אורות החושן: דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה
פרק ב: קניית הרכב
ב. א. אופן ביצוע העסקה והעברת הבעלות ברכב

קנייה ומכירה של רכב בהתאם להלכה, כמו כל מוצר אחר, נעשות באמצעות מעשה קניין[1] המתלווה להסכמת הצדדים, ואשר מטרתו ליצור ולוודא קיומה של גמירות דעת להעברת הבעלות. עד שלא נעשה מעשה הקניין הבעלות אינה עוברת והצדדים יכולים עקרונית לחזור בהם, הן מעצם ההסכמה למכירה הן מפרטים שונים שעלו במהלך המשא ומתן ביניהם. אמנם, כפי שראינו לעיל (פרק א, סעיף א), גם לסיכום בעל פה או בכתב ישנה משמעות מוסרית^[2], ובפרט אם כבר התבצע תשלום שמסיבה כלשהי אין לו תוקף של מעשה קניין מחייב^[3].

הדרך הנפוצה לעסקת רכישת רכב (בין אנשים פרטיים) היא הדרך הבאה: הקונה בודק את הרכב ומוצא אותו מתאים לצרכיו והצדדים מסכימים ביניהם על המחיר. לאחר מכן הצדדים רושמים את הרכב על שם הקונה במרשם של משרד הרישוי (באמצעות אתר האינטרנט של רשות הרישוי, בסניף דואר או במשרד הרישוי). במקביל הקונה משלם למוכר את הסכום עליו סיכמו ומקבל ממנו את מפתחות הרכב. בשלב זה הצדדים נפרדים והקונה נוסע לדרכו.

מהו הרגע המדויק שבו הרכב עובר מרשות המוכר לרשות הקונה על פי ההלכה? איזו פעולה מבין הפעולות האמורות נחשבת למעשה קניין? התשלום, הרישום, מסירת המפתח, או הנסיעה ברכב אחרי קבלתו? כשכל הפעולות נעשות בצמוד וברצף, מדובר בדרך כלל בשאלה תיאורטית, אולם היא הופכת למעשית במקרים בהם הפעולות מבוצעות במועדים שונים, בסדר שונה, או שהצדדים מוותרים על חלקם[4].

ראשית נאמר כי רכב, כמו שאר מטלטלין, אינו נקנה בכסף[5], ולא בשטר[6] על פי שורת הדין. לפיכך התשלום עבור הרכב, אפילו אם נעשה במזומן אינו מעביר את הבעלות על הרכב. כמו כן, גם חתימה על חוזה למכירת רכב שערכו הצדדים ביניהם לא די בה כדי להעביר את הבעלות על הרכב (מה גם שבדרך כלל נוסח החוזה קובע העברת הבעלות רק בעתיד). מבין הפעולות הנעשות על ידי הצדדים במהלך ביצוע העסקה[7], ישנן שתי פעולות אשר כל אחת מהן עשויה להיחשב מעשה קניין כהגדרתו ההלכתית: האחת, נסיעה ברכב אחרי קבלתו[8], והשנייה רישום הרכב על שם הקונה.

נסיעה ברכב אחרי קבלתו - רכב הוא חפץ גדול ודינו, כאמור, כמיטלטלין שנקנים באמצעות קניין משיכה[9]. המשיכה נעשית על ידי הקונה הנוהג ברכב[10] למרחק העולה על אורך הרכב[11].

רישום הרכב על שם הקונה – הנוהג המקובל כיום בעסקאות למכירת רכב הוא רישום הרכב על שם הקונה, והצדדים רואים ברגע הרישום את רגע העברת הבעלות על הרכב[12]. מכיוון שההלכה מכירה במעשי הקניין המקובלים בשוק (המכונים סיטומתא) כמחייבים מבחינה הלכתית[13], יש לפעולה זו תוקף הלכתי מחייב.

הצדדים רשאים לבחור באחת משתי פעולות אלו, וכל פעולה שעליה הסכימו כי היא זו שתעביר את הרכב לרשות הקונה היא זו שתיחשב מעשה קניין[14].

יש להעיר כי בנקודה זו ההלכה שונה מהחוק ומהפסיקה בבתי המשפט, אשר אינם מעניקים לרישום מעמד של מעשה קניין מחייב והוא אפילו לא מהווה ראיה לבעלות[15], לא כל שכן להעברתה בפועל. על פי החוק והפסיקה רק מסירת הרכב בפועל מעבירה את הבעלות[16].

כעת נעבור לדון בפרטי הדין כאשר לעסקת המכר מתלווה הסכם בין הצדדים.