פרשת שופטים - תפקיד הכהנים והנביא בהנהגת העם

שעורים לפרשת שפטים:

תפקיד הכהנים והנביא בהנהגת העם

מעמדו של המלך

תפקידים צבוריים

פרשתנו עוסקת בתיאור המבנה הצבורי של המדינה היהודית. השֹפטים והשֹטרים, המלך, הכהנים הלויים, הנביא, כל אלה עושים משפט, הורגים רוצחים, מצילים רוצחים בשוגג, מקבלים עדים ומרשיעים עדי שקר, שומרים על גבולות הנחלות ויוצאים למלחמה.

פרשית השֹפטים והשֹטרים מלמדת את תפקידם: לשפוט את העם משפט צדק. לא להטות משפט וכו'. לדון את עובדי העבודה הזרה וללמד את העם את התורה.

גם תפקידו של המלך מפורש בפרשית המלך. וכן הדברים שמפניהם עליו להזהר.

גם תפקידו של הנביא נזכר בפרשית הנביא, הוא צריך להעביר את דבר ה' אל העם. הוא צריך להסתכן ולשמוע את קול ה'. והעם צריך לשמוע את דבריו.

תפקידם של הכהנים לא נזכר בפרשית הכהנים. שם נזכרו רק זכויותיהם.

אבל תפקידם של הכהנים נזכר לכל אֹרך הפרשה. כאשר יפלא ממך דבר למשפט – תבא אל הכהנים הלויים ואל השֹפט. תשמע אל דברי הכהן או אל השופט. המלך יכתוב את משנה התורה על ספר מלפני הכהנים הלויים. כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. השֹטרים (לפחות ע"פ פשוטו של מקרא וע"פ הכתוב בפירוש) יאמרו לעם מי יצא למלחמה ומי ילך וישב לביתו, אבל לפני כן הכהן יאמר לעם אל ירך לבבכם, כי ה' אלהיכם ההולך עמכם. גם כאשר יבאו זקני העיר לערוף עגלה, יגשו תחלה הכהנים בני לוי, כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. התורה לא אומרת מה הם עושים שם, הם רק נגשים.

אנו מייסדים מדינה שיש בה שֹפטים ושֹטרים, מלך, משפט ומלחמה. יחד עם כל אחד מהם יש מקום לכהן. הכהן אינו איש השולט רק במקדש, ואין לו מה לעשות במקום אחר. הכהן הוא זה שנמצא בכל מקום. על פי התורה אשר בפיו מתנהלת הממלכה, המשפט, המלחמה והזקנים שבכל עיר ועיר. הוא יוