סיכום

ביחידה זו למדנו סוגיות של תורה ומדינה. פרקי היחידה מתחלקים לשלוש חטיבות.

החטיבה הראשונה הוקדשה ליסודות של סוגיות תורה ומדינה, וכללה את שלושת הפרקים הראשונים.

בפרק הראשון למדנו שריבונות ושלטון עצמאי מאפשרים לעם ישראל לקיים שורה של מצוות ציבוריות שלא ניתן לקיימן ללא עצמאות. עוד ראינו כי אין בתורה הלכות המורות כיצד יש לעצב את המדיניות הציבורית. אלא ישנן הלכות המהוות מקור השראה למנהיגות, ועל פיהן היא אמורה לעצב מדיניות ציבורית על פי שיקול דעתה.

הפרק השני עסק ביחס בין מלוכה ודמוקרטיה על פי התורה, ובכלל זה במחלוקת התנאים והראשונים בשאלה האם מינוי מלך הוא מצווה או רשות. ראינו כי על פי התורה מלך מתמנה רק בהסכמת העם ולא בכפייה. כמו כן לדעת הרב קוק ותלמידו הרב ישראלי, הציבור הוא הקובע את היקף הסמכויות של המלך, וככל שהציבור ברמה מוסרית גבוהה יותר, כך ניתן לצמצם את סמכויות המלך. למעשה, הרב הרצוג המליץ בעת הזו, כאשר לא ידוע מיהו צאצא לבית דוד, שלא למנות מלך, אלא לייסד משטר דמוקרטי. זאת ועוד, לצד סמכות המלך, נהג בעם ישראל משטר דמוקרטי שניהל את הקהילות היהודיות. במסגרת זו הקהילה שהתגוררה בעיר חוקקה חוקים שונים ואכפה אותם בכוח.

הפרק השלישי עסק ברשויות המדינה על פי התורה, קרי, המלך והסנהדרין. הסנהדרין היא ראש הרשות השופטת, וגם רשות מחוקקת. לצידה, המלך הוא ראש הרשות המבצעת וגם רשות מחוקקת.

עוד ראינו כי המלך ושאר נבחרי הציבור לא אמורים להיות בהכרח תלמידי חכמים, אלא אנשים יראי שמיים. לדעת הרמב"ם מלך אינו רשאי להיות חלק מהסנהדרין, ולדעת הרמב"ן לכהן אסור להיות מלך. מסקנתנו הייתה שעל פי ההלכה תלמידי חכמים וכוהנים לא אמורים להיות אלה שישלטו במדינה.

עוד ראינו שדווקא מצב בו יש הפרדה בין המנהיגות המדינית לבין המנהיגות הדתית מגדיל את הסיכוי לביקורת הדדית ולמניעת שחיתות דתית וחברתית. בניגוד לכך, על פי שיטת "דעת תורה", המקובלת בציבור החרדי, גם ההחלטות הפוליטיות מתקבלות על ידי רבנים.

החטיבה השנייה שכוללת חמישה פרקים הוקדשה לערכי החירות והשוויון, שהם ערכי היסוד של הדמוקרטיה המודרנית, וליישום שלהם בנוגע למעמד האישה ומעמד הלא-יהודי.

בפרק הרביעי עסקנו בסוגיית הכפייה הדתית בהלכה, המנוגדת לערך החירות. ראינו שבתורה נאמר שיש עונש מוות על עבירות מסוימות, המכונה בהלכה "דיני נפשות". גם בתקופה בה דנו דיני נפשות, ההנחיה של חז"ל הייתה למעט מאוד בענישה כזו. בימינו, בהיעדר סנהדרין ובית מקדש לא ניתן בכלל לדון דיני נפשות.

למדנו שכפייה דתית הקיימת בהלכה עוסקת בעיקר במרחב הציבורי, לעומת זאת, במרחב הפרטי יש לאדם חירות בחירה חופשית האם לשמור מצוות.

עמדנו על כך שפוסקי זמננו כתבו שאסור להפעיל כפייה דתית במקום בו היא גורמת להתנגדות ולהתרחקות משמירת מצוות, כפי שקורה בימינו. אולם, יש מקום לכפייה דתית כאשר המטרה היא שמירה על אחדות העם. כמו כן יש לה מקום מסוים כאשר המטרה היא עיצוב המרחב הציבורי, ובלבד שיש לה תמיכה ציבורית.

