חוזה עבודה

הרב ד"ר איתמר ורהפטיג והרב עדו רכניץ

מבוא

הסכם זה בא להסדיר עריכת חוזה עבודה מקובל בהתאם לדרישות ההלכה.

אמנם ככלל נאמר, "שכל תנאי שבממון... של ממון קיים ואין צריך קניין ולא עדים".[1] הדברים אמורים לא רק בין יחידים, אלא גם בציבור המקבל על עצמו הסדרי ממון שאינם כתובים בתורה. יש מהם שהתקבלו כתקנה ויש שהתקבלו כמנהג מחייב עליו נאמר: "וזה עיקר גדול בכל דברי משא ומתן הולכין אחר לשון בני אדם באותו המקום ואחר המנהג".[2] במיוחד בהסכמי עבודה, מצינו תוקף למנהג: "השוכר את הפועלים... הכל כמנהג המדינה".[3]

אמנם, כמו בכל החוזים שעסקנו בהם גם לחוזה העבודה יש דרישות הלכתיות כלליות שניתן וצריך לעמוד בהן כבר בשלב עריכת החוזה, ובכלל זה ריבית, דיני תנאים ואסמכתא, ראו במבוא לדיני חוזים. מלבד זאת, בחוזה עבודה יש שאלות ייחודיות, ולהן נקדיש דברינו הבאים.

א. חוקי המגן

לכאורה חוזה עבודה הוא חלק מדיני החוזים בכלל, שבהם שולט העיקרון של חופש החוזים, ובלשוננו נאמר, כי כל תנאי שבממון קיים. ואכן רבים מפרטי ההסכם ייקבעו בין הצדדים, ואין צורך לעסוק בהם במסגרת זו.

עם זאת יש לזכור שבדרך כלל מעמדו של הפועל הוא נחות מזה של המעביד.[4] בחברה מתוקנת המעביד לא ינצל מצב זה כדי לאלץ את העובד להסכים לתנאים נחותים. אבל לא תמיד זהו המצב. ואז נדרשת התערבות המחוקק, המגבילה את חופש החוזים כדי להגן על העובדים.

הרקע לחקיקת חוקי המגן בדורות האחרונים בעולם כולו הוא המהפכה התעשייתית שיצרה מצב שבו המוני עובדים, חלקם ילדים, עבדו בתנאי עבדות וסכנת חיים. בתגובה נחקקה סדרה ארוכה של חוקים שמטרתם להגן על שלומו ובריאותו של העובד, לקבוע שעות מנוחה ואף לקבוע שכר מינימום. כיוון שכך ניתן לראות בחוקי המגן "תקנת בני המדינה" (ראו על כך להלן), שנחקקו בתגובה למצב חברתי שנתפס כלקוי.

דיני עבודה חריגים בנוף המשפטי בכך שהם זוכים להתערבות רבה מאוד של החוק. אחד המאפיינים הייחודיים של דיני עבודה בישראל הוא בכך שהעובד אינו יכול לוותר על זכות המגיעה לו על פי חוק. בנוגע לחלק מהזכויות הדבר מופיע בחוק עצמו, ובנוגע לשאר הזכויות הדבר מתבסס על החלטת בית המשפט העליון.[5]

כעת עולה השאלה, מה דינו של חוזה, שכולל תנאי כזה של ויתור. כדי לענות על שאלה זו עלינו להתייחס תחילה ליחס ההלכה לחוק המדינה בכלל. לשאלה זו שני חלקים: האחד, מעמדו של המנהג שיצר החוק, והשני, מעמדו המחייב של החוק.

ב. מעמדם של חוקי המדינה מכוח מנהג

מוסכם שאם חוק המדינה יצר מנהג שעל פיו נוהגים הצדדים, אזי המנהג הוא בעל תוקף הלכתי, שהרי מנהג המדינה קובע לגבי העובד והמעביד בכל דבר שלא סוכם מראש אחרת ביניהם. כך נפסק בשולחן ערוך לגבי שעות העבודה,[6] מזון העובדים,[7] ושכר העבודה.[8] חוקים שנוהגים על פיהם, וידועים לכול, מתקבלים כאילו התנו עליהם. למשל: בית הדין בחיפה[9] פסק שעל מעביד לשלם פיצויים לעובד שפוטר, כיוון שזהו נוהג מקובל.

