הסכם שיפוי בין בני זוג

מהו הסכם שיפוי?

דיני המשפחה בישראל משופעים בחידושים ייחודיים לשיטת המשפט בישראל. זאת כתוצאה מהשילוב בין בית הדין הרבני הדן על פי דין תורה ובין בית המשפט למשפחה המחיל כללים אזרחיים על בני הזוג הנידונים בפניו. הדבר בולט בעיקר בכל הנוגע לחלוקת הרכוש המשותף לבני הזוג, או לקביעת גובה המזונות שישלם האב עבור ילדיו.

בשנים האחרונות התפתחה תופעה מעניינת של פניות, בעיקר לבית המשפט למשפחה, לשינוי גובה המזונות אף סמוך לאחר מועד הגירושין ולעריכת ההסכם בין בני הזוג. באופן כללי ברור שגובה התשלום למזונות אינו יכול לעמוד קבוע לאורך שנים. במהלך החיים מתעוררים צרכים חדשים לילדים, צרכים רפואיים, לימודיים, תרבות הפנאי ועוד. על כן נקבעים מנגנונים שונים כיצד יש לשנות את גובה תשלום המזונות. לרוב נקבע כי בני הזוג ישובו לערכאה המשפטית בה נערך ההסכם, יביאו בפניה את הנימוקים לדרישת השינוי,האב יפרט את יכולותיו או הנימוקים להתנגדותו וביה"ד או ביהמ"ש יכריע בתביעה. בדרך כלל רק שינויי נסיבות מצדיקות שינוי בגובה התשלום.

כאשר הפניות לשינוי הינן סמוכות למועד עריכת ההסכם, הן מעוררות חשד שאינן נובעות משינוי נסיבות אמיתי, אלא מרצון לבצע "מקצה שיפורים" בהסכם שנחתם זה לא מכבר. במיוחד הדבר בולט כאשר התובעת היא האם, התובעת בשם ילדה הקטן, שלא היה צד להסכם.

בקשות כאלו שהוגשו ע"י נשים שטענו כי סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין, אינו מספיק לצרכי הילדים, נענות ע"י שופטי ביהמ"ש למשפחה כדבר שבשגרה. החלטות אלו לא השאירו את המצב ללא תגובה. הבעלים נקטו צעד שכנגד: הסכם שיפוי או סעיף שיפוי. הבעלים דרשו שבכל הסכם גירושין יוכנס סעיף הקובע כי, אם מסיבה כלשהי יחויב הבעל בהגדלת תשלום המזונות, אפילו אם התביעה תהיה של הילד כתביעה עצמאית, האשה תשפה את הבעל בסכום המזונות שהוגדל והיא תשלם לו את הסכום הנוסף שהושת עליו.

האם הסכם שיפוי הוא חוקי?

מקובל לחשוב שעמדת ביהמ"ש העליון היא,כי אין לקבל סעיפים כאלו ויש לבטלם. אולם עמדה זו אינה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון. להלן עמדתו של השופט דוב לוין (פס"ד בע"א 5464/93): "הלכה היא מלפנינו כי חוזה שיפוי אשר נעשה בין פלונית, אמו של קטין, לבין אלמוני, אביו של הקטין, תוקפו עמו מכוח דיני החוזים, אולם כשם שבנסיבות המתאימות יינתן לו תוקף... כך גם יהא בטל או חסר תוקף הסכם כזה, אם מתקיימות נסיבות המצביעות על אי-חוקיות ההסכם או על היותו נוגד את תקנת הציבור...". לדבריו, באופן בסיסי יש תוקף להסכם שיפוי, אלא אם כן, הוא נוגד את תקנת הציבור. כדוגמא לכך הוא כותב: "כאשר האב מבקש להשתחרר מחובתו לזון את בנו, הגם שנולד מחוץ לנישואין, והוא מבקש תוך ניצול מצוקתה של האם לעשות כן על דרך הסכם שיפוי, הסכם כזה אכן נוגד את תקנת הציבור ועל-כן הוא חסר תוקף".

לאור זאת ניתן לסכם את עמדת בתי המשפט כך:      

1. חיוב המזונות נובע מהדין האישי. בין בני זוג יהודיים,הדין האישי החל עליהם הוא דין תורה.

2. הורים יכולים לערוך ביניהם הסכם לתשלומי מזונות, שיכלול בתוכו סעיף לשיפוי. הסכם כזה אף יאושר ע"י בתי המשפט.

3. אם הסכם השיפוי פוגע בתקנת הציבור, או מביא לפגיעה בקטינים, אזי דינו להתבטל ואין לאשר את סעיף השיפוי.

4. הילדים הקטינים אינם חלק מההסכם שנעשה בין ההורים.לכן יכולים הקטינים לתבוע את האב להגדלת תשלום המזונות.

מה היא עמדת בית הדין להסכם כזה?

עמדת בתי הדין הרבניים בעניין זה מורכבת יותר. בנוסף לנאמר לעיל ע"י ביהמ"ש העליון, בפני ביה"ד עומדת שאלה נוספת והיא, סידור הגט בין בני הזוג. במקרים בהם לא ניתן לחייב את הבעל במתן הגט ומנגד האשה תובעת להתגרש, על ביה"ד לעשות מאמצים גדולים להביא את בני הזוג לגירושין. בין היתר צריך ביה"ד לשקול את האפשרות, שסכום המזונות עליו יוסכם בין בני הזוג,ישתנה בעתיד הקרוב ע"י תביעה עצמאית של הקטינים. במקרים קיצוניים עלולה לעלות לדיון השאלה, אם הגט אינו גט מוטעה וככזה דינו להתבטל. דהיינו אם הגט ניתן על דעת שתשלום המזונות המוטל על האב, יהיה הסכום שסוכם בין בני הזוג, והנה סמוך לגירושין, מוגשת תביעה להגדלת המזונות ואז עלול לטעון האב, על דעת כך לא נתתי את הגט.

שאלה זו עמדה בפני בית הדין הרבני הגדול במקרה של בני זוג שערכו הסכם גירושין ביניהם. במסגרת ההסכם נקבע כי האב יעביר לאם את הדירה שהיתה רשומה על שמו בלבד, תמורת תשלום המזונות שהאב חייב עבור ביתם הקטינה עד גיל 18. תמורת הדירה האם קבלה על עצמה לדאוג למחסורה של הקטינה ואף התחייבה, אם יחויב האב בתשלום מזונות,לשפות אותו בגין התשלום שחויב. עברו מספר שנים אחרי הגירושין והאם תבעה את האב, בשם הקטינה, לתשלום מזונות. ביה"ד האזורי חייב את האב לשלם לביתו שהגיעה לגיל 17 בסך 500 ש' לחודש. האב הגיש ערעור על החלטה זו.

בפסק הדין, היטיב לבטא את הדילמות בסוגיה זו דיין ביה"ד הרבני הגדול הרב ציון אלגרבלי, בפס"ד עקרוני וחשוב בנושא הסכם השיפוי (תיק מס' 803424/2): "אדם המוותר על זכות במסגרת הסכם פשרה, עושה זאת עקב יתרון שהוא מקבל כלפי רכיב אחר בסכסוך. ויתור נעשה לאחר משא-ומתן ושקילת המשמעויות של אי-ויתור. מול האילוץ של האם "לוותר" על הזכות לקבל דמי מזונות מלאים עבור הילד, ניצבת "התמורה" בדמות קבלת הגט תוך ייתור הצורך בקיומה של עילת גירושין כדי לחייב את הבעל בגט, או תוך ייתור הצורך בהליכים משפטיים להוכחת העילה או לאכיפת החיוב. בה במידה, מול האילוץ של אב "להסכים" לדמי מזונות גבוהים לילד מעבר ליכולתו הכלכלית וכן מול האילוץ של בעל "לוותר" על זכויות רכושיות שאינו חייב לחלוק עם אשתו, ניצבת "התמורה" שהיא קבלת הגט בקלות יחסית. אלו הן רק דוגמאות לא ממצות למורכבות הדילמות בעת נסיון לפתור סכסוך בין בני זוג.

העמדת דרישה לתמורה עבור ויתור על סרבנות גט שלא כדין, ראויה לגינוי. סחטנות גט ראויה לבוז. אבל לא תמיד מדובר במצבים של "שחור ולבן". לא תמיד ניתן לקבוע בצורה החלטית מי צודק, ורבים הם המקרים שכולם צודקים. מכל מקום, דרישת ההלכה להסכמה מרצון של כל אחד מבני הזוג למתן הגט או לקבלתו, גוררת אחריה את הצורך של בן הזוג המעוניין בגט לשקול סדרי עדיפויות. לאחר שניתן הגט, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתנער מחיוב שקיבל על עצמו ביודעין בן זוג שהיה צד להסכם גירושין. פגמים שנטענים כלפי חופש הרצון וגמירות הדעת להתחייב בחיובים שלא היו מוטלים על בן זוג לולא רצונו לקבל או לתת את הגט, הינם דו-סיטריים. גם הסכמתו של בעל לתת את הגט מרצון כנגד חיובים נגדיים של האשה, עלולה להיראות פגומה ומוטעית, כאשר מתברר כי האשה מתנערת מחיוביה במסגרת הסכם הגירושין".

בעקבות זאת, ביה"ד הגדול פסק שעל ביה"ד האזורי לבחון שוב את יכולת התשלומים של האם, ובשלב זה יישאר התשלום של האב לבתו ואישר את החלטת ביה"ד האזורי, לגבי האפשרות למימוש הסכם השיפוי של האם בעתיד.

כללו של דבר העקרונות שנקבעו ע"י ביה"ד הגדול, קרובים לעקרונות שנקבעו ע"י ביהמ"ש העליון וביסודם נמצא החיוב המוחלט של האב לתשלומי מזונות לילדיו. אמנם האב יכול להגיע להסכם עם האם,שבנסיבות מסוימות תיקח האם על עצמה את חיוב המזונות. אולם אם יתברר בעתיד שהאם אינה יכולה לשלם את ההתחייבות שקבלה על עצמה,חוזר החיוב לאב שעליו לשלם את תשלומי המזונות לילדיו. האב יכול בעתיד, לכשתעשיר האם, לתבוע ממנה לממש את הסכם השיפוי ביניהם. כיון שבכל מקרה הסכם בין ההורים אינו יכול לפגוע בילדים, וכבר אמרו חז"ל, כי מי שאינו זן את ילדיו גרוע הוא "מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו" (שו"ע אבן העזר עא, א).    

פורסם בגיליון 725 צדק מקור ראשון