שיעור 2: המצוות החברתיות ומשמעותן חלק א

אחווה וחירות כחובה

לשיעור הבא ->

עבדות

1.             רמב"ם הלכות עבדים א, א

עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד [בית דין] על כרחו או המוכר עצמו לרצונו, כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו [...] מוכר עצמו כיצד? זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו שנאמר "כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב אלא אם כן צריך לאכלן בלבד, ואין אדם רשאי למכור את עצמו עד שלא ישאר לו כלום ואפילו כסות לא תשאר לו ואח"כ ימכור את עצמו.

2.             הלכות עבדים א, ז

כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד אינו נוהג בו אלא כשכיר.

3.             הלכות עבדים א, ט

כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור [...] מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה.

4.             רמב"ם עבדים ג, א

כל עבד עברי הרי האדון חייב במזונות אשתו הנשואה לו... וכן חייב במזונות בניו ובנותיו.

5.             רמב"ם עבדים ב, ח

אחד המוכר עצמו בין לישראל בין לעכו"ם ואחד שמכרוהו ב"ד הרי זה מגרע מפדיונו ויוצא.

יובל

5א ויקרא כה, י-כה

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו... בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו. וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואת הוא מכר לך. ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה' אלהיכם... והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי. ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ.

6.             בנימין זאב הרצל, אלטנוילנד, ספר שלישי, חלק ראשון

שנת היובל – ענה דוד – איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמשים לבעלם הראשון. אנחנו שנינו מעט את החק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא־שוה. אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא ובעלות מחיר הקרקעות, לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור.

7.             זאב ז'בוטינסקי, "רעיון היובל", אמה וחברה, ירושלים תש"י, עמ' 172–180

הוכרח אדם למכור את אחוזתו כדי לסלק חוב, ולא השיגה ידו לגאול אותה – תשוב אליו אחוזתו בשנת היובל ללא דמי פדיון...

על־פי התכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהכשל בה או להצליח...

הסם שכנגד למשטר החופש הכלכלי הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן־חורין; שוב מתכונן שיווי־משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.

8.             שבתי בן דב, "משטר היובל", סולם למלכות ישראל היעודה, ירושלים, תשס"ז, עמ' 314–335

את הסכנה שהחירות תחזור למעשה להיות עבדות על-ידי ‫הצטברות של כוח כלכלי עדיף ביד שכבות מתעלות באה התורה למנוע, ולצורך זה ‫צוּוינו על מצות-הציר של כל ההרצאה הזאת – להחזיר על כנה, משנת יובל אחת ‫לרעותה את חלוקת-ההון המקורית, שנבנתה על-פי קנה-המידה של צורכי כל ‫משפחה ומשפחה לפי גודלה.

9.             רמב"ם שמיטה ויובל יא, א

א"י המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברין בלא תעשה, ואין מעשיהן מועילין אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.

10.         רמב"ם שמיטה ויובל יא, ח

הלוקח שדה אחוזה ונטעה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת ביובל שמין שבח האילנות שבתוכה, ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח שנא' ויצא ממכר בית ממכר חוזר ולא השבח.

11.          מורה הנבוכים ג, לט

ואמנם כל המצות אשר ספרנום בהלכות שמיטה ויובל מהם לחמלה על בני אדם והרחבה לבני אדם כולם... ומהם עיון בתקון הפרנסה והכלכלה על ההתמדה, והוא היות הארץ כולה שמורה לבעלים אי אפשר בה מכירה לצמיתות, והארץ לא תמכר לצמיתות, וישאר ממון האדם שמור עליו ועל יורשיו.

12.         ספר החינוך, מצווה של

משרשי המצוה על צד הפשט, שרצה השם להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה בתחילה, כי לו הארץ.

12א. רמב"ן ויקרא כה, יד

וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל, ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו להטעותו במספר, או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך, אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה המספר, כי המכירה היא במספר שנים עד היובל.

13.         הרב ח"ד הלוי, במוצאי שנת השמיטה

כי הלא אין מכירה לצמיתות, אין שום אפשרות שיוכל אדם לצבור קרקעות בארץ ישראל. ונמוק התורה מפתיע: "כי לי הארץ", הרוצה יבין כאן נימוק דתי עמוק, והרוצה יראה בזה נמוק סוציאלי הנועד ליצב את חיי החברה.

14.         הרב יעקב אריאל "תורת הכלכלה וכלכלת התורה", על המחיה ועל הכלכלה, עמ' 241–256

רעיון היובל מתייחס אך ורק לקרקעות, וגם רק לאלו של ארץ ישראל, בגלל קדושתה. אולם ניתן לראות בו מקור השראה גם לחומרי גלם ואמצעי ייצור אחרים. על־פי היובל, אחת ל־50 שנה יש לחלק מחדש את אמצעי הייצור, ולאפשר לכולם לפתוח דף חדש בתחרות ביניהם. בתי ערי חומה אינם חוזרים ביובל, כי הם רכוש ואינם אמצעי ייצור. גם הבעלות על רכוש פרטי איננה פוקעת ביובל.

שמיטת כספים

15.         דברים טו, ב

וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'.

16.         רמב"ם שמיטה ויובל ט, טו

המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט.

17.         הרב ח"ד הלוי, במוצאי שנת השמיטה

ולבי אומר לי שבית-דין לא הסכימו לקבל שטרותיו של כל אדם. בית דין בחנו איזו מִלוה ראוי שלא תשמט. מי שלוה לשם קניית בית-חדש או רכוש, מימון עסק או נסיעה וכדומה, זה אינו מן הדין שתשמטנו שביעית [...] אך שטרות שהיו מן הסוג של גמילות-חסד למי שמטה ידו זאת היתה כונת התורה שתשמטנו שביעית, ושטרות אלה לא קבלו בית-הדין.

ריבית

18.         שמות כב, כד

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

19.         רמב"ם מלוה ולוה ד, ג

שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה.

20.         רמב"ם מלוה ולוה ב, א

דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו, ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראייה שאתה עני ולא משביעין אותו כדרך שדנין הגויים.

21.         שולחן ערוך, חושן משפט צז, טו

שפריעת בע"ח– מצוה, ומכין אותו [את החייב] עד שתצא נפשו כדי לקיימה. אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאסרו ולא להשתעבד בו.