חירות ערך דתי / מאמר אורח

חירות במובנה העמוק היא החופש של האדם לבחור בין טוב לרע. להיות אדם פירושו להיות בן חורין, לבחור באיזו דרך ללכת.

חירות כזו היא ערך מרכזי ביותר בתורה, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה ה, ג): "ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה... שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים...". הרמב"ם אמנם לא מנה את החירות בעיקרי אמונה, אך זאת מכיון שחירות ובחירה חופשית עומדים בבסיס האמונה. רק לאחר שיש לאדם חופש בחירה ניתן לצוות אותו על עיקרי האמונה.

גם קבלת עול מלכות שמיים נתונה לבחירה החופשית של האדם, כמו שאנו אומרים בתפילה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". יתירה מזו, אין משמעות למלכות ה' ללא קבלתה ברצון על ידי עם ישראל והעולם כולו. הקב"ה איננו מלך של הטבע כיון שלטבע אין בחירה חופשית. הוא מלך של האנושות שיכולה לבחור במלכותו. לפיכך אנו חוגגים את יום מלכות ה' בראש השנה, שעל פי המסורת הוא יום בריאת האדם ולא בכ"ה באלול בו נברא העולם. רק כאשר ישנו אדם בעל בחירה, ה' הופך למלך.

גם המלוכה בישראל מבוססת על הסכמת הציבור ואיננה נעשית בכפייה. כך מפרש אבן עזרא (בראשית לז, ח) את שאלת האחים על חלום יוסף: "'המלוך תמלוך', או 'משל תמשול' – אנחנו נשימך מלך, או אתה תמשול בנו בחזקה?" - כלומר, המלוכה תלויה בהסכמת הציבור. בהמשך לכך פסק הרמב"ם שהכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל רק על מלך שהתקבל על ידי הציבור (רמב"ם גזלה ואבדה ה, יח): "במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים...".

עונש ובחירה

המילה חירות קשורה למילה אחריות. כך, למשל, ההלכה אוסרת על אדם להשתעבד ולכן פועל יכול להתפטר באמצע היום ואיננו יכול להתחייב שלא יתפטר (שו"ע חו"מ שלג, ג): "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר... שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים', ולא עבדים לעבדים". אולם, אדם ששכר פועל לצורך עבודה דחופה ואם הפועל יתפטר ייגרם נזק – בוודאי שהפועל אינו יכול להתפטר באופן פתאומי, ואם יעשה כן עליו לשלם פיצוי על הנזק (שם, ה). מכאן שחירות גוררת אחריה אחריות; לצד החירות של הפועל מוטלת עליו האחריות שלא לגרום נזק לאחרים.

כך גם לגבי הענישה. כאשר אדם בוחר לעבור עבירה הוא נושא באחריות לתוצאה של הבחירה שלו, וחלק מהתוצאה הם העונשים. אולם, הקב"ה איננו מעניש באופן מיידי וזאת כדי שתישאר לאדם בחירה חופשית. בדיוק מסיבה זו "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" - כך הבחירה בין טוב לרע נשארת בידיו של האדם.

הרמח"ל מדגיש שרק מה שנעשה מתוך בחירה חופשית הוא טוב אמיתי (דרך ה', א, ג, א): "והיכולת בידו [של האדם] לקנות השלימות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו, כי אלו היה מוכרח במעשיו להיות בוחר על כל פנים בשלימות, לא היה נקרא באמת בעל שלימותו, כי איננו בעליו, כיון שהוכרח מאחר לקנותו". על פי זה ברור מדוע חג הפסח הוא הבסיס לכל התורה, וכל החגים הם "זכר ליציאת מצרים". אי אפשר לדבר על מתן תורה ללא חירות, שהרי ללא חירות ובחירה אין משמעות למה שאדם עושה.

כניסה לחקיקה

עם זאת, החברה האנושית איננה יכולה להסתמך רק על בחירתו של האדם. אוטונומיה מוחלטת לכל פרט עלולה להביא אסון. לכן חברה חייבת לקיים משטר ומשמעת, "אם אין שוטרים אין שופטים" (פסיקתא זוטרתא פרשת שופטים), וכן אמר רבי חנינא סגן הכהנים (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אולם, מדינה המתבססת רק על משטר של איומים ועונשים היא מדינת משטרה ולא חברה אנושית. כך, לדוגמה, לגבי זהירות בדרכים צריך שילוב של חוקים וענישה ושל חינוך והפנמה.

אלא שבנוגע לחקיקה דתית יש לנהוג בזהירות. לפני חמישים שנה כתבתי במאמר ביכורים שחקיקה דתית לרוב לא מביאה תועלת, והמציאות לא טפחה על פני. אנחנו צריכים אנשים שומרי שבת ולא רק חוקי שבת. לכן גם התנגדתי לחוק החמץ; טענתי שחינוך לשמירת הפסח חשוב יותר מחוק החמץ. ואכן, נראה שהגישה הוולונטרית עובדת: צום ביום כיפור וברית מילה אינם קבועים בחוק, והם מקוימים כמעט באופן מלא.

השימוש בחקיקה דתית חייב להיעשות במשורה מתוך ראיית המכלול, כגון, בתחום הנישואין והגירושין. מחד גיסא, החוק לא יכול להחליף את הבחירה החופשית ואת הרצון האישי של כל אדם. מאידך גיסא, לפעמים יש צורך בחוק, שכן כל חברה צריכה מסגרת.

יש מצבים בהם אין בררה אלא להשתמש בחקיקה. בנוגע לשבת - זו לא רק חקיקה דתית אלא גם סוציאלית. השמירה על מנוחה ביום השבת נתונה כיום להתקפות של אנשים תאבי בצע שמפתים את הציבור להגיע לחנויות בשבת. אני זוכר שכנער צעיר איחרתי פעם לסגור את החנות של הורי שהיו בחופשה ברבע שעה, והם קיבלו קנס על כך. החוק חייב את סגירת החנויות בשבע בערב, וביום שלישי כבר בצהרים. במצב של היום אף אחד לא מעלה על דעתו שחנויות יסגרו כל כך מוקדם. התוצאה היא תחרות פרועה, ובעלי עסקים שמתמוטטים כלכלית ונפשית.

לגבי עבודה בשבת המצב גם כן מחמיר. כמובן בעלי הרשתות הגדולות נחים בשבת, והעובדים-עבדים שלהם נאלצים לעבוד במקום לבלות עם משפחתם. יתכן שפה צריך דווקא אכיפה חזקה וקנסות גבוהים שיעמדו מול הפיתוי לרווחים. אבל כפי שהדגשתי, כל זאת בצירוף הסברה וחינוך.

חירות חיובית

והערת סיום: מתוך החומרות הנוהגות בפסח נראה שיש כאן ניגוד לחירות. אך לא היא; רוב ההגבלות והאיסורים בפסח הם יוזמה אנושית ובאו מבחירה חופשית. השו"ע כותב (שו"ע או"ח תמב, ו): "נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו". אמנם, מן הדין אין בכך צורך, אבל כך המנהג שנוצר על ידינו מתוך בחירה חופשית. זהו אופיו הייחודי של חג חירותנו.

דווקא חג החירות דורש הרבה הכנה, ולכן אנשים מגיעים לצערנו לליל הסדר עייפים (לפעמים באופן מוגזם). אפשר ורצוי להגיע לסדר נינוחים ומוכנים גם נפשית. אולם הרקע לאווירה המייחדת את חג חירותנו היא התפישה המקורית שלנו מהי חירות. הדגש הוא שלא מדובר על "חירות מ-" אלא על "חירות ל-". לא חירות שלילית אלא חירות חיובית, חירות שיש בה לקיחת אחריות.

לכן לא מדובר רק על "שלח את עמי" אלא גם על "ויעבדוני". זאת, מתוך הבנה עמוקה שרק כאשר אנחנו עבדי ה', אנחנו לא עבדי פרעה. מי שאינו עבד ה', נשאר עבד פרעה או לכל הפחות עבד עצמו. וכלשון ריה"ל: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבד חופשי".

ערך הביא לדפוס: עדו רכניץ

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון גיליון 765, פסח תשע"ב