סנהדרין לג ע"א

בעניין טעות בדבר משנה:

חלק א: דברי חז"ל 

המשנה, ובעקבות זאת, גם הגמרא, דנו בדיני דיין שטעה. טרם שנתחיל לעיין במקורות, נפתח בשאלת יסוד: עולם המשפט (גם זה התורני) איננו מדע מדויק, עד כדי כך שנאמר בגמרא על טומאת שרץ המפורשת בתורה (סנהדרין יז ע"א) "אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה". אם כך, כיצד ניתן להגדיר פסיקה מסוימת כטעות? שאלה זו מתפצלת למספר שאלות משנה: מיהו הגוף שמוסמך להגדיר פסיקה כטעות? האם הדבר נתון לשיקול דעתו של הגוף המוסמך באופן מלא או שהוא מחויב לפעול על פי כללים מסוימים? האם יש הבדל בין טעות בהלכה לטעות עובדתית?

ההלכות שנלמד נכתבו בימים בהם בטלה הסנהדרין ולא היה מוסד שיכול היה להכריע במחלוקות. ממילא עולה השאלה מהם דיני הטעות במציאות בה פועלת הסנהדרין, שהיא הגוף המוסמך לקבוע את ההלכה עבור כל ישראל?

• סוגיית הגמרא

נאמר במשנה במסכת סנהדרין (לב ע"א): "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה". לעומת זאת כך היא לשון המשנה בבכורות (כח ע"ב):

דן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי, וישלם מביתו, ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם.

שתי המשניות עוסקות בטעות הדיין או הפוסק, כאשר כל אחת מהן מציעה פתרון מסוים ומתעלמת מן הפתרון שהציעה חברתה. משנת סנהדרין מדברת על החזרת הדין, כלומר, ביטול פסק הדין והחזרת הממון לבעליו, ואין בה רמז לאפשרות שהדיין יחויב בתשלום. משנת בכורות לעומתה מדברת על חיוב או פטור של הדיין מתשלומי הנזיקין, אבל לא עולה בה בשום שלב הפתרון הפשוט של החזרת הדין. הגמרא (סנהדרין לג ע"א) עמדה על קושיה זו והביאה ארבעה תירוצים.

1. רב יוסף: דיין מומחה יכול לחזור בו – "מקח טעות"

רב יוסף תירץ: "לא קשיא: כאן – במומחה, כאן – בשאינו מומחה". כלומר, דיין מומחה, יכול לומר שהדין נפסק בטעות ולהחזיר את הדין, ובעלי הדין אינם יכולים למנוע זאת (ועל כגון זה שנינו: "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה"). אבל דיין שאיננו מומחה אין בכוחו להחזיר את הדין, כי בעל הדין שלזכותו פסק בתחילה, יכול לעכב עליו ולסמוך על הפסיקה שכבר ניתנה לו בתחילה, ועל כן "מה שעשה עשוי וישלם מביתו", כפי שביאר רש"י (שם, ד"ה במומחה):

במומחה – יש בו כח לחזור, ולא מצי למימר ליה בעל דין: אנא כי טעמא קמא דידך עבדינא, אבל בשאינו מומחה מצי אמר ליה: מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית.

על פי תירוץ זה מי שקובע שנפלה טעות הוא הדיין שטעה בעצמו, אלא שלא כל דיין מוסמך לכך אלא רק דיין מומחה. אם כן, הגדרת הטעות היא סובייקטיבית – הדיין שפסק הוא זה שקובע שפסק הדין ניתן בטעות, מעין מקח טעות. ואכן, כאשר הדיין איננו מומחה, הוא אינו מוסמך לכך, כיוון שניתן לשאול מי אומר שהתיקון הוא הנכון, ושמא פסק הדין המקורי הוא הנכון.

ברור שדיין (או פוסק) יכול לחזור בו, ולשנות את דעתו ההלכתית. החידוש כאן הוא שהדיין יכול לחזור בו לא רק מכאן ולהבא, אלא גם למפרע, ולקבוע שפסק הדין שכבר ניתן היה שגוי. מן הסתם, מי שאינו מומחה אינו מוסמך לכך, כיוון שלא ניתן להניח שפסקי הדין שלו מדויקים, ופסק הדין שניתן תקף בגלל שמונה כדיין על פי שיקול דעתו באותו זמן.

על רב יוסף יש לשאול, האם לדעתו בית דין גדול יכול לבטל פסק דין? כלומר, השאלה היא האם הקביעה שרק דיין יכול לבטל את פסק הדין שהוא עצמו נתן, מתייחסת למצב בו אין בית דין גדול, וממילא אין סמכות לבית דין אחד לבקר בית דין אחר.

הגמרא הקשתה על תירוצו של רב יוסף: משנת בכורות עצמה עוסקת גם במומחה, שהרי היא חותמת "ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם", ומשמע שפסק הדין אינו בטל גם בדיין מומחה!

2. רב נחמן: ביטול על ידי דיין גדול יותר – הגדרה מוסדית

רב נחמן תירץ: "כאן – שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן – שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין". ופירש רש"י (שם):

יש גדול הימנו – אותו גדול מחזיר דבריו של זה, דיש בו כח לבטל.

אין גדול ממנו – לא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא, ואפילו זה אומר: טעיתי, לאו כל כמיניה.

דהיינו, במקום שיש גדול בחכמה ובמניין ממי שהורה, בכוחו של אותו 'גדול' לקבוע שנעשתה כאן טעות ולהחזיר את הדין, ובכך עוסקת משנת סנהדרין. אבל כשאין גדול הימנו בחכמה ובמניין אי אפשר להחזיר את הדין, ובעל הדין שנפסק לזכותו יכול להמשיך ולסמוך על פסק הדין הראשון אפילו אם הדיין עצמו חוזר בו, ובאופן זה עוסקת משנת בכורות שמחייבת את הדיין לשלם.

על פי תירוץ זה, אכן, שום דיין איננו מוסמך לקבוע שפסק דין שהוא נתן בעבר ניתן בטעות, אף שמכאן ולהבא כל דיין יכול לשנות את דעתו. יש כאן ביטוי מסוים לעקרון "סופיות הדיון" – מרגע שדיין פסק את הדין הוא איבד את סמכותו לתקן אותו בטענה לטעות (אמנם, ניתן לתקן פסק דין במקרה שיובאו ראיות נוספות, שולחן ערוך חו"מ, כ).

אמנם, מי שיכול לבטל פסק דין שניתן בטעות הוא דיין גדול יותר, וזאת, אף אם הדיין הראשון ימשיך לעמוד על דעתו. כלומר, הגדרת הטעות היא מוסדית – לדיין הבכיר יש סמכות לקבוע שהדיין הראשון טעה, מה שמכונה בימינו ערעור. הטענה שמדובר בהגדרה מוסדית מנסה להדגיש שלא מדובר בטעות "אובייקטיבית", כיוון שייתכן מצב בו הדיין הגדול יבטל את פסק הדין ויפסוק אחרת, למרות שהדיין הראשון ימשיך לעמוד על דעתו שפסק הדין לא היה שגוי.

3. רב ששת: הבחנה בין טעות בדבר משנה לטעות בשיקול הדעת

רב ששת חילק: "כאן – שטעה בדבר משנה, כאן – שטעה בשיקול הדעת". דיין שטעה בדבר משנה דינו אינו כלום, ויש לבטלו ולדון בו מתחילה, ובזה עוסקת משנת סנהדרין. לעומת זאת, כאשר דיין טעה בשיקול הדעת, פסק הדין לגיטימי ואי אפשר לבטלו, ובכל זאת הדיין "ישלם מביתו" ובזה עוסקת משנת בכורות. הגמרא ביארה שטעות בשיקול הדעת היא במקרה בו יש מחלוקת שלא הוכרעה, ומנהג רוב הדיינים לפסוק כאחת הדעות, ואילו הדיין פסק כדעה השנייה.

חילוק זה מתייחס למהות הטעות, ומשמעותו שביטול פסק דין אינו נתון באופן מלא לסמכותו של מי שמוסמך לבטל, אלא הוא מוגבל למקרה מסוים – טעות בדבר משנה בלבד.

חשוב מאוד לציין שלא ניתן להבין את דברי רב ששת ללא שני החילוקים הקודמים, שהרי שני החילוקים הראשונים עסקו בשאלה מי מוסמך לקבוע שנפלה טעות, ותשובה לשאלה זו היא תנאי הכרחי כדי לקבוע שהייתה טעות. במילים אחרות, רב ששת התייחס להיבט המהותי – למהות הטעות – אבל גם הוא חייב להקדים ולהניח שיש מוסד כלשהו שקבע שיש טעות – או בית הדין עצמו או בית דין גדול ממנו. אשר על כן, נפרש את דברי רב ששת על פי שני החילוקים הראשונים.

לפי רב יוסף, שהביטול נעשה על ידי בית הדין עצמו – בית הדין רשאי לומר שטעה ופסק הדין בטל כאשר הפסיקה שלו מנוגדת לדבר משנה בלבד. אבל אם בית הדין חזר ושינה את דעתו מדעה אחת לדעה אחרת במחלוקת שלא הוכרעה – פסק הדין הראשון איננו בטל (ובכל זאת, על הדיין לפצות את הנפגע). משמעות הדברים היא שפסק הדין איננו נמצא בידיו של הדיין, ודיין איננו מוסמך לחזור בו על פי רצונו והחלטתו. רק במקרה בו הדיין טוען שטעה בדבר משנה בידו הסמכות לקבוע שפסק הדין שניתן בטל.

לפי רב נחמן שהביטול נעשה על ידי בית דין גדול – בית דין גדול יכול לקבוע שפסק הדין בטל רק כאשר הוא אינו מבוסס על שיטה הלכתית לגיטימית (טעות בדבר משנה). אולם, כאשר פסק הדין מבוסס על שיטה הלכתית לגיטימית, לא ניתן לבטלו.

שיטה זו מעוררת את השאלה לגבי טעות בשיקול הדעת – אם פסק הדין אינו בטל מדוע הדיין חייב בפיצוי? בשאלה זו לא נעסוק כאן, אלא נתמקד רק במקרה של טעות בדבר משנה.

4. רב חסדא: דיין חייב כאשר ביצע את פסק הדין בעצמו

רב חסדא תירץ: "כאן – שנטל ונתן ביד, כאן – שלא נטל ונתן ביד". רב חסדא חילק בין דיין שביצע בעצמו את פסק הדין, כגון שנטל מן החייב ונתן לזכאי על פי הפסק המוטעה, באופן זה "מה שעשה עשוי וישלם מביתו", כיוון שהוא עשה מעשה בידיו ומחויב כדין מזיק. לבין דיין שרק פסק את הדין והצדדים ביצעו אותו, שאז אין לחייבו, לכן "מחזירין בין לזכות בין לחובה" בשיטה זו לא נאריך, כיוון שהיא נוגעת לחיוב הדיין בפיצוי, שאינה מענייננו כעת.

5. פסיקת ההלכה והקשיים שהיא מעוררת

דברי רב ששת מפורשים בכמה מקומות בסתמא דגמרא, והאמוראים האחרונים נושאים ונותנים בשיטתו כפסק הלכה פשוט (ראו: סנהדרין ו ע"א, ועיינו עוד בכורות כח ע"ב, כתובות ק ע"ב ושבועות לח ע"ב). ואכן, דעת רבים מהפוסקים שאם טעה הדיין בדבר משנה, פסק הדין בטל והדיין פטור מלפצות את הניזק בין בדיין מומחה ובין בשאינו מומחה. כך למשל פסק הרמב"ם (סנהדרין ו, א):

כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינין המפורשין במשנה או בגמרא, חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, או שהיה אלם או שטמא דבר טהור או שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וכיוצא בזה הרי זה פטור מלשלם, אף על פי שגרם להזיק לא נתכוון להזיק.

כך פסק גם הרז"ה (המאור הגדול סנהדרין יא ע"א, בדפי הרי"ף): "בדבר משנה חוזר ואינו משלם". ראשונים ואחרונים נחלקו מה הדין כאשר הדיין טעה בדבר משנה ונשא ונתן ביד (ראו כסף משנה על הרמב"ם שם; רא"ש סנהדרין ד, ה, ועוד).

הרמב"ם והרז"ה נחלקו לגבי טעות בשיקול הדעת אילו מחילוקי האמוראים לקבל. הרמב"ם (סנהדרין ו, ב-ג) פסק את החילוקים של האמוראים למעט זה של רב נחמן, ואילו הרז"ה (סנהדרין י ע"ב - יב ע"א, בדפי הרי"ף) פסק בעקבות רב האי גאון להלכה את כל החילוקים למעט זה של רב חסדא ("נשא ונתן ביד").

פסיקת ההלכה שבטעות בדבר משנה הדין בטל מעוררת כאמור שאלה: מי הגוף שמוסמך לקבוע שמדובר בטעות בדבר משנה – האם בית הדין שטעה בעצמו, בית דין גדול ממנו או שמא כל בית דין מקביל? בנוסף, נעיין בשיטות הראשונים בעניין הגדרת דבר משנה, וננסה להסיק מהן מה טעמו של הדין, ובכך נתחיל כעת.

• הגדרת דבר משנה בתלמודים

הגדרת דבר משנה נדונה בתלמוד הבבלי והירושלמי ולאחר מכן על ידי הפוסקים. נפתח בדברי הירושלמי:

1. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בירושלמי

בירושלמי כתובות (ט, ב) נאמר כך:

הכל מודין שאם טעו בשיקול הדעת שאין מחזירין, מדברי תורה מחזירין. מה פליגין, בטעות משנה: שרבי יוחנן אמר בטעות משנה שיקול הדעת. רבי שמעון בן לקיש אמר טעות משנה דבר תורה. היא טעות משנה היא טעות זקינים.

לדעת רבי יוחנן מחזירין את הדין רק כשהדיין טעה בדבר המפורש בתורה, אבל אם טעה בדבר משנה הרי הוא כטועה בשיקול הדעת. לעומתו, ריש לקיש סבר שהטועה בדבר משנה הוא כטועה בדבר תורה. ולא זו בלבד, אלא שהטועה ב"טעות זקנים', כלומר, בדינים הפסוקים למרות שאינם מפורשים במשנה, הוא כטועה בדבר משנה, והדין חוזר בזה ובזה.

לכאורה, יכולנו לבאר, שהאמוראים בני הדור הראשון לחתימת המשנה נחלקו בשאלה העובדתית: האם המשנה התקבלה כמקור סמכות מחייב. חיזוק לכך ישנו בספר כללי התלמוד יד מלאכי (כלל תקנב):

איברא שמצאתי למהר"י בי רב שבשיטתו לקידושין דף צ"ו ב' כתב בפשיטות דר' יוחנן תנא הוא ופליג.

כלומר, לרבי יוחנן הייתה סמכות לחלוק גם על התנאים, ולכן המקור היחיד שמחייב אותו היה תורה שכתב.

לפי דרך זו בדעת ריש לקיש הדין יובן היטב בנוגע לדבר משנה של ממש, קרי לדברי התנאים, אבל ההרחבה של העיקרון הזה גם ל"טעות זקנים" עדיין צריכה ביאור. ובלאו הכי נראה כי העמדת מחלוקתם על עניין עובדתי יסודי כל כך (קבלת המשנה ע"י האמוראים) מצד אחד, או על סמכותו האישית הייחודית של רבי יוחנן מצד שני, היא דוחק גדול כשלעצמה.

לכן מסתבר שרבי יוחנן וריש לקיש לא נחלקו בעצם העיקרון שאין לאמוראים סמכות לחלוק על דברי התנאים. אך בזאת הם חלוקים, כאשר כבר נעשה מעשה נגד דבר משנה, האם פסק הדין בטל מאיליו. רבי יוחנן סבר כי בשביל לומר שאין לדיין על מה שיסמוך ושאין כאן 'דין' כלל עלינו להצביע על טעות מובהקת ביותר. לפי דרכו, טעות כזו היא רק בפסיקה המנוגדת לתורה שבכתב. אבל בכל נושא שיכולה ליפול בו מחלוקת, אי אפשר לומר שה'טעות' היא נגד ה'אמת', אע"פ שההלכה הוכרעה בפועל על ידי התנאים. אמנם, לדעת ריש לקיש גם כאשר פסק דין מנוגד להכרעה בפועל של חכמי ישראל הוא בטל.

רבי יוחנן, לשיטתו, פסק כך גם בעניין נוסף. במשנה (סנהדרין לב ע"א) נאמר שבדיני נפשות דנים מחדש לזכות ולא לחובה. על כך העיר רבי יוחנן (סנהדרין לג ע"ב):

ואין מחזירין לחובה. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו, זיל קרי בי רב הוא.

כלומר, טעות המנוגדת לתורה שבכתב ("דבר שהצדוקין מודין בו") מבטלת את פסק הדין לחלוטין, גם כאשר משמעותה היא תיקון פסק הדין מזכות לחובה בדיני נפשות. בהמשך נדון שוב בדברי רבי יוחנן אלה.

2. הגדרת דבר משנה בבבלי

הגדרת דבר משנה במסכת סנהדרין בבבלי תואמת את שיטת ריש לקיש בירושלמי (וזו אגב, גם שיטת רבי יוחנן בבבלי כתובות פד ע"ב). וכך נאמר בגמרא (סנהדרין לג ע"א):

א"ל רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? אמר ליה אין.

אפילו בדרב ושמואל? א"ל אין.

אפילו בדידי ודידך? א"ל אטו אנן קטלי קני באגמא אנן?!

מסקנת הבבלי שגם החולק על דיניהם של רבינא ורב אשי הוא כטועה בדבר משנה והדין חוזר, וביאר רש"י (שם, ד"ה ואפילו):

ואפילו בדרב ושמואל – במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם, ולא הויא מתניתין אלא סברא.

כלומר, גם טעות בהלכות שחידשו רב ושמואל מדעתם, היא טעות בדבר משנה, ולא רק בהלכות שנלמדו ממדרש פסוקי התורה, וזה החידוש בדברי רב אשי.

על כך הקשה הר"ן (שם, ד"ה אטו) איך ייתכן שכל דיין בימי האמוראים שלא סבר כדעת רב אשי ורבינא הוא כטועה בדבר משנה, הרי פעמים רבות אנו מוצאים מחלוקות בין אמוראים לבין עצמם (וכן הקשה הרא"ש סנהדרין ד, ו)? הר"ן והרא"ש השיבו בעצמם לשאלה זו, ובהמשך נדון בשיטתם.

3. טעות בקביעת ההלכה, טעות בפסיקה וטעות עובדתית

מעבר לשאלת המקור בו טעה הדיין יש להבחין בין שני סוגים של טעויות בהלכה. טעות אחת היא קביעת הלכה שגויה. קביעת הלכה פירושה, פסיקה עקרונית ללא קשר למקרה כזה או אחר, שבתנאים מסוימים תהיה ההלכה כך או כך. למשל, קביעה שלא ניתן לבצע העברת בעלות ללא מעשה קניין.

טעות שנייה היא טעות בפסיקה, קרי ביישום ההלכה במקרה שהגיע לפני בית הדין. במקרה כזה, הדיין ידע היטב את ההלכה, אולם, טעה בשאלה איזו הלכה חלה על המקרה שלפניו.

מסתבר שהסמכות לקבוע הלכה עקרונית, נמצאת בידי הסנהדרין כפי שעולה מדברי הרמב"ם (ממרים א, ב) על הסנהדרין:

אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה. ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא. ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן.

לעומת זאת, על פניו, פסיקת הדין ויישום ההלכה במקרה הנדון אינם בסמכות הסנהדרין דווקא, אלא נתונה לכל בית דין. על פניו, טעות בדבר משנה מתייחסת הן לטעות בקביעת ההלכה הן לטעות בפסיקת הדין.

לגבי טעות עובדתית ניתן ללמוד מהמשנה בבכורות (כח ע"ב) שמתארת מעשה הנוגע לדיני דיין שטעה בעניין עובדתי:

ומעשה בפרה שניטלה האם (=הרחם) שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון. אמר לו רבי עקיבא: רבי טרפון, אתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

רבי טרפון הורה שפרה שהרחם שלה נכרת היא טרפה, אולם, חכמים קבעו שזו טעות על פי עדותו של תודוס הרופא שפרות רבות ללא רחם ממשיכות לחיות.

הקשתה הגמרא (שם):

ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה, וטעה בדבר משנה חוזר! חדא ועוד קאמר, חדא – דטעה בדבר משנה חוזר, ועוד אי נמי בשיקול הדעת טעיתה – מומחה לב"ד אתה, וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם.

כלומר, טעות עובדתית שכזו היא בגדר טעות "בדבר משנה".