בעקבות ביטול "הלכת אפרופים"

אחת השאלות המצויות בדיני חוזים היא שאלת פרשנות החוזה. עד לפני כארבעה חודשים קבע חוק החוזים כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות".

לאור סעיף זה, קבע בית המשפט המחוזי, וכן דעת המיעוט בבית המשפט העליון, כי לשם פרשנות חוזה יש לעבור שני שלבים: השלב הראשון מתמקד בלשון החוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מתוכו. השלב השני מתמקד בנסיבות חיצוניות לחוזה ובאומד הדעת של הצדדים העולה מנסיבות אלה: אם לשון החוזה היא ברורה, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מהלשון הברורה, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. אם לשון החוזה אינה ברורה, אלא משתמעת לשתי פנים, מתפרש החוזה על-פי אומד דעתם של הצדדים לחוזה כפי שהוא עולה מתוך הנסיבות החיצוניות.

חידוש וביקורת

בפס"ד מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (ע"א 4628/93) שלל המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) השופט ברק גישה זו. "אם אמנם הפרשן לוקח ברצינות את אומד דעת הצדדים כאמת מידה פרשנית", הקשה השופט ברק, "מדוע הוא מוגבל אך ללשון החוזה כדי לעמוד על תוכנה?". אכן הוא הסכים כי "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות", אך הוסיף כי, "מכאן ועד לכלל נוקשה המונח ביסוד הגישה של שני השלבים – הדרך רחוקה".

השופט ברק מוסיף כי "תורת שני השלבים היא תורה פרשנית, אשר הייתה מקובלת במאה התשע-עשרה במשפט האנגלי. זהו "הכלל המילולי" (literal rule), שעל פיו טקסט משפטי (חוק, חוזה) מתפרש על-פי כוונת יוצרו." תורה פרשנית זו, הוא כותב, מייצגת גישה פרשנית שעבר זמנה.

בסיכום דבריו קובע השופט ברק כלל פרשני חדש: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד דעתם המשותף של הצדדים. המעבר מהמקור הפנימי (לשון החוזה) למקור החיצוני (הנסיבות החיצוניות) אינו מותנה במילוי תנאים מוקדמים כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני."

על קביעה זו של השופט ברק, הנודעה בשם "הלכת אפרופים", נמתחה ביקורת רבה, בטענה שהיא פוגעת בעקרונות של וודאות מסחרית. בעקבות הביקורת, תוקן, בחודש שבט תשע"א, סעיף הפרשנות בחוק החוזים לנוסח הבא: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". לאחר שינוי החוק, אמר יוזם השינוי, ח"כ יריב לוין: "ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית", אם כי יש הטוענים ששינוי החוק לא ישפיע על אופן פרשנות החוזים ע"י בתי המשפט.

בעקבות הלשון

גישתו של המשפט העברי היא גישת ביניים. מחד, כלל מפורסם במשפט העברי קובע כי "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט ע"ב). השולחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף ד) פוסק כי: "המוכר סתם, אף על פי שהיה בלבו שמפני כך וכך הוא מוכר, ואף על פי שנראים הדברים שלא מכר אלא לעשות כך וכך, ולא נעשה, אינו חוזר, שהרי לא פירש, ודברים שבלב אינם דברים. ואף על פי שקודם מכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כך וכך, כיון דבשעת המכירה לא אמר, אינו חוזר." לאור זאת יש לפרש חוזה לפי "לשון בני אדם", דהיינו בהתאם למשמעות המילולית העולה מן החוזה כפי המקובל באותו מקום ובאותו זמן.

כך מפורש במסכת בבא בתרא (עז ע"ב) הדנה במשנה האומרת "מכר את הצמד לא מכר את הבקר" ושואלת על כך:"היכי דמי? אילימא דקרו לצימדא צימדא, ולבקר - בקר, פשיטא, צימדא זבין ליה, בקר לא זבין ליה! (= אם מדובר במקום בו קוראים לצמד צמד ולבקר בקר, ברור שאם מכר את הצמד לא מכר את הבקר, ואין כל חידוש בדברי המשנה), ואלא דקרו ליה נמי לבקר צימדא, כוליה זבין ליה! (= ואם מדובר במקום בו  קוראים גם לבקר צמד, הרי שכשמוכר את הצמד צריך גם הבקר להכלל בכך, ודין המשנה, איפא, אינו נכון), לא צריכא, באתרא דקרו ליה לצימדא צימדא, ולבקר - בקר, ואיכא נמי דקרו לבקר צימדא, (=מדובר במקום  בו קוראים לצמד צמד ולבקר בקר, אך יש שקוראים גם לבקר צמד) ר' יהודה סבר: הדמים מודיעין, ורבנן סברי: אין הדמים ראיה."

הרי שכל עוד לא מתעורר ספק במשמעות המילולית מפרשים את החוזה בהתאם למשמעותו המילולית, ורק כאשר הפרשנות המילולית אינה חד משמעית – נגשים לפרשנות בהתאם לאמדן דעת הצדדים.

וכן כתב הרשב"א (שו"ת חלק ו סימן קנא) "דבנדרים אין הולכים בהם אלא אחר לשון בני אדם... וכיון שכן אף בכתובות ובשטרות אין הולכין בהם בכ"מ אלא אחר לשון בני אדם." כשם שתוכנו של הנדר נקבע על פי לשונו של הנודר, כך גם תוכנו של השטר יקבע בהתאם ללשונו של השטר.

