשלום קיימת גם כאשר ההטבה מגיעה מחשבונם הפרטי של הכמרים. אולם לא די בכך, שכן גם לדעת רבנו תם והרמב"ם הבעיה היא רק בקבלת הטבה ממי שמוגדר ככומר ובלשון הרמב"ם "כהניה" בניגוד לעובדי עבודה זרה המאמינים בה המוגדרים במשנה כ"עובדיה" מהם לא נאסר לקבל הטבה. לשם כך מאמץ הרב בלס את פרשנותו של רבי יהונתן הכהן מלוניל[61] לפיה הכמרים הם מי "שאבוקים הרבה לעבודה זרה אפילו שלא ביום אידם", ומוסיף ואומר כי למעשה כומר לעבודה זרה הוא כל מי שאדוק בעבודה זרה ופעולותיו נובעות מאמונתו היוקדת, ולפיכך יש להגדיר את כל האוונגליסטים התורמים לקרנות התומכות בישראל ככמרים לעבודה זרה.

לעניות דעתי קשה לקבל את דבריו. ראשית, השולחן ערוך ומרבית האחרונים לא פסקו כדעת רבנו תם האוסרת קבלת הנאה ללא תשלום. לפי דעתם אפילו בתרומות המגיעות דרך חשבונות הכנסייה מן הדין יש להקל ולסמוך על השולחן ערוך במקום בו הוא מיקל, בפרט שמדובר באיסור דרבנן (ע"פ הש"ך שם). שנית, כאשר מדובר בתרומות של נוצרים פרטיים אין מקור לאסור לקבל מהם תרומות אפילו היו כמרים. ויותר קשה לקבל את הטענה שכל נוצרי אוונגליסט דינו כדין כומר לעבודה זרה. לפיכך, הדעת נותנת שגם אם נצרות היא עבודה זרה, מצד הדין אין איסור לקבל תרומות אפילו מהכנסייה, וכל שכן שאין איסור לקבל תרומות ממאמיניה.

          ז.         האם נצרות מוגדרת כעבודה זרה?

בשאלה האם הנצרות היא עבודה זרה נכתב רבות. הדיון נערך הן ברמה התיאולוגית, והן ברמה המעשית. ברמה התיאולוגית נחלקו הראשונים והאחרונים בשאלה האם האמונה הנוצרית מוגדרת כעבודה זרה האסורה גם לגויים או שהיא אמונה פסולה, שכן היא משתפת לאמונה באלהים ואמונה באחד מנבראיו, אך אין להגדירה כעבודה זרה ממש.[62]

ברמה המעשית נחלקו הראשונים האם את הנוצרים בימינו יש להגדיר כעובדי עבודה זרה או שאמונתם רופפת וניתן לומר שאינם אלא מחזיקים מנהג אבותיהם בידם.[63]

אנו נקבל לצורך הדיון את הקביעה המחמירה כי הנצרות היא עבודה זרה ועובדיה על פלגיהם השונים הם עובדי עבודה זרה. כפי שראינו קביעה מחמירה זו אינה משנה את המסקנה כי על פי שורת הדין אין לאסור קבלת טובות הנאה מנוצרים, גם אם נאמר שהם עובדי עבודה זרה גמורים. כמובן שהדעות המקילות, הן ברמה התיאולוגית והן ברמה המעשית עשויות להיות סניף להקל בשאלת קבלת התרומות, אולם כאמור מצד הדין אין צורך להסתמך עליהן[64].

        ח.        המחלוקת בימינו בנוגע לקבלת תרומות מנוצרים

בלי כל קשר לנאמר לעיל, השכל הישר מחייב להגיע למסקנה אליה הגיעו כל הפוסקים והיא שכאשר לתרומה מתלווים מניעים מסיונריים ותכניות להעביר את היהודים מקבלי התרומה על דתם, אזי יש בקבלתה סכנה רבה ויש להימנע ממנה וכך כותב לדוגמא הציץ אליעזר :

אם יש מקום לחשוב כי מתחת לההתרמות הכספיות של האינו-יהודי טמונות כוונות לרעה בשורש פורה ראש ולענה כדי להשיג על ידי כך אוהדים לפעולותיהם ותעמולותיהם המסיונריות... והדומה לזה, במישירין או בעקיפין, אזי זה בבחינה של "וחסד לאומים חטאת", וצריך שיהיה            החכם עיניו בראשו של דבר, ולא לקבל מהם שום תרומות כספיות.[65]

אולם, מכל המקורות שנזכרו לעיל עולה כי המניעים של הגויים התורמים מעולם לא היו שיקול הלכתי לקולא או לחומרא. יתכן מאד שהסיבה לכך היא הקושי הגדול לעמוד על המניעים האמתיים של התורמים (גם בימינו ישנה מחלוקת עובדתית בהבנת המניעים של התורמים), ואכן מדבריו עולה שלא מדובר באיסור הלכתי אלא בהנהגה ראויה הנתונה לשיקול דעתם של הפוסקים.

אכן הפוסקים נתנו את דעתם לבחון את השאלה אותה הציב הציץ אליעזר האם "מתחת להתרמות הכספיות של האינו יהודי טמונות כוונות לרעה", בהקשר הספציפי של תרומות נוצרים אוונגליסטים: יש שהתפעלו מיחסם ליהדות ולמדינת ישראל וטענו כי מדובר לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים על כך כי האומות כולן תכרנה במעלתם של ישראל כעובדי ה' כפי שכתב הרב אליעזר מלמד:

כאשר מדובר בנוצרים שמאמינים שבחר ה' בישראל, ושכל הנבואות הטובות צריכות להתגשם בישראל, ואינם פועלים להעביר אותנו על דתנו ח"ו אלא לחזקנו, הרי שכל הדברים החמורים שנאמרו על הנוצרים לא חלים עליהם, ולהיפך – תיקון גדול הם מתקנים, והינם מחסידי אומות העולם, וה' ישלם שכרם.[66]

לעומתו כתב הרב יונתן בלס במאמר תגובה:

אף שהאוונגליסט מאמין בכנות שהוא פועל מתוך אהבה לטובת ישראל הוא בכלל איננו מכיר בלגיטימיות של דת ישראל ושל עם ישראל כפי שאנו והעם כולו מבין אותו - עם המאמין בה' ובתורתו ומתכחש ליש"ו. בחזון אחרית הימים שלו אין מקום למדינה יהודית שאיננה מיוסדת על אמונה ביש"ו. מבחינה אידיאולוגית הוא מתנגד לרעיון של "מדינה יהודית" לא פחות ממחבלי אש"פ והחמאס, ואף יותר (מכיוון שהוא שולל לא רק את המדינה היהודית אלא גם את זהותו של העם היהודי). חזון העתיד שלו מתאר עולם ללא יהודים (אא"כ קיבלו את העבודה זרה שלו). אך גם בהווה אהבת האדם שלו לא מאפשרת לו להמתין בחוסר מעש למימוש החזון. לנגד עיניו הוא רואה נשמות יהודיות שעל פי אמונתו ננעלו בפניהן שערי שמים והוא פועל – לא בכפייה – להביא להן את הבשורה שלדעתו רק היא תביא להן ישועה. [67]

ואכן פוסקים רבים אסרו לקבל תרומות וסיוע מקרנות נוצריות (אוונגליסטיות ובפרט מהקרן לידידות)[68] מחשש שמא מטרת התרומות היא השפעה מסיונרית על מקבלי התרומות.

ההכרעה בין הדעות השונות קשה עד מאד שכן בחינה של כוונות גלויות ונסתרות הינה דבר קשה עד בלתי אפשרי. המקורות העומדים לרשות הפוסק לרוב מוגבלים למקורות הגלויים והכתובים. הוא אינו מודע למשקלם האמתי בחברת המאמינים התורמים ובוודאי שאינו חשוף באופן מלא לתכנים הנאמרים בעל פה בקרב המאמינים, על פלגיהם ופלגי פלגיהם השונים. לכן בדברים אלו הגבלתי את הדיון למקורות שנזכרו בדברי האוסרים והמתירים, תוך ניסיון לענות על השאלה האם ניתן להסיק מהדברים על קיומן של כוונות רעות האוסרות את קבלת התרומות מהם. הגם שמדובר בירידה לדיוטא תחתונה, נעשית היא על פי הוראת חז"ל "אבל אתה למד להבין ולהורות"[69].

הרב בלס מסתמך במאמרו על מאמר של רוברט ניקולסון הסוקר את יסודות האוונגליזם[70] ויחסו ליהדות ולציונות. מעיון בדבריו כי את האמונה האוונגליסטית יש לחלק לתיאולוגיה ולאכסטולוגיה. התיאולוגיה עוסקת במציאות הנוכחית הנגלית לנגד עיניו של הנוצרי האוונגליסט, באופן התנהגותו ובאופן התייחסותו כלפיה. לעומתה האכסטולוגיה עוסקת בהזיות האפוקליפטיות המופיעות בברית החדשה אשר לדעת המאמין הנוצרי יתרחשו בעתיד הרחוק (לעיתים לשם תיאורן נעשה שימוש מעוות במושג היהודי "אחרית הימים").

התיאולוגיה הנוצרית האוונגליסטית מתייחסת ליהודים ליהדות ולמדינת ישראל, כפי שהם, ללא כל שינוי, המרה, או אמונה כלשהי במשיח השקר שלהם, כבעלי ערך דתי חשוב ביותר עבור המאמין הנוצרי. לשיטתם עם היהודים העומדים באמונתם הצרופה, המאמינים בי"ג עיקרים וכופרים באותו האיש, כרת הקב"ה ברית בלתי מעורערת (וגם לפי תפישתם המעוותת היא אינה תלויה באמונה באותו האיש) המתבטאת בשיבת עם ישראל לארצו:

 evangelicals believe that the nation of Israel and the Jewish people still retain their position as the apple of God’s eye. Despite Jewish unbelief in Jesus, the Jewish people are covenanted to God and will never be completely cast away. Christians who believe this tend to be Zionists.

לעומתה האכסטולוגיה הנוצרית מדמיינת כי משיח השקר שלהם שהומת על ידי הרומאים (שאף בחייו נחשב כמת), יקום לתחיה וימשיך בפעולות ההסתה שלו, ואף יצליח להסית את היהודים, כולם או חלקם. זו רואה לנגד עיניה שינוי מסוים באמונתם של חלק מן היהודים אשר לדעתם יתרחש עם התגשמות ההזיות הנוצריות לתחייתו של המסית:

Part of God’s covenant with the Jewish people involved bringing them back from exile and setting them once again in their own land… What of the much-hyped mass conversion of the Jews? Many evangelicals do believe that, just prior to the second coming, thousands of Jews will accept Jesus as the messiah they have been waiting for.

להבנתי, השניות שבאמונת השילוש היא הגורמת למחלוקת בקרב תלמידי החכמים ביחס כלפי האוונגליזם. רבנים הרואים בתיאולוגיה האוונגליסטית את עיקר אמונתם של הנוצרים, יתפעלו מיחסם ליהדות ולמדינת ישראל ויטענו כי מדובר לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים וכפי שכתב הרב אליעזר מלמד בדברים שנזכרו לעיל. לעומתם רבנים המקשיבים לתכני האכסטולוגיה הנוצרית ורואים בה את מרכז אמונתם של הנוצרים אינם יכולים להתעלם כי במרכזה עומדת האמונה במשיח השקר שלהם אליה הם מבקשים לצרף גם את היהודים. אולם כאמור במאמר עליו מסתמך הרב בלס נכתב במפורש כי אין בהזיות האכסטולוגיות בכדי לגרום לפעולות כלשהן שאמורות לשנות את אמונתו הצרופה של עם ישראל שכן היא אינה הבסיס לקביעת ההתייחסות של הנצרות האוונגליסטית לעם ישראל:

eschatology isn’t the real basis for most Christian Zionism, it’s the belief in the truth of God’s eternal covenant with the nation of Israel. 

העולה מדברים אלו כי גם על פי המקורות שהובאו על ידי האוסרים פעילותם של נוצרים אוונגליסטים עבור מדינת ישראל, יושביה והמתיישבים ביהודה ושומרון אינה נגועה כלל בשאיפות קונקרטיות להמרת דת, לא בכפיה ולא מתוך בחירה ולפיכך היא מותרת.

        ט.        קבלת תרומות מהקרן לידידות

בנוגע לקרן לידידות[71] נראה כי יש להחמיר יותר וזאת משתי סיבות.

כפי שראינו לעיל חז"ל אסרו לקבל צדקה מגוי בשל חילול השם הנוצר כאשר "אומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם"[72]. איסור זה קיים כאשר יהודי אשר יכול להיתמך על ידי יהודים מגיע לגוי ומבקש ממנו תמיכה כספית והדבר נעשה בפרהסיה. נראה כי בקרן לידידות מתקיימים כל התנאים לאיסור. הקרן פונה בבקשה לגויים על מנת שאלו יתרמו למטרות צדקה שאינן קיומיות, ואינן מחוץ להישג ידה של מדינת ישראל או של עמותות צדקה אחרות. יתר על כן, הקרן נותן לתרומות אלו פומבי בכל אמצעי התקשרות, בפרסומים שתוכנם הוא שאלמלי עזרתם של הנוצרים היו זקנים יהודים רעבים ללחם וקופאים מקור. למעשה הקרן גורמת לחילול השם ממשי ואין להתיר לקבל ממנה צדקה[73], אם כי יש שהקלו בדבר ונטלו ממנה כספים למטרות צדקה[74].

גם כאשר לא מדובר בתרומות הניתנות למטרות צדקה נראה שיש להחמיר בתרומות המתקבלות מהקרן לידידות יותר מתרומות אחרות המתקבלות מנוצרים אוונגליסטים. הקרן אינה פועלת ממניעים דתיים הכוללים שאיפה לצמיחתו ושגשוגו של עם ישראל בארצו[75], היא אף אינה מסתפקת בהסרת האיבה בין הגויים ובין עם ישראל[76], אלא מבקשת ליצור זיקה חיבה וקירבה בין היהדות והנצרות. קירבה זו אינה רק ענין פילנטרופי אלא לדידו של מייסד הקרן, הרב יחיאל אקשטיין אמורה ליצור כבוד והערכה של הדתות זו לזו[77].

אולם מדברי חז"ל במקומות אינספור עולה כי ראו לנגד עיניהם מטרה ביצירת בידול וחיץ בין יהודים ובין עובדי עבודה זרה ולשם כך תקנו עשרות תקנות וגזירות. מתקנות חז"ל הקדומות ביותר[78] היתה התקנה בה גזרו חז"ל טומאה על ארץ העמים[79], אחריהם הוסיפו בית דינו של חשמונאי גזרות שנועדו למנוע קשר מיני בין גברים יהודים לנשים שאינן יהודיות[80] ואחריהם בית שמאי ובית הלל אשר גזרו רשימה שלמה של גזירות שכולם נועדו למטרה זו[81]. יתר על כן, הלכות עבודה זרה כוללות רשימה ארוכה של איסורים שתכליתם אחת והיא יצירת מרחק בין יהודי ובין עבודה זרה, באמצעות האיסור ליהנות מעבודה זרה, ואפילו מתן תמיכה ועידוד למי שאינו יהודי העובד עבודה זרה.

זאת ועוד, ההלכה אוסרת כל הכרה והסכמה עם עבודה זרה וכפי שפוסק הרמב"ם "כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא"[82] ואפילו להזכיר את שמה אסרה התורה וכפי שפוסק הרמב"ם "אפילו להזכיר שם עבודת כוכבים שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו"[83]. התורה ביקשה ליצור בידול פיזי בין מגורי גויים ובין מגורי יהודים על מנת שלא ליצור השפעה הדדית ולכן אסרה למכור להם קרקע בארץ ישראל[84]. עוד אמרה תורה שחובה ליצור יחס של סלידה ובוז כלפי עבודה זרה "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" וביארו חכמים[85] "הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא - קורין אותה בית כריא, עין כל - עין קוץ".

כנגד כל אלו באה הקרן לידידות ומבקשת ליצור קירבה על מנת להסיר חסמים וחומות האמורות להפריד בין היהדות והנצרות, חומות אשר נבנו בעמל רב במשך השנים. כפי שראינו מדובר במטרה פסולה ואסורה, גם אם לא ניתן להגדיר אף אחת מהפעולות אותן עושה הקרן כהסתה לעבודה זרה.

בשל סיבות אלו סברו פוסקים רבים כי אין לקבל כל תרומה מהקרן לידידות לכל מטרה שהיא[86]. אולם, יש מן הפוסקים שהקלו בדבר שכן פעמים רבות הצהרות לחוד ומעשים לחוד, ואת מעשיה של הקרן אין לשפוט לפי מטרתם אלא לפי התוצאה המתקבלת.

לכן רק במידה ונראה כי קבלת תרומות מהקרן מצליחה לממש במידה כלשהי את המטרות האסורות של מייסדיה יש לאסור אותה, בין אם מסיבות הלכתיות, ובין אם מסברה פשוטה, כדי להילחם בניסיונות ללכוד את אמונת ישראל במלכודת דבש. אולם אם נראה שהקרן אינה עושה כל מעשה שיש בו בכדי לגרום לחיבה או תחושת קירבה כלפי האמ ונה הנוצרית אזי בעיה הלכתית זו אינה קיימת וניתן להתיר קבלת תרומות ממנה, לכל הפחות למטרות שאינן מטרות צדקה[87].

יש להוסיף כי אם מקבל התרומה אינו מודע כלל למטרת הקרן, כגון שהתרומה אינה נושאת כל אזכור מפורש או מרומז של הדת הנוצרית, וכמו כן התרומה עוברת דרך מוסד רשמי של מדינת ישראל או רשות מקומית וממנו מקבלים הנהנים את התרומה, קשה לראות כיצד קיים חשש ליצירת זיקה חיבה או קירבה של הנהנה מן התרומה כלפי הדת הנוצרית, ויש סברה להקל בדבר יותר, ולהתיר קבלת תרומות בתחומים שאינם מוגדרים כצדקה, שכן זו נאסרה כאמור מסיבות אחרות.

          י.         פרסום שמות התורמים ודתם

כפי שראינו, התורה ביקשה ליצור מרחק נפשי בין היהודי ובין העבודה זרה. באמצעות הטלת איסור על השמעת דברי שבח כלפי עבודה זרה ועובדיה. מקור האיסור בפסוק "לא תחנם"[88] הנדרש בגמרא כציווי "לא תתן להם חן"[89] וכך כותב הרמב"ם:

וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.[90]

באיסור לא תחנם ניתן להיפגש במקרה בו מבקשים מקבלי התרומה להעלות על נס את טוב ליבו של עובד העבודה זרה, ומסתבר שככל שתובלט היות התורם עובד עבודה זרה, כן תגבר מידת האיסור בשבח הניתן לו.

עם זאת יש לציין כי בעצם ציון והנצחת שמו של התורם על התרומה אין בכדי לעבור על איסור זה. כך נראה לכאורה מלשון הרמב"ם:

גוי שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה.[91]

את הבעיה בתרומת דבר המסוים לבית המקדש מבאר רש"י[92] ואומר שהיות והחפץ הנתרם "נראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו". בעיה זו כאמור אינה קיימת כאשר מדובר בבית כנסת לו מותר לקבל תרומות אפילו תוך ציון שם התורם שאינו יהודי. אולם אם בצירוף לשמו של התורם מצוינת דתו של התורם תוך צירוף דברי ברכה ושבח הדבר אסור שכן בכך עובר מקבל התרומה המפאר את שם התורמים הנוצריים על איסור "לא תחנם".

אי לך יש להסיק כי כאשר מדובר על תרומה של נוצרי פרטי שאינה מתפרסמת לקרן ישראלית– יש הרבה פחות חשש. כמו כן, גם כאשר מדובר על תרומה פרטית ללא אזכור של דתו של התורם יש יותר מקום להקל. לעומת זאת, כאשר התורמים דורשים שיי