אמנם עדיין יש לשאול אם ניתן להניח שכל חוק משקף גם מנהג.[10] אבל בנוגע לדיני עבודה נראה שאכן לרוב חוקי המדינה, ובייחוד להסכמים הקיבוציים שמעוגנים בחוק, יש גם תוקף של מנהג. כיוון שברור שעל דעת הסדרים אלה התקשרו הצדדים לחוזה, ולכן חוקי המגן מחייבים מכוח מנהג.

אלא שהסתמכות על החוק בהיותו משקף מנהג אינה מועילה כאשר ישנה הסכמה מפורשת בין העובד והמעסיק לסטות מהחוק הנוהג. דהיינו, אם החוק משפיע רק בהיותו מנהג שהינו חלק בלתי-כתוב בהסכם בין הצדדים, אזי כאשר ישנה הסכמה מפורשת לפעול בניגוד למנהג – המנהג איננו מחייב.[11] לפיכך, יש לבחון את מעמדו המחייב של החוק.

ג. מעמדם ההלכתי של חוקי המדינה בתחום האזרחי

סמכותם ההלכתית של חוקים אזרחיים (בענייני ממון שבין אדם לחברו) יכולה להתבסס על שלושה מקורות עיקריים: הכלל הידוע "דינא דמלכותא – דינא", תקנות הקהל ומנהג. המקור השני תופס מקום מצומצם בפסיקה ההלכתית המודרנית,[12] לעומת זאת המקור הראשון מהווה בסיס עיקרי ורחב ולכן נתמקד בו.

בהקשר זה ראוי להזכיר שתי מחלוקות עיקריות שיש להן השפעה על מעמדם של חוקי המגן. המחלוקת הראשונה היא: האם הכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם בארץ ישראל. כאשר הרמב"ם[13] פסק שהכלל חל "בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל", ואילו האור זרוע[14] פסק שהכלל חל רק בחוץ לארץ. בשולחן ערוך[15] הכריע כדעת הרמב"ם וזו גם השיטה המקובלת, אולם, הדבר נשאר במחלוקת בין אחרוני זמננו.[16]

מחלוקת מרכזית שנייה היא: מה היקף הכלל. שאלה זו משמעותית לאור העובדה המוסכמת שההלכה כוללת התייחסות נרחבת למשפט האזרחי, ואולם, ברור שחוקי המדינה אינם יכולים להיות תחליף לחוקי התורה, כפי שכתב הרשב"א: "ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי? ילמדו את בניהם דיני הגויים... חלילה לא תהיה כזאת בישראל!"[17] דהיינו, אילו היה תוקף הלכתי לכל חוקי המדינה לא היה צורך בכל הספרות ההלכתית בתחום האזרחי.

על רקע זה נחלקו הפוסקים בשאלת היקף הכלל "דינא דמלכותא – דינא", כאשר כאן נציין שתי עמדות מרכזיות. הרמ"א[18] כתב: "דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל". עמדתו מאפשרת קבלת חוק ממוני שמטרתו "תקנת בני המדינה". על פי דרכו, כתב הרמ"א שיש תוקף לחוקים העוסקים במימוש משכון גם בניגוד לדין תורה.[19]

לעומת זאת, הש"ך[20] הביא את דעות הסוברים שהכלל "דינא דמלכותא [אמור] רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו", בהמשך הוא מציע להגביל את דברי הרמ"א "דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה מה שאין הדין מפורש אצלינו, אבל לא שידונו בדיני גוים נגד תורתינו". דהיינו, במקרים שבהם ישנו הסדר משפטי מפורט בהלכה, לא ניתן לקבל הסדר שונה שקיים בחוק המדינה. אבל במקרים שבהם אין הסדר בהלכה ויש צורך חברתי ("תקנת בני המדינה") ניתן לקבל את חוק המדינה.

מקובל לומר ששתי העמדות מתייחסות לחוקי המדינה, ולא לפרשנות בית המשפט שאינה מוכרת כבעלת סמכות הלכתית. כך עולה מדברי הרשב"א:

בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו: דדיניהם דין; אבל דינין שדנין בערכאות, אין אלו ממשפטי המלוכה, אלא הערכאות דנין לעצמן, כמו שימצאו בספרי הדיינין; שאם אין אתה אומר כן, בטלת חס ושלום דיני ישראל, וכבר בא לידי ואמרתי כן.[21]

דהיינו, אין תוקף הלכתי לפסיקת בתי המשפט האזרחיים אלא רק לחלק מחוקי המדינה. עמדה זו היא המקובלת בפסיקה.[22]

מקור חשוב נוסף שמשלים את התמונה ישנו בשו"ת חתם סופר שעסק בחוק שהגביל את התחרות החופשית בשוק. החתם סופר כתב שיש תוקף לחוקים העוסקים –

במנהגי ונימוסים... מודה ר"ן דהטעם משום משום דניחא להו (=לציבור הרחב) ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם... ואילו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן הא דלא יתרבו הסרסורים יותר ממה שראוי לפי העיר והמסחר כדי שיכולים להתפרנס ולא יפסקו חיותא זה לזה.[23]

דהיינו, מחלוקת הראשונים האם הכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם בארץ ישראל אינה עוסקת בחוקים שהם לתועלת הציבור. לחוקים כאלה יש תוקף מפני שהציבור מעוניין בהם, ולכן יש להם תוקף לכל הדעות (גם לדעת הר"ן שקיבל את עמדת "אור זרוע" שהכלל אינו חל בארץ ישראל). החתם סופר מוסיף שבמקרה הנדון לפניו מדובר בחוק שמועיל לציבור, שמבחינת תוכנו הוא חוק ראוי, ויש לו תקדימים דומים בהלכה.

בהמשך לכך כתב בשו"ת מנחת יצחק שחוק כזה שתוכנו ראוי הוא בעל תוקף גם אם אינו עומד באף אחת מהדרישות הפורמאליות ההלכתיות וגם אם מקורו בפסיקת בתי המשפט:

גם מה שהביא מהפוסקים שמחלקים בין חק מלכות הקבוע ובין גזרת הגמון לפי שעה, או בין דינא דמלכותא ובין דינא דערכאות, נראה בזה דלפי דברי החת"ס בתשובה שם והובא בדברי כת"ה, דכתב על דברי הר"ן (בנדרים כ"ח) דינא דמלכותא דינא רק במלך אומות העולם דיכול לגרש מן הארץ אם לא יעשו מצותיו, דכ"ז רק במסים וארנונית שמטיל על כרחם, אבל המנהגים ונמוסים מודה הר"ן דהטעם משום ניחא להו, לא שייך לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם עיי"ש, אם כן, כמו כן לא שייך לחלק כל החילוקים הנ"ל, כיון דניחא להו הרי המה מקבלים עליהם יהיה ממי שיהיה כנלענ"ד...[24]

לאור האמור ניתן להתחשב בחקיקה האזרחית, גם בתחום יחסי עבודה, אם היא בגדר "תקנת בני המדינה". אכן, ייתכן שיהא ויכוח על חוק זה או אחר אם עומד הוא בקריטריון זה.

ד. מעמדם ההלכתי של חוקי המגן

ומכאן לענייננו, מה המעמד ההלכתי של חוק או של פסיקת בתי המשפט שמונעת מעובד לוותר על זכויותיו?

מעמדם ההלכתי של חוקי המגן תלוי בעמדות השונות שנסקרו לעיל. כדי לתת תוקף הלכתי לחוקי המגן יש להניח שהכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל בארץ ישראל (כפי שנפסק בשו"ע), וכן שיש תוקף לחוקים בתחום האזרחי לצורך "תקנת בני המדינה" (כפי שפסק הרמ"א). כדי לתת תוקף לפסיקת בתי המשפט בתחום זה, ניתן להסתמך על דברי החתם סופר, ובלבד שבית הדין יקבע שתוכנם ראוי.

למעשה, נחלקו בתי הדין בשאלת היחס לחוקי המגן:[25]

ישנם בתי דין שרואים בחוקי המגן מנהג בלבד.[26] לשיטתם אין מניעה שהעובד יוותר על זכויות המגיעות לו מכוח המנהג.

אחרים רואים בחוקי המגן חוקים מחייבים על פי הכלל "דינא דמלכותא – דינא", אולם, דוחים באופן גורף את פסיקת בתי המשפט. לשיטתם, רק אם מניעת הוויתור מופיעה בחוק יש לה תוקף.[27]

לעומתם, ישנם בתי דין שמוכנים לקבל את החוק על בסיס דברי החתם סופר.[28] לשיטתם, גם אם מניעת יכולת הוויתור מקורה בבית המשפט יש לה תוקף, כיוון שהיא מהווה מענה לבעיה חברתית של ניצול עובד על ידי המעסיק.[29]

החוזה שלפנינו ערוך באופן שלא יהיה תלוי במחלוקת, והצדדים מקבלים עליהם את חוקי המגן באופן מפורש. זאת, על פי כמה פוסקים[30] שכתבו שצדדים להסכם רשאים להתחייב לשלם על פי הוראות חוק זר, ובלבד שיתקיים הדיון בבית דין של תורה. לפיכך, הצדדים להסכם יכולים לקבל על עצמם את חוקי המגן, ובית הדין ידון על פיהם.

ה. בוררות בדיני עבודה

כחלק מהגישה שאינה מאפשרת לעובד לוותר על זכויותיו, פסיקת בתי המשפט שוללת את האפשרות של עובד ללכת לבוררות בנוגע לזכויות המגיעות לו על פי חוק.[31]

אמנם, בית המשפט עצמו קבע[32] שאם העובד היה מודע לזכויות ובכל זאת פנה לבוררות וניתן פסק בורר, כבר לא ניתן לבטל את ההליך ובתנאי שלא נעשה עיוות דין. לפיכך, לא קבענו בהסכם העבודה סעיף בוררות, כיוון שלהבנתנו יש צורך בהסכמה של העובד לבוררות לאחר התגלעות המחלוקת ולא די בהסכמה מראש. עם זאת חזקה על הצדדים שיסכימו ללכת לבורר שידון על פי דין תורה אם יתגלע סכסוך ביניהם.

ו. פיצויי הלנת שכר

על פי ההלכה שכר העובד צריך להינתן בסמוך לתום העבודה, וכפי שפוסק השולחן ערוך[33] "מצוה לתת שכר שכיר בזמנו". ומפרט:[34] "איזהו זמנו, שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה… שכיר לילה זמנו ליתן לו כל היום".

אמנם, אם ידוע לכל שהשכר אינו משולם בסוף יום העבודה אלא במועד מאוחר יותר – כך יש לנהוג.[35]

אחת העבירות החמורות בהלכה היא הלנת שכר, כפי שכתב הרמב"ם:

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו...[36]

במדינת ישראל יש חובה לשלם משכורת חודשית עד התשיעי לחודש הלועזי הבא,[37] וכיוון שהדבר ידוע לכל, הרי שעד לאותו מועד המעסיק לא עובר על איסור הלנת שכר. נמצא שאם איחר את מתן המשכורת מעבר לכך, הלין את שכרו.

בהלכה אין פיצוי כספי על הלנת שכר, אולם, על פי החוק[38] עובד זכאי לפיצוי על הלנת שכר. מעבר לשאלת תוקפו ההלכתי של חוק כזה שנדונה לעיל, לכאורה, קיימת כאן בעיה של ריבית.

בשכר עבודה ומשכורת, כל מועד מוסכם לתשלום במהלך תקופת העבודה, נחשב לתשלום בזמן קבלת התמורה, ואין זה בגדר שהיית החוב וריבית. לכן, מותר אפילו לנקוב בשני מחירים, אחד לתשלום מדי יום ביומו ואחד גבוה ממנו לתשלום בתום תקופת העבודה, או פחות ממנו לתשלום עם תחילתה.[39]

אולם, אסור להסכים על תשלום מאוחר גבוה יותר לאחר סיום העבודה, מפני שדחיית התשלום מסיום העבודה עד התשלום בפועל היא בגדר הלוואה שהעובד מלווה למעסיק, והתוספת לשכרו היא בגדר ריבית.[40] גם בטרם נסתיימו יחסי העבודה יש להבחין בין תשלום חד-פעמי גבוה עקב האיחור, שהוא מעין קנס, לבין חיוב שמתרבה מדי יום של איחור.[41]

למרות זאת, לגבי פיצויי הלנת שכר יש מקום להקל כיוון שלא מדובר על התחייבות של המעסיק, אלא על קנס שהמדינה מטילה כפי שכתב הרמב"ן:

שהתוספת הזו שלא בתנאי ושלא לרצון בעלים הוא נפרע. ואלמלא דינו של מלכות אינו בכלל רבית אלא בכלל גזל. אלא שדינו של מלך דין והפקרו הפקר ואין כאן גזל ואין כאן רבית.[42]

דהיינו, כיוון שמדובר בתשלום שאינו משולם ברצונם של הצדדים הוא שונה באופן מהותי מריבית, ולכן אין בו איסור, וכן פסקו הרמ"א[43] וחלק מהאחרונים.[44]

למרות היתר זה, כדי להבטיח את התוקף ההלכתי של החוק המחייב פיצוי על הלנת שכר, החוזה כולל גם הסכמה של הצדדים לכך שהחובות ההדדיים נעשו בדרך של היתר עסקא שמתיר גם התחייבות מפורשת לתשלום ריבית.

ז. התחייבות העובד לשמירת סודיות ולהימנע מתחרות במעסיק

במקרים רבים מבקש המעסיק למנוע מהעובד להתחרות בו לאחר שיסיים את עבודתו אצלו. כמו כן, המעסיק מבקש למנוע מהעובד להעביר למעסיק אחר מידע אודות לקוחות שהגיע אליו במהלך עבודתו. בשל כך, מחתימים מעסיקים מסוימים את עובדיהם על התחייבות שלא יתחרו בהם ושלא יעשו שימוש במידע שהגיע אליהם במהלך עבודתם.

אלא שלכאורה זו התחייבות שלילית ולכן היא בגדר "קניין דברים" (ראו בספר זה, במאמר "מבוא לדיני חוזים", עמ' 33) שאין לו תוקף הלכתי. בעניין זה עסקו בפסקי דין רבניים.[45] לדבריהם, יש מחלוקת אחרונים בשאלה האם ניתן להתחייב התחייבות שלילית.

מעיון במקורות אותם הם מביאים, עולה שכאשר ישנו מנהג קבוע לבצע התחייבות שלילית, המנהג נותן תוקף להתחייבות. וכך כתב בשו"ת דברי חיים:

והנה מכל זה נראה לי שאין בתנאי זה ממש אך מחמת המנהג שנהגו כל אנשי מדינתינו כן בתנאי חילוקי המחיות הוי כמו יכולין החמרין להתנות נגד הדין [בבא קמא קט"ז ע"ב] הואיל והמנהג פשוט בכל מדינתו מאז.[46]

דהיינו, גם אם אין להתחייבות כזו תוקף על פי הדין הבסיסי, במקום שהיא נהוגה יש לה תוקף מצד המנהג. לראיה הוא מזכיר את היכולת של בעלי מקצוע לתקן תקנות מעבר לדין הבסיסי. רוצה לומר, אין זו הסתמכות רגילה על המנהג, שמשמעה הרגיל הוא הסכם מכללא, שהרי אפילו הסכם מפורש אינו מועיל כאן. אלא הכוונה לתקנה מכללא שיכולה ליצור התחייבות שלא ניתן ליצור בהסכם.

כדי להבטיח את תקפותו של ההסכם שלפנינו על פי כל השיטות נוספה התחייבות לשלם למעסיק פיצוי משמעותי במקרה שהעובד יפר את ההתחייבות שלו.