הפרק החמישי עסק בערך השוויון, ולמדנו שבימינו פירוש המונח שוויון הוא יחס שווה לאנשים שווים, ויחס שונה לשונים, בתנאי שהשונות שלהם נוגעת לעניין.

מעיון בהלכה למדנו כי עקרון השוויון חל על פי התורה גם על חוקים שמחוקק המלך וגם על חוקים שמחוקקת הקהילה, וכדי שהחוקים יהיו בעלי תוקף עליהם להיות שוויוניים. יתרה מזו, ממקורות בתורה שבכתב ושבעל פה עולה שגם חוקי התורה עצמם חלים באופן שוויוני במקרים רבים.

הסקנו כי ערך השוויון במשמעותו המקובלת קיים בתורה, כלומר, יחס שווה לשווים, ויחס שונה לשונים, ובלבד שהשונות שלהם נוגעת לעניין. ההבדל המשמעותי בין התפיסה של התורה לתפיסה המקובלת הוא בשאלה מה מוגדר כשונות. על פי התפיסה המקובלת, רק שונות הנראית לעין היא שונות, לעומת זאת, על פי התורה גם שונות שאינה נראית לעין, אלא תוצאה של בחירה אלוקית, היא בגדר שונות המצדיקה יחס שונה.

בפרק השישי עסקנו בזכות הנשים לבחור ולהיבחר על פי התורה. ראינו שלפי הרמב"ם, אסור לסנהדרין למנות אישה למלכות. אך יש ראשונים ואחרונים שכתבו שאם העם מעוניין בהנהגתה של אישה, הדבר מותר. למדנו על המחלוקת שהתעוררה בין פוסקי זמננו לפני למעלה ממאה שנים, כשניתנה זכות הבחירה לנשים בעולם, האם יש לתת לנשים את הזכות לבחור ולהיבחר. ציינו שבפועל, מקובל כיום אצל נשים בציבור הדתי להשתתף בבחירות לכנסת ולעיריות. אמנם בציבור החרדי נשים מצביעות בבחירות, אך לא נבחרות.

הפרק השביעי הוקדש לסוגיית הזכויות הפוליטיות והחברתיות של לא-יהודים. ראינו כי על פי התורה גם על לא-יהודים מוטלות שבע מצוות בסיסיות המקובלות כיום על רוב אומות העולם. לא-יהודי שקיבל על עצמו מצוות אלה בהליך רשמי נקרא "גר תושב" וזכאי ליחס ראוי על פי התורה. המאירי כתב שיש להתייחס באופן ראוי גם כלפי "האומות הגדורות" שקיבלו על עצמן את שבע מצוות בני נוח גם ללא אמונה בתורת משה.

בהמשך לכך למדנו שהיחס ל"גר תושב" ול"אומות הגדורות" הוא יחס אוהד ביותר, הכולל דאגה לרווחתם. בנוסף, גם כלפי לא-יהודים שאינם מקיימים שבע מצוות בני נוח היחס הוא חיובי. אלא שיש מחלוקת האם טעם הדבר הוא כדי להפחית את האיבה והסיכון ליהודים (רמב"ן), או משום שיש לכבד כל מי שנברא על ידי הקב"ה (רמב"ם).

לגבי הזכויות הפוליטיות ללא-יהודים במדינת ישראל ראינו כי הרמב"ם פסק שאין ממנים לא-יהודי לכל תפקיד שיש בו שררה. למרות זאת, עמדת פוסקי זמננו היא שהם זכאים לזכויות שוות בגלל שעל דעת כן הוקמה המדינה, או בגלל שמדינת ישראל בהיותה דמוקרטיה היא שותפות בין יהודים ולא-יהודים, ולכן לכל האזרחים יש זכות להשתתף בשלטון. ואכן, למעשה לא-יהודים הם בעלי זכות לבחור ולהיבחר במדינת ישראל.

בפרק השמיני למדנו על מעמדו המשפטי של לא-יהודי במדינה יהודית. ראינו כי ישנו איסור לגזול לא-יהודי אף אם הוא עובד עבודה זרה. וכן יש להשיב לו אבדה כדי לגרום לקידוש השם. אמנם, ישנה הנחיה להפלות לא-יהודי שעובר על שבע מצוות בני נוח כעונש. אולם, לא-יהודי ששומר על שבע מצוות בני נוח זכאי למשפט הוגן על פי חוקיו.

למדנו שהרב הרצוג התייצב בפני ועדת האו"ם שדנה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל והתחייב שלא תהיה שום אפליה כלפי בני דתות אחרות. על בסיס זה פסק הרב הרצוג שאין להפלות שום לא-יהודי בדין, אף אם אינו מקפיד על שבע מצוות בני נוח. ראינו כי כך פסק הלכה למעשה בית הדין של ארץ חמדה גזית.

החטיבה השלישית, שכללה את שלושת הפרקים האחרונים, עסקה במעמדם של מוסדות מדינת ישראל על פי התורה.

הפרק התשיעי עסק במעמדה של ממשלת ישראל על פי התורה. למדנו שעל פי ההלכה, מלך ישראל הוא המפקד העליון של הצבא, והוא המוסמך לפקוד על יציאה למלחמת מצווה. הראי"ה קוק חידש עוד לפני הקמת המדינה שכאשר אין מלך, הסמכויות שלו חוזרות אל העם. בעקבותיו כתבו פוסקי ההלכה שהעם יכול להעניק את הסמכות לפקד על הצבא ליחיד (למשל, לנשיא) או לקבוצה (למשל, לממשלה). בפועל, במדינת ישראל, ממשלת ישראל היא המפקד העליון של הצבא, ופוסקי ההלכה כתבו שיש תוקף הלכתי לסמכות זו.

בדרך כלל אסור לאדם להקריב את חייו כדי להציל אדם אחר, אולם, במלחמה הדבר מותר. על פי זה כתבו פוסקי ההלכה שממשלת ישראל רשאית להורות על ביצוע מבצעים לחילוץ חטופים, אף שהם כרוכים בסיכון חיי המחלצים והחטופים.

בפרק העשירי למדנו על כך שיש תוקף לחלק מחוקי המדינה שהם בגדר "דינא דמלכותא" כיוון שהציבור מקבל אותם עליו מרצון. ראינו כי לדעת הרמב"ם הכלל "דינא דמלכותא" חל גם על מלך ישראל, וממילא גם על כנסת ישראל. אמנם, כלל זה אינו נותן תוקף לכל חוקי המדינה אלא רק לחוקים הנוגעים לשלטון או חוקים שהם לתקנת בני המדינה, כלומר נקבעו כדי לתת מענה לבעיה מסוימת.

בפרק האחד עשר עמדנו על מקומה של מערכת המשפט במשטר שעל פי התורה. ראינו כי לשופטים תפקיד מיוחד, והוא להיות שליחים של הקב"ה לעשות צדק ומשפט בעולם. לאור זאת הבנו מדוע הדיינים חייבים להיות תלמידי חכמים, כיוון שיש להם תפקיד דתי, בזמן שהמלך לא אמור להיות תלמיד חכם או רב.

בעניין דיון משפטי בתחום הממוני למדנו שיש להתדיין בבית דין של תורה, וניתן להתדיין בפני שופטים שאינם תלמידי חכמים רק במקום בו אין תלמידי חכמים שיכולים לכהן כשופטים. לעומת זאת, בתחום הפלילי יש סמכות למלך לשפוט עבריינים, ועל בסיס סמכות זו, יש סמכות למערכת המשפט הפלילית של מדינת ישראל.

לסיום, חשוב לציין כי העיון בסוגיות של תורה ומדינה ממשיך ומתפתח אפילו בימים אלה. המאמץ לגשר על אלפיים שנים של גלות ללא ריבונות טרם הסתיים, וגם הדורות הבאים יידרשו להתגייס למשימה חשובה זו.

אבינו שבשמים צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך, ופרוש עליה סוכת שלומך, ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך... ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, ולשמור את כל דברי תורתך, ושלח לנו מהרה בן דוד משיח צדקך, לפדות מחכי קץ ישועתך.

הרב הרצוג והרב עוזיאל, תפילה לשלום המדינה