כך גם כותב המהרי"ק (שו"ת סימן י) במקרה שהובא לפניו ובו התעוררה מחלוקת בפירושו של מסמך בו כתב הבעל לאשתו שהוא פוטר אותה "מכל תביעות וערעורים שהיו לו עליה מעולם". יש שפרשו נוסח זה כפטור כללי מכל תביעה שהיא, ויש שצמצמו ופרשו את הנוסח כבא לפטור רק מתביעות הקשורות בעניינים שנזכרו לפני כן באותו מסמך. המהרי"ק התייחס ללשונו של השטר וכתב: "רואה אני את דברי הדיין שדורש דברים ככתבן ואין מקרא השטר יוצא מידי פשוטו. דודאי הלשון משמע שמכל תביעות וערעורים פטר את רחל אשתו מדלא פרט ואמר מכל תביעות וערעורים השייכים למה שלא רצתה להיות עמו וכו'... דאטו בשופטני עסקינן (= וכי בטפשים אנו עוסקים) שיכתבו מכל תביעות במקום שרוצה לומר דוקא תביעה אחת." (וראה מקורות נוספים בספרו של מנחם אלון המשפט העברי).

אומדנא דמוכח

במקרה בו לשון השטר איננה ברורה, קובע המשפט העברי כי "יד בעל השטר על התחתונה" (כתובות פג ע"ב). קביעה זו מבוססת על הכלל "המוציא מחבירו עליו הראיה" וכפי שכותב הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה טז): "שיד בעל השטר על התחתונה, מפני שהוא המוציא מחבירו ואינו מוציא אלא בדבר שאין בו ספק, לפיכך כל שטר שיש בו משמע שתי לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשתיהן."

מאידך, מצאנו מקרים לא מעטים בהם ניתנה לשטר פרשנות השונה מהמשמעות המילולית שלו, תוך התחשבות באומדן דעתם של הצדדים, והתעלמות מהכלל "דברים שבלב אינם דברים".

כך, למשל, באדם ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים בלא כל תנאי, ואחר כך בא בנו, נפסקה הלכה כר' שמעון בן מנסיא ש"אין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן" (בבא בתרא קלב ע"א, שו"ע חו"מ סימן רמו סעיף א). כמו כן באשה שקודם נישואיה מכרה, בלא כל תנאי, את כל נכסיה, נפסקה הלכה שרואים מכירה זו כמכירה על תנאי: "הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר, ואחר כך נשאת ונתגרשה או שמת בעלה, מתנתה בטילה שזו מברחת היא ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה, וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה" (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה יב, עפ"י כתובות ע"ט).

דוגמא נוספת ניתן להביא מדין אחריות הנכסים. על פי ההלכה, רשאי המלווה לגבות את חובו מנכסי הלווה המשועבדים, אף אם בשטר הלוואה לא צויין שהלווה משעבד את נכסיו. הרי שאנו מפרשים את הסכם ההלוואה כאילו הוא כולל שיעבוד נכסים, אף שאין לכך כל אזכור בחוזה, משום שאין לנו כל ספק שזו היתה כוונתם של הצדדים. (בבא מציעא יג ע"ב וחידושי הריטב"א שם)

בהסבר הסתירה לכאורה בין המקורות, מבחינים הראשונים בין אומדנא רגילה בה אין מתחשבים בפרשנות חוזה, לבין "אומדנא דמוכח" בה כן מתחשבים, וכפי שכותב  המאירי (קידושין מט ע"ב):

"אע"פ שפסקנו שדברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר או מה שהותנה בפירוש אין הדבר מוחלט כל כך, אלא כל שיש שם אומדנא דמוכח דנין אחריו כדין האמור במברחת שכתבה שטר מתנה לאחד מבניה ואחר כך מת בעלה ואמרו שלא נתנה אלא להבריח נכסיה מבעלה וכן במה שאמרו באחד ששמע שמת בנו והניח כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו. ואין אלו שהזכרנו בסוגיא זו דומות לאלו לדון בהם כן מצד אומדנא דמוכח, שכל מה שבסוגיא זו אין האומד אלא מתוך דבריו הא כל שלא גלה את דעתו אין כאן אומד אבל זו שבהברחה ושמע שמת בנו אף בלא שום דבור יש שם אומד מאליו"

"אומדנא דמוכח" הינה אפוא אומדנא העולה מתוך הנסיבות בלא צורך לשמוע כלל את טענותיהם של  הצדדים. באומדנא כזו יש להתחשב אף אם אין לה כל רמז בלשון החוזה, כפי שפוסק הרמ"א: (חושן משפט סימן רז סעיף ד): "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח"

לסיכום: שלא כמו שנקבע ב"הלכת אפרופים", על פי המשפט העברי יש לפרש חוזה קודם כל בהתאם למשמעות העולה מלשונו. עם זאת, אין לראות את "הלכת אפרופים" כעומדת בסתירה גמורה למשפט העברי, באשר גם על פי המשפט העברי, במצבים בהם אומדן דעת הצדדים עולה באופן ברור וחד משמעי מתוך הנסיבות החיצוניות, יתפרש החוזה בהתאם לאמדן זה – אף אם אין לו סימוכין בלשון החוזה.

פורסם בגיליון 723 של צדק מקור ראשון