הוצאות חתונה בביטול אירוסין

תקופת האירוסין מלווה בציפייה גדולה ובמתח מצד כל הנוגעים בדבר. לצערנו לפעמים אחד הצדדים מחליט שאין לו אפשרות לממש את האירוסין ומבקש לבטלם. במקרה כזה, מלבד עוגמת הנפש העצומה מעצם הביטול, ישנן גם הוצאות כבדות לאולם, לתזמורת, ופעמים אפילו על שכירות הדירה של הזוג הצעיר. האם הצד המבטל אמור לשאת בכל העלויות?

מתנות של החתן לכלה

בגמרא ובפוסקים ישנו דיון בעניין החזרת מתנות ששלח החתן לבית הכלה (ראו בבא בתרא קמו.-: שולחן ערוך אבן העזר סימן נ). ואכן מוטלת על אישה שבטלה את החתונה חובה להחזיר את אשר קיבלה לכבוד החתונה. הבחנה זאת מוצאת ביטוי בלשון הגמרא (בבא בתרא קמו:): "הדרא בה איהי – אפילו כישא דירקא הדר הוא", כלומר שבמקרה בו חזרה בה הכלה מהנישואין עליה להשיב כל שקיבלה מבעלה.

הוצאות שהוציא הבעל לגורם שלישי

אמנם, הגמרא עוסקת במצב הרווח בזמנם, בו הבעל היה שולח משלו, בין אוכל ובין תכשיטים ומתנות, לבית האישה, שם התקיימו הנישואין. מה הדין במציאות ימינו, שבה כסף משולם בדרך כלל לגורם שלישי?

בשאלה זו נחלקו הראשונים. הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, כד) סובר כי האישה חייבת לשאת בכל ההוצאות אם היא גרמה לביטול החתונה (בגלל 'דינא דגרמי'). אך הראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם (שם) חולק עליו, וסובר שאין לחייבה כי "אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אף על פי שגרם לו זה, פטור". וכן כתב רבי יוסף אבן מיגאש, (שו"ת סימן נ"ח),  אך מטעם שונה "שלא הוציאו אלא לעצמו". כלומר היות וההשקעה של כל אחד מהצדדים נעשתה לטובתו והנאתו האישית, אין לחייב את הצד השני שביטל את הנישואין בתשלומים. אמנם, כבר כתב רבי עקיבא איגר (שו"ת קמא סימן קלד) שהראב"ד מודה לרמב"ם במקרה בו הכלה אמרה לחתן במפורש להוציא הוצאות.

פסיקת ההלכה

השולחן ערוך (אבן העזר סימן קנ,ג) פסק כרמב"ם, שאישה שביטלה חייבת לשלם. והגר"א חולק ופוסק כדעת הראב"ד שמי שביטל פטור מתשלום.

האחרונים נחלקו כיצד לפסוק: ערוך השולחן (אבן העזר נ,טז) כתב שהמנהג הפשוט שהצד המבטל מחזיר לשני את הוצאותיו, ועל פי רוב עושים פשרה, יש אומרים שעל הצד המבטל לשאת בכל ההוצאות (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רלד, ועוד הרבה אחרונים), ויש הפוטרים את הצד המבטל לחלוטין (שארית יהודה דף נט).

בפסקי דין רבניים (חלק ג עמוד 63), מביא את דברי ערוך השולחן שהמנהג הרוח בבתי הדין הוא אמנם לחייב את הצד המבטל, אך על פי רוב עושים פשרה בין הצדדים ולא מחייבים את הצד המבטל במלוא התשלום.

בקשת מחילה

העובדה שאחד מבני הזוג חזר בו נתפשה במהלך הדורות כדבר חמור ביותר. הצד הנפגע מתבייש בושה רבה מכל האירוע הכואב, ועל כן כתבו הפוסקים שיש חובה לשלם קנס על הבושה הזאת (שולחן ערוך חושן משפט רז סעיף טז). ה'בית שמואל' בפירושו לאבן העזר (סימן נא סעיף קטן י) מדגיש שמלבד הקנסות שמקובל היה להתחייב במקרה של ביטול, היה גם חרם שהחרימו הקהילות במהלך הדורות על ביטול השידוך.

בימינו יוצאים מנקודת הנחה שביטול האירוסין לא נעשה בקלות ראש ומתוך שיקולים צדדים אלא מתוך כאב עצום וחשש אמיתי שהזיווג אינו מתאים, ושהחלופה גרועה יותר. אבל דבר זה אינו גורע מהחובה לבקש סליחה ומחילה בלב שלם מהצד שנפגע. יש שנהגו ששני הצדדים מבקשים סליחה האחד מהשני, אך מנהג זה אינו מתקבל כל כך על השכל הישר, כפי שכתב בעל שו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן קכח): " אבל לומר שהבחור שביישוהו עד למות ומיאנו בו, הוא צריך למחילתה שזו שביישה אותו תמחול לו, על מה ולמה?"

לסיכום, פעמים אין ברירה אלא לבטל אירוסין, אבל יש לנקוט בדרך העדינה ביותר האפשרית תוך התחשבות מרבית בצד הנפגע, והתחשבות ברגשותיו, זאת, לצד לקיחת האחריות על הצד הכספי של האירוע המצער.