למעשה, מוצע כאן חוזה קצר ובו התייחסות לנושאים שמחייבים מענה הלכתי (באתר דין תורה מוצע חוזה ארוך ומפורט שכולל התייחסות להיבטים שונים. החוזה הארוך נערך ע"י עו"ד חייא גרינבוים).

חוזה עבודה עם הערות מבארות

נערך ונחתם ב____ ביום __ בחדש __ שנת התש__ ( _/ _/ _ למניינם)

בין המעסיק:

שם ________________________ ח.פ./ע.ר. ______________________

כתובת ________________________________________________

טלפון _____________ דוא"ל _____________________

לבין העובד:

שם ________________________ ת.ז. ______________________

כתובת ________________________________________________

טלפון _____________ טלפון נייד _____________ דוא"ל _____________________

המעסיק מברך את העובד עם הצטרפותו למשפחת העובדים.

1. בהמשך לשיחתנו בעל פה ובהתאם לסעיף 2 לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002, הוסכם בינינו על תנאי העבודה הבאים:

            תאריך תחילת עבודה:   ______________________

            תיאור התפקיד:          ______________________

            היקף המשרה:           ______________________

            תנאי ההעסקה:           ______________________

2. הצדדים מקבלים על עצמם את חוקי המגן[47] של דיני העבודה במדינת ישראל[48] והסכמים קיבוציים וצווי הרחבה, ובכלל זה חוקים וצווים והסכמים שיתקבלו במהלך תקופת העבודה.[49]
3. שמירת סודיות ואי תחרות

א.     העובד מתחייב לשמור על כל סודות המעביד, מכל סוג, לרבות כל מידע הנוגע והקשור לעסקיו של המעביד במישרין או בעקיפין, אשר יגיע אליו הן בתקופת עבודתו והן לאחר שיסיים את עבודתו מכל סיבה שהיא. העובד יחזיר למעביד כל מסמך ו/או חומר אחר המצוי ברשותו והשייך למעביד – מיד עם תום עבודתו ו/או עם קבלת הודעת מעביד ו/או מתן הודעת עובד לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001.

ב.     העובד מתחייב בזאת כי במשך כל תקופת עבודתו ובמשך שנה אחת לאחר סיום עבודתו, לא יעבוד, לא ייעץ ולא ייתן שירותים כלשהם, במישרין או בעקיפין, בין כשכיר ובין כעצמאי, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, לכל אדם ו/או תאגיד הפועלים במדינת ישראל בתחומי פעילותו של המעביד והמתחרים במישרין או בעקיפין, אלא אם כן קיבל הסכמה מהמעביד בכתב ומראש.

ג.     באם העובד יפר ההתחייבויות שלו בסעיף 10, אזי הוא מתחייב מעכשיו לשלם למעסיק כפיצוי סך __________ ש"ח. זאת, בנוסף לכל חיוב על פי דין. הבורר המוזכר בסעיף 17 רשאי להפחית את סכום הפיצוי על פי שיקול דעתו עד לסך __________ ש"ח.

4. הצדדים מודים שכל התחייבויותיהם נעשו על פי היתר עסקא[50] כתקנת חכמים, ובכלל זה ההתחייבות לשלם פיצויים כחוק במקרה של הלנת שכר.
5. אם יקבלו הצדדים על עצמם בורר, ובכלל זה בית דין, הרי שזה יהיה מוסמך לפרש את חוקי המגן וכן יהיה רשאי להפחית את הפיצויים בדומה למקרים המנויים בחוק.
6. הצדדים מקבלים על עצמם את דעת הפוסק המקיים הסכם זה ומתחייבים על פי דעתו,[51] הצדדים מודים שכל התנאים נעשו על פי דיני התנאים כתקנת חכמים.[52] כל הקניינים, החיובים ותנאי הסכם זה נעשו בקניין היותר מועיל[53] על פי דין תורה בכלי הכשר לקנות בו בבית דין חשוב מעכשיו באופן שאין בו אסמכתא, כתקנת חכמים.[54]