לגרסה מורחבת של המאמר לחצו - כאן

        א.        פתיחה

אחת השאלות הבאות לפתחם של ראשי מועצות, ועדים מקומיים עמותות ורבנים ברחבי הארץ נוגעת לקבלת תרומות מתורמים שאינם מבני ברית. התרומות מיועדות למטרות שונות, חלקן למטרות צדקה, חלקן למטרות ביטחון וחלקן לצרכי ציבור באופן כללי. התורמים משתייכים לדתות שונות אך בעיקר לדת הנוצרית, ובתוכה, לזרמים הפרוטסטנטים, ובעיקר האוונגליסטים. המניע המוביל אותם לתרומה כספית הינו תפיסה דתית נוצרית, אשר לפי תפישתם כוללת הערכה לעם ישראל, למדינת ישראל, או למפעל ההתיישבות ביו"ש. תפיסה שאינה כוללת שאיפה קונקרטית להמרת דתו של העם היהודי. במאמר זה נבקש לבחון את הדעות השונות ביחס לשאלה האם קבלת התרומות מותרת או אסורה על פי ההלכה, ובאלו מקרים.

        ב.        קבלת צדקה ממלך גוי

הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה מחלוקת תנאים בשאלה העקרונית האם צדקה הנעשית על ידי גויים הינה דבר טוב או פגום מבחינה רוחנית: רבן יוחנן בן זכאי סבור כי צדקה אותה עושים הגויים הינה דבר טוב וראוי 'כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם'. תלמידיו חולקים עליו וסוברים כי הצדקה אותה עושים הגויים נגועה במניעים אישיים של גאווה ורדיפת כבוד במקרה הטוב, או בהתנשאות על ישראל במקרה הרע, ולכן היא פסולה מבחינה רוחנית:

כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן, שאינם עושין אלא להתגדל בו... שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן.... [1]

בהמשך הסוגיה נראה כי הגמרא מאמצת להלכה את הדעות הרואות בעין רעה צדקה הנעשית על ידי גויים ואף מסיקה מהן מסקנה מעשית – איסור על קבלת צדקה מגויים:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה"?! (רש"י: כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן אז ישברו)? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו.

לדעת רבי אמי (המוסכמת גם על רבא) גאולת ישראל תגיע רק עם ירידת קרנם של הגויים, וכיוון שקבלת צדקה מגויים מאריכה את מלכותם, ממילא היא מעכבת את גאולת ישראל, לפיכך היא אסורה. לדעתו יש לסרב לקבל את הכסף, ובמידה והדבר הכרחי משום שלום מלכות יש להסב את הכסף לצורך עניים גויים בלבד. רבי אמי אינו מתנסח באופן בו התנסחו התנאים המובאים בברייתא, אולם הרעיון המובע בדרשתו מהווה השלמה לרעיון אותו מביע רבי יהושע שדרש כי הצדקה אינה נעשית על ידי הגויים 'אלא כדי שתמשך מלכותן'.

דברי רבי אמי אף נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם:

מלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.[2]

הרמב"ם מוסיף בדבריו את אופן הסבת הכסף לצורך עניים גויים, כאשר מוכרחים לקבלו. מדבריו עולה כי שינוי היעוד אינו נעשה על דעתו של המלך הגוי, שכן היא מנוגדת לדעתו. אולם מדברי הרמ"ה[3] עולה כי ההסבה עולה בקנה אחד עם מטרתו של הגוי, על אף שזה נתן את הכסף לטובת הצדקה של הקהילה היהודית, כיוון שבכך מתאפשר להפנות את שאר הכסף לטובת העניים היהודים.

על סוגיה זו, ממנה נלמד האיסור לקבל צדקה מגויים, קשה לכאורה מסוגיה אחרת בה נראה שאין כל בעיה בקבלת צדקה מגויים. וכך אומרת הגמרא מספר דפים קודם לכן במסכת בבא בתרא:

איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא.[4]

את הסתירה הקיימת לכאורה בין הסוגיות מיישבים הראשונים באופנים שונים:

לדעת התוספות[5] ההיתר בקבלת הכסף הוא שלום מלכות, ורב יוסף השתמש בכסף לשם פדיון שבויים גויים, למרות שהדבר לא צוין במפורש.

