האם בדיני בני נח אפשר לכפות אדם למכור נכס שלו למי שמחזיק אותו

שלום רב, תודה מראש על תשובתכם, בתקווה שזו הדרך הנכונה.

אני בן נח ממקסיקו, עורך דין אזרחי במקצועי; לקוחה פוטנציאלית מבקשת שאטפל בשבילה בתיק של התיישנות רוכשת (המכונה בארה״ב adverse possession). אולם במקרה זה, הלקוחה נכנסה לנכס על ידי השתלטות לא־אלימה, מבלי לרכוש אותו, ולכן לפי החוק המקומי החילוני – התיישנות הרוכשת אינה אפשרית. אני חושב שאפשר אולי לטעון מכוח חקיקה בינלאומית (כגון האמנה האמריקאית לזכויות אדם, ואמנות אחרות שמקסיקו חתומה עליהן) להתיישנות רוכשת, או לחילופין לנסות לבצע מעין מכירה כפויה (לחייב את המוכר למכור את הנכס ללקוחה המחזיקה בו יותר מ־25 שנה).

מתוך רצון שלא לעבור על מצוות בני נח שלא לגזול, חיפשתי ומצאתי בכמה מקורות כי ״חמס״ (השלישית משלוש הקטגוריות לעניין גזל) פירושו דווקא כפיית מכירה או לקיחת דבר ותשלום עליו לאחר מכן. לפי זה אני מוצא מניעה הלכתית לבצע אחד משני הפתרונות

האם קיימת דמות משפטית הכשרה מבחינה הלכתית, שבאמצעותה יוכל המחזיק בנכס לרכוש את בעלותו אם הושלכה ממנו יותר מ־25 שנה, ובעליו האמיתי (וכן הנושה המובטח – הבנק) אינם מעוניינים לפנותו או להתקשר עם המחזיק? המחזיקה גם מעוניינת לרכוש את הנכס בדרך של מכר, אולם הבעלים פשט רגל והבנק, כנושה המובטח, אינו מעוניין להתקשר או לבצע את ההליכים המשפטיים הדרושים למכירה פורמלית. אם דרושים פרטים נוספים כדי לתת תשובה טובה יותר – אני לרשותכם. אני גם ממתין לכל הוראה לגבי שכר טרחה אם תציינו זאת. מודה לכם מראש.

תשובה

התרגשתי מאוד לקרוא את מכתבך, שכן סבא של סבא שלי למד תורה באיטליה לפני ר' אליהו בן אמוזג שהיה זה שהניע לראשונה את תנועת בני נח בסוף המאה ה19. ולכן לראות את החזון שלו קורם עור וגידים מהווה עובדה מרגשת מאוד לי.

לגופו של עניין. בשו"ת הרמ"א סימן י כתב שישנה מחלוקת בין האמוראים האם מצוות דינים המוטלת על בן נח היא לנהוג בדינים כפי שהם אצל ישראל או שמא להקים מערכת משפט וחוקים עצמאית, והרמ"א הכריע שהמערכת צריכה להיות על פי דין התורה.

אמנם הרבה פוסקים (כגון רבי יהונתן אייבשיץ [תומים סימן קי סק"ג]; משך חכמה [שמות כד פסוק ג];הרב נפתלי צבי יהודה ברלין [העמק שאלה שאילתא ב]; חזון אי"ש [בבא קמא סימן י אות י]) חולקים על הרמ"א וסבורים שמוטל על בני נח להקים מערכת משפט מוסרית ולדון על פיה.

אמנם בין אם נסבור כמו הרמ"א ובין אם לא, ברור שיש בסמכות ובחובת הממשלה לתקן תקנות ולחוקק חוקים כפי הצורך והזמן, וכן כתב בספר 'אבן האזל" בחיבורו על הלכות נזקי ממון לרמב"ם (פרק ח הלכה ה): "והיינו דכיון דבני נח נצטוו על הדינים וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה כמו לחייב יושבי המדינה במס לתיקון המדינה". אמנם, ייתכן שאבן האזל כתב זאת על פי שיטה שחולקת על הרמ"א (שיטת רש"י), אך אפילו לפי שיטת הרמ"א אחד מדיני ישראל הוא 'דינא דמלכותא דינא' ובתוכה הסברה שהאנשים גרים במדינה על דעת כך שענייני הממון שלהם יתנהלו על פי חוקי הממשלה.

לכן, אם עורך דין טוען טענה בבית המשפט ובית המשפט יקבל את טענתו על פי החוק של המדינה (לא משנה כרגע האם מדובר בתקנות בין לאומיות או חוקי המדינה עצמה - הכל כלול במצוות דינים), הרי אין בכך חמס או גזל.

אני רוצה להעיר את תשומת ליבך שלתקנה מעין זו יש מקום גם לפי ההלכה היהודית. לפי ההלכה היהודית אדם שגזל קורה ובנה אותה בביתו מצד עיקר הדין היה צריך להרוס את הבית ולהשיב את הקורה. אולם חכמים, ביורדם לעומק האופי האנושי, תקנו תקנה שלא יהרוס את הבית אלא ישלם כסף במקום (תקנת 'מריש הגזול')

אמנם בכל הנוגע לקרקעות אין תקנה כזאת, אך גם זה לא מסיבות השייכות אצל בן נח. ייתכן שבמקרה הספציפי שלך התקנה לא שייכת (כגון שהלקוחה השתלטה על בית בנוי ולא הוסיפה בו דבר אלא גרה בו כמות שהוא) אך בדוגמא זו בקשתי להביא מעין ראיה לכך שתקנה מעין זו נעשתה גם בדין תורה.

בהצלחה רבה בדרך החדשה ישנה של בני נח

עמוס ראבילו