לדעת רש"י[6] ההנחיה כי את הכסף יש להסב לעניים גויים אינה אלא הנחיה לכתחילה. אולם אם הדבר לא ניתן לביצוע, שכן הכסף היה מיועד באופן ספציפי לעניים יהודים, יש לקבלו משום שלום מלכות ואין לגנוב את דעת המלכות הנותנת את הצדקה[7].

העולה מהדברים הוא כי לדעת רש"י הנימוק משום 'שלום מלכות' מתיר שימוש בכסף לצורך יהודים, רק אם הכסף ניתן במפורש לצורך כך. הרמ"א פסק כדעות אלה: 'וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל'[8], כפי שביארו האחרונים[9].

לסיכום, ישנו איסור לקבל צדקה מבעל שררה גוי, כיוון שהדבר מחזק את שלטון הגויים. במקרה שבעל שררה נותן צדקה ואין אפשרות לדחות אותה, עדיף להשתמש בה לצורך עניי גויים, ואם אין ברירה אחרת, ניתן להשתמש בה לצורך עניי ישראל.

         ג.         קבלת צדקה מגוי פרטי

בגמרא במסכת סנהדרין, אגב עיסוקה בפסולי עדות, מובאת ההלכה הבאה:

אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי – בפרהסיא, אבל בצינעה – לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה - חיותיה הוא.[10]

הראשונים כולם[11] מסכימים כי כוונתו של רב נחמן בכינוי 'אוכלי דבר אחר' היא ליהודים המקבלים צדקה מגויים, ודינם שהם פסולים לעדות, אלא אם כן, אין להם ברירה אחרת.

לדעת רש"י קבלת צדקה מגויים כרוכה בחילול השם שהיא עבירה חמורה וביצוע עבירה כזו בעבור בצע כסף פסל את האדם לעדות כגזלן: 'דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס'.[12] את חילול השם שבדבר מבארים הפוסקים[13] בכך שבלקיחת צדקה מהגויים נותן המקבל לגוי את הרושם שעם ישראל אינו מתנהג באופן המצופה ממנו ואינו מרחם על העניים שבו וכך מתחלל שם שמים[14]. לפי הסבר זה ברור מדוע יש מקום לחלק בין מעשה שנעשה בפרהסיה[15] שיש בו חילול השם, ובין מעשה שנעשה בצנעה, שם אין הוא כרוך בחילול השם וממילא הוא מותר. כמו כן אדם שהגיע לפת לחם ומוכרח להיעזר בגויים אינו מחלל את השם, שכן פנייתו הכרחית[16].

הסבר שונה מספק הרמב"ם, לדעתו הסיבה לפסול העדות היא שמדובר בהתנהגות שאינה מכבדת את האדם. אדם השומר על כבודו נמנע מפעולות נוספות ובכלל זה מעדות שקר. בניגוד לכך, אדם שאינו שומר על כבודו, לא יחשוש להיתפס משקר בעדותו:

וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק... ומכלל אלו האוכלין צדקה של גויים בפרהסיה אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין.[17]

כלומר הואיל וקבלת צדקה מגוי בפרהסיה, במקום בו הדבר אינו הכרחי הינה מעשה משפיל, הרי שמי שאינו חושש לכך ואינו חושש לכבודו, פסול גם לעדות.

חשוב לומר כי הרמב"ם אינו מסתפק רק בפסילת האדם לעדות, שכן בהלכות מתנות עניים הוא מסיק מסוגיה זו שקיים איסור בנטילת צדקה מן הגוי בכל מקום בו יש ברירה אחרת:

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר.[18]

מדברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים עולה שהבעיה בקבלת צדקה מגויים איננה רק בכך שהיא סימן לכך שהמקבל מוכן לבזות את עצמו, אלא מדובר באיסור בפני עצמו, אלא שכנראה גם אם מדובר באיסור, אין זהו איסור שדי בו בכדי לפסול אדם לעדות.

מהאמור עולה, שיש איסור לבקש צדקה מגוי בפרהסיה, אך הדבר מותר כאשר אין לנזקק היהודי חלופות אחרות או כאשר הוא מקבל את הצדקה בצנעה.

         ד.        קבלת צדקה מגוי פרטי ביוזמתו

על מנת לעמוד על שיטת הרמב"ם נשוב ונצטט את דברי הרמב"ם בהלכות מתנות עניים במלואם (עד כה הבאנו אותם תוך פיצול לשני חלקים):

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגויים בפרהסיה, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול לטלה מן הגויים בצנעה הרי זה מותר,

ומלך או שר מן הגויים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גויים בסתר כדי שלא ישמע המלך.

כפי שניתן לראות הרמב"ם מחבר בין האיסור המופיע במסכת סנהדרין (העוסק בקבלת צדקה מגוי פרטי, בפרהסיה, בהעדר צורך קיומי) המבואר בחלקה הראשון של ההלכה לאיסור המופיע במסכת בבא בתרא (העוסק באיסור לקבל צדקה ממלך גוי) המבואר בחלקה האחרון של ההלכה. מעיון באופן הניסוח של ההלכה על שני חלקיה נראה כי לדעת הרמב"ם קיימים ביניהם מספר הבדלים:

1. יוזם הצדקה – בחלק הראשון מדובר בישראל היוזם את הפניה לגוי ('אסור לישראל ליטול') ואילו בחלק השני מדובר בגוי היוזם את התרומה ('ומלך... ששלח').
2. זהות הגוי – בחלק הראשון מדובר באדם פרטי ('מן הגויים') שנותן צדקה ליהודי, ואילו בחלק השני מדובר בדמות שלטונית ('מלך או שר').
3. אופן קבלת הצדקה – בחלק הראשון האיסור מוגבל לצדקה המתקבלת בפרהסיה ובחלק השני מגבלה זו אינה קיימת, והאיסור קיים לכאורה גם בצנעה[19].
4. אופני היתר – בחלק הראשון הקבלה מותרת כאשר היא הכרחית ליהודי המקבל, ובחלק השני אין דרך היתר.

אחרונים רבים[20] פרשו שהרמב"ם הבין כי לאיסור נטילת צדקה מגוי, קיימים שני טעמים היוצרים שני איסורים שונים הקיימים במקרים שונים:

איסור אחד נובע ככל הנראה מהחשש לחילול השם, כפי שביאר רש"י. אולם איסור זה קיים כפי שביארנו לעיל רק בהקשר מסוים: בפניה של יהודי בפרהסיה כאשר ישנן אפשרויות אחרות (כגון, בקשת עזרה מיהודי או בקשת עזרה מגוי בצנעה).

איסור שני קיים לדעת הרמב"ם בצדקה משליט גוי. איסור זה נלמד מהפסוק 'ביבוש קצירה תישברנה', וטעמו הוא הצורך להימנע מחיזוק שלטון הגויים. איסור זה קיים מטבע הדברים רק במלך או בשר, המעוניינים בהתמשכות שלטונם, היוזמים מתן צדקה לישראל, והוא אסור בין בצנעה ובין בפרהסיה. כמו כן שאלת מקורות המימון החלופיים אינה רלוונטית, שכן מדובר ביוזמה של הגוי.

על פי הבנה זו עולה כי לדעת הרמב"ם כאשר גוי פרטי מבקש לתת צדקה ליהודים אין בכך כל בעיה[21]. שכן בהיעדר פניה של יהודי בבקשת עזרה אין בעיה של חילול השם, וכיוון שלא מדובר בבעל שררה אין בעיה של הארכת שלטונו של נותן הצדקה. על פי הסבר זה בדעת הרמב"ם התיר הציץ אליעזר[22] לקבל סיוע פיזי ממתנדבים גויים שכן אין בדבר משום חילול השם.

אולם מלשון התוספות נראה שנקטו בגישה שונה. התוספות[23] הקשו על איסור קבלת צדקה הנלמד מהסוגיה במסכת בבא בתרא ממקרה המופיע במסכת ערכין שם דנה הגמרא במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו 'שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא דרב יהודה'.[24] התוספות תירצו וחילקו בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל (צדקה ופדיון שבויים), שאסורה, לבין תרומה הניתנת עבור צרכים רוחניים לתועלת הגוי (בית כנסת), שמותרת (בהמשך נרחיב בעניין זה). עצם העלאת הקושיה מלמדת שלדעת התוספות קיימת בעיה בקבלת צדקה מגוי גם כאשר היא נעשית על ידי אדם פרטי וביוזמתו, ולא הותרה קבלת צדקה אלא משום 'שלום מלכות'. כמובן שבאופן הוסברה שיטת הרמב"ם, אין כל קושיה, שכן כאשר מדובר בגוי שהוא אדם פרטי אין בעיה לקבל ממנו תרומות הנעשות ביוזמתו. ואכן הרמב"ם פוסק בפשטות שניתן לקבל תרומות מגוי לצורך בנין בית כנסת[25].

לשיטת התוספות קיימת בעיה נוספת: אם אכן קיימת בעיה בכל קבלת צדקה מגוי, אפילו כשהדבר נעשה ביוזמתו של הגוי ואפילו כשמדובר באדם פרטי, מדוע הגמרא מתירה לאדם ליטול צדקה בצנעה הרי גם אם חילול השם אין כאן, 'ביבוש קצירה' יש כאן?

האחרונים נדרשים לשאלה זו ומתרצים באופנים שונים[26]. אולם כפי שביארנו לעיל את דעת הרמב"ם, תירוצים אלו אינם נדרשים כלל וכלל, שכן הבעיה היחידה בקבלת צדקה מגוי פרטי היא חילול השם, וזו קיימת רק אם הדבר נעשה בפרהסיה, אולם בצנעה אין בעיה בכך שהמעשה מזכה את הגוי במצווה.

נמצא שלדעת הרמב"ם אין איסור בקבלת צדקה מגוי פרטי בצנעה. לעומת זאת, לדעת תוספות והאחרונים יש בכך איסור, האחרונים ביארו אופנים בהם הדבר מותר: כאשר הצדקה ניתנת ישירות לנזקק[27] או כאשר הגוי נותן את הצדקה באופן כללי ולא דווקא ליהודים[28].

        ה.        קבלת תרומות שאינן צדקה

לעיל הבאנו סוגיה נוספת ממנה עולה צידוק נוסף לקבלת תרומות מגויים. הגמרא במסכת ערכין[29] עוסקת באיסור לשנות יעוד של תרומה לבית הכנסת ובהקשר זה דנה במקרה בו רב יהודה קיבל מגוי תרומה של נר עבור בית הכנסת שלו. ממקרה זה מסיקים התוספות שיש להבחין בין תרומה הניתנת לצרכים כלכליים של ישראל לתרומה שניתנת לצרכים רוחניים לתועלת הגוי.[30] על פי עקרון זה התירו הפוסקים לקבל תרומות שונות מגויים שניתנו למטרות דתיות שאינן מטרות צדקה[31], וכן פסק הרמ"א.[32] היתר נוסף לומד היד רמ"ה[33] ישירות מן התנ"ך והוא קבלת מתנות מגוי שאינן מוגדרות כצדקה לנזקקים: 'צא ולמד מדניאל שקבל מנבוכדנצר, ומירמיה שקבל מנבוזראדן'. לדעת הרב יוסף ש. אלישיב[34] יש להרחיב את היתרו של הרמ"ה לכל תרומה שמתקיים בה, באופן כזה או אחר, עקרון ההדדיות[35] כלומר שהגוי מרוויח דבר מה בגינה[36].

מכאן, שמותר לקבל תרומות מגויים לצורך עניינים ומוסדות דתיים, וכן מותר לקבל מהם מתנות שאינן צדקה וכן סיוע שיש בו ממד של הדדיות.

          ו.          קבלת תרומות מעובדי עבודה זרה

עד כה עסקנו בשאלה האם ובאלו תנאים מותר לקבל צדקה מגוי, בלי קשר לשאלה מהי אמונתו. בנושא קבלת טובות הנאה מעובדי עבודה זרה עוסקת הסוגיה הבאה:

עבודת כוכבים שהיה לה גינה או מרחץ - נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה... אמר אביי: בטובה - בטובת כומרין[37]

לדעת רש"י (שם)[38] המשנה קובעת שאסור להעביר תשלום לעבודה זרה גם אם הדבר נעשה בתמורה לשימוש בנכסים המיוחסים לה שכן התשלום הולך לקופת העבודה זרה ומביא לה תועלת כספית[39]. לעומתה הנאה 'שלא בטובה' כלומר הנאה מנכסי עבודה זרה שלא ניתן תמורתה תשלום, מותרת.

לעומתו סבור רבנו תם[40] באופן הפוך לחלוטין[41]. לדעתו, המשנה אוסרת להכיר טובה לעבודה זרה וכמריה. הנאה בתשלום ('שלא בטובה'), אינה יוצרת תחושה של הכרת הטוב – ולכך היא מותרת. לעומת זאת, הנאה שלא בתשלום ('בטובה'), יוצרת תחושה של מחויבות והכרת הטוב כלפי העבודה זרה וכמריה, לפיכך היא אסורה. בטעם הדבר כתב הראב"ד שהדבר אסור 'כדי שלא ימשך אחריהם'. ומוסיף המאירי (שם) 'מתוך חיבתן שעושין חסד עמו'.

לשון השו"ע בהלכה זו אינה מובהקת[42]. לדעת מרבית האחרונים[43] השו"ע פסק כדעת רש"י שהבעיה קיימת רק כשניתן תשלום לעבודה זרה תמורת השימוש בנכסיה. אמנם יש מן האחרונים[44] שנסתפקו בהבנת לשונו העמומה ומספק יש לחשוש לשתי השיטות[45]. לדעת המהרש"ל[46] יש לפסוק כדעת רבנו תם והרמב"ם ולאסור הנאה שלא בתשלום כאשר היא נעשית על ידי כמרי עבודה זרה ומיועדת ליהודים בלבד.

יש מן הפוסקים[47] המכריעים כדעת רבנו תם ובעקבות כך קובעים שקיימת בעיה הלכתית בקבלת תרומות מנוצרים אוונגליסטים. אולם על מנת להגיע למסקנה זו לא די לפסוק לחומרא נגד דעת מרבית האחרונים, אלא לקבוע כי הבעיה עליה מדבר רבנו תם קיימת גם כאשר התרומה ניתנת מחשבונם הפרטי של הכמרים (ולא רק מרכוש הכנסיה), ובנוסף לכך להגדיר את כל האוונגליסטים ככמרים לעבודה זרה. לעניות דעתי הכרעה מחמירה שכזו, באיסור דרבנן (ש"ך שם), ראויה אולי להיות משנת חסידים אולם שורת הדין נותנת שאין איסור לקבל תרומות אפילו מהכנסייה עצמה, וכל שכן ממאמיניה.

יש להעיר כי בשאלה האם הנצרות היא עבודה זרה נכתב רבות[48]. הדיון נערך הן ברמה התיאולוגית והן ברמה המעשית. אולם אנו נקבל לצורך הדיון את הקביעה המחמירה כי הנצרות היא עבודה זרה ועובדיה על פלגיהם השונים הם עובדי עבודה זרה. כמובן שהדעות המקילות, הן ברמה התיאולוגית והן ברמה המעשית עשויות להיות סניף להקל בשאלת קבלת התרומות[49], אולם כאמור מצד הדין אין צורך להסתמך עליהן.

         ז.         המחלוקת בימינו בנוגע לקבלת תרומות מנוצרים

בלי כל קשר לנאמר לעיל, השכל הישר מחייב להגיע למסקנה אליה הגיעו כל הפוסקים והיא שכאשר לתרומה מתלווים מניעים מסיונריים ותכניות להעביר את היהודים מקבלי התרומה על דתם, אזי יש בקבלתה סכנה רבה ויש להימנע ממנה[50]. אולם, מכל המקורות שנזכרו לעיל עולה כי המניעים של הגויים התורמים מעולם לא היו שיקול הלכתי לקולא או לחומרא. יתכן מאד שהסיבה לכך היא הקושי הגדול לעמוד על המניעים האמתיים של התורמים (גם בימינו ישנה מחלוקת עובדתית בהבנת המניעים של התורמים), ואכן מדבריו עולה שלא מדובר באיסור הלכתי אלא בהנהגה ראויה הנתונה לשיקול דעתם של הפוסקים.

אכן הפוסקים נתנו את דעתם לבחון את השאלה אותה הציב הציץ אליעזר האם 'מתחת להתרמות הכספיות של האינו יהודי טמונות כוונות לרעה', בהקשר הספציפי של תרומות נוצרים אוונגליסטים: יש שהתפעלו מיחסם ליהדות ולמדינת ישראל וטענו כי מדובר לא פחות מהתגשמות חזון הנביאים על כך כי האומות כולן תכרנה במעלתם של ישראל כעובדי ה'.[51] לעומתם כתבו אחרים כי האוונגליסטים מטרתם להביא את היהודים להמרת דת מרצון[52]. ואכן פוסקים רבים אסרו לקבל תרומות וסיוע מקרנות נוצריות (אוונגליסטיות ובפרט מהקרן לידידות)[53] מחשש שמא מטרת התרומות היא השפעה מסיונרית על מקבלי התרומות.

ההכרעה בין הדעות השונות קשה עד מאד שכן בחינה של כוונות גלויות ונסתרות הינה דבר קשה עד בלתי אפשרי. המקורות העומדים לרשות הפוסק לרוב מוגבלים למקורות הגלויים והכתובים. הוא אינו מודע למשקלם האמתי בחברת המאמינים התורמים ובוודאי שאינו חשוף באופן מלא לתכנים הנאמרים בעל פה בקרב המאמינים, על פלגיהם ופלגי פלגיהם השונים. לכן בדברים אלו הגבלתי את הדיון למקורות שנזכרו בדברי האוסרים[54] והמתירים, תוך ניסיון לענות על השאלה האם ניתן להסיק מהדברים על קיומן של כוונות רעות האוסרות את קבלת התרומות מהם.

את האמונה האוונגליסטית יש לחלק לתיאולוגיה ולאכסטולוגיה. התיאולוגיה הנוצרית האוונגליסטית מתייחסת ליהודים ליהדות ולמדינת ישראל, כפי שהם, ללא כל שינוי, המרה, או אמונה כלשהי במשיח השקר שלהם, כבעלי ערך דתי חשוב ביותר עבור המאמין הנוצרי. לשיטתם עם היהודים העומדים באמונתם הצרופה, המאמינים בי"ג עיקרים וכופרים באותו האיש, כרת הקב"ה ברית בלתי מעורערת (וגם לפי תפישתם המעוותת היא אינה תלויה באמונה באותו האיש) המתבטאת בשיבת עם ישראל לארצו. לעומתה האכסטולוגיה הנוצרית מדמיינת כי משיח השקר שלהם שהומת על ידי הרומאים (שאף בחייו נחשב כמת), יקום לתחיה וימשיך בפעולות ההסתה שלו, ואף יצליח להסית את היהודים, כולם או חלקם. זו רואה לנגד עיניה שינוי מסוים באמונתם של חלק מן היהודים אשר לדעתם יתרחש עם התגשמות ההזיות הנוצריות לתחייתו של המסית.

להבנתי, השניות שבאמונת השילוש היא הגורמת למחלוקת בקרב תלמידי החכמים ביחס כלפי האוונגליזם. אולם כפי הנראה אין בהזיות האכסטולוגיות בכדי לגרום לפעולות כלשהן שאמורות לשנות את אמונתו הצרופה של עם ישראל. העולה מדברים אלו כי פעילותם של נוצרים אוונגליסטים עבור מדינת ישראל, יושביה והמתיישבים ביהודה ושומרון אינה נגועה כלל בשאיפות קונקרטיות להמרת דת, לא בכפיה ולא מתוך בחירה ולפיכך היא מותרת.

        ח.        קבלת תרומות מהקרן לידידות

בנוגע לקרן לידידות[55] נראה כי יש להחמיר יותר וזאת משתי סיבות.

כפי שראינו לעיל חז"ל אסרו לקבל צדקה מגוי בשל חילול השם הנוצר כאשר 'אומרים הגוים כמה מגונה אומה זו שאין מפרנסין ענייהם'[56]. איסור זה קיים כאשר יהודי אשר יכול להיתמך על ידי יהודים מגיע לגוי ומבקש ממנו תמיכה כספית והדבר נעשה בפרהסיה. נראה כי בקרן לידידות מתקיימים כל התנאים לאיסור. הקרן פונה בבקשה לגויים על מנת שאלו יתרמו למטרות צדקה שאינן קיומיות, ואינן מחוץ להישג ידה של מדינת ישראל או של עמותות צדקה אחרות. יתר על כן, הקרן נותן לתרומות אלו פומבי בכל אמצעי התקשרות, בפרסומים שתוכנם הוא שאלמלי עזרתם של הנוצרים היו זקנים יהודים רעבים ללחם וקופאים מקור. למעשה הקרן גורמת לחילול השם ממשי ואין להתיר לקבל ממנה צדקה[57], אם כי יש שהקלו בדבר ונטלו ממנה כספים למטרות צדקה[58].

גם כאשר לא מדובר בתרומות הניתנות למטרות צדקה נראה שיש להחמיר בתרומות המתקבלות מהקרן לידידות יותר מתרומות אחרות המתקבלות מנוצרים אוונגליסטים. הקרן אינה פועלת ממניעים דתיים הכוללים שאיפה לצמיחתו ושגשוגו של עם ישראל בארצו[59], היא אף אינה מסתפקת בהסרת האיבה בין הגויים ובין עם ישראל[60], אלא מבקשת ליצור זיקה חיבה וקירבה בין היהדות והנצרות. קירבה זו אינה רק ענין פילנטרופי אלא לדידו של מייסד הקרן, הרב יחיאל אקשטיין אמורה ליצור כבוד והערכה של הדתות זו לזו[61].

אולם מדברי חז"ל במקומות אינספור עולה כי ראו לנגד עיניהם מטרה ביצירת בידול וחיץ בין יהודים ובין עובדי עבודה זרה ולשם כך תקנו עשרות תקנות וגזירות בתחומי ההלכה השונים.זאת ועוד, ההלכה אוסרת כל הכרה והסכמה עם עבודה זרה[62] ואפילו להזכיר את שמה אסרה התורה[63]. התורה ביקשה ליצור בידול פיזי בין מגורי גויים ובין מגורי יהודים על מנת שלא ליצור השפעה הדדית ולכן אסרה למכור להם קרקע בארץ ישראל[64]. עוד אמרה תורה שחובה ליצור יחס של סלידה ובוז כלפי עבודה זרה[65]: 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא'.

כנגד כל אלו באה הקרן לידידות ומבקשת ליצור קירבה על מנת להסיר חסמים וחומות האמורות להפריד בין היהדות והנצרות, חומות אשר נבנו בעמל רב במשך השנים. כפי שראינו מדובר במטרה פסולה ואסורה, גם אם לא ניתן להגדיר אף אחת מהפעולות אותן עושה הקרן כהסתה לעבודה זרה.

בשל סיבות אלו סברו פוסקים רבים כי אין לקבל כל תרומה מהקרן לידידות לכל מטרה שהיא[66]. אולם, יש מן הפוסקים שהקלו בדבר שכן פעמים רבות הצהרות לחוד ומעשים לחוד, ואת מעשיה של הקרן אין לשפוט לפי מטרתם אלא לפי התוצאה המתקבלת. ומכיוון שלדעתם הקרן אינה עושה כל מעשה שיש בו בכדי לגרום לחיבה או תחושת קירבה כלפי האמונה הנוצרית בעיה הלכתית זו אינה קיימת וניתן להתיר קבלת תרומות ממנה, לכל הפחות למטרות שאינן מטרות צדקה[67].

יש להוסיף כי אם מקבל התרומה אינו מודע כלל למטרת הקרן, כגון שהתרומה אינה נושאת כל אזכור מפורש או מרומז של הדת הנוצרית, וכמו כן התרומה עוברת דרך מוסד רשמי של מדינת ישראל או רשות מקומית וממנו מקבלים הנהנים את התרומה, קשה לראות כיצד קיים חשש ליצירת זיקה חיבה או קירבה של הנהנה מן התרומה כלפי הדת הנוצרית, ויש סברה להקל בדבר יותר, ולהתיר קבלת תרומות בתחומים שאינם מוגדרים כצדקה, שכן זו נאסרה כאמור מסיבות אחרות.

        ט.        פרסום שמות התורמים ודתם

כפי שראינו, התורה ביקשה ליצור מרחק נפשי בין היהודי ובין העבודה זרה. באמצעות הטלת איסור על השמעת דברי שבח כלפי עבודה זרה ועובדיה. מקור האיסור בפסוק 'לא תחנם'[68] הנדרש בגמרא כציווי 'לא תתן להם חן'[69] וכפי שכותב הרמב"ם:

וכן אסור לספר בשבחן... קל וחומר שיספר בשבח מעשיו... מפני שגורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים.[70]

באיסור לא תחנם ניתן להיפגש במקרה בו מבקשים מקבלי התרומה להעלות על נס את טוב ליבו של עובד העבודה זרה, ומסתבר שככל שתובלט היות התורם עובד עבודה זרה, כן תגבר מידת האיסור בשבח הניתן לו. כפי שציינו לעיל הקרן לידידות טומנת בשמה את דתם של התורמים והדבר מהווה סיבה נוספת מדוע מן הראוי להימנע מלקבל תרומות מקרן זו במיוחד.

עם זאת יש לציין כי בעצם ציון והנצחת שמו של התורם על התרומה אין בכדי לעבור על איסור זה[71], ומשמע מלשון רש"י[72] שגם אם בעיה שכזו קיימת בנוגע לתרומות למקדש היא אינה קיימת כאשר מדובר בבית כנסת לו מותר לקבל תרומות אפילו תוך ציון שם התורם שאינו יהודי.

          י.          סיכום הלכה למעשה

1. מותר לקבל תרומות מנוצרים אוונגליסטים, גם אם הם אדוקים באמונתם.
2. אין לקבל תרומות הניתנות על ידי מסיונרים ומיועדות לסייע בידם במישרין או בעקיפין להמיר יהודים על דתם.
3. יש להחמיר בצדקה מגויים ליהודים נזקקים הניתנת בפרהסיה, כגון בדרך שבה פועלת הקרן לידידות בתחומי הרווחה. מאידך מסתבר להקל לקבל תרומות מן הקרן לידידות כאשר התרומה אינה נושאת כל אזכור מפורש או מרומז של הדת הנוצרית, וכמו כן התרומה עוברת דרך מוסד רשמי של מדינת ישראל או רשות מקומית וממנו מקבלים הנהנים את התרומה.
4. ראוי להסתייג מקבלת תרומות מארגון נוצרי המבקש שתרומתו תתפרסם תוך ציון מפורש של הדת הנוצרית על מנת שלא לחלוק שבחים לעבודה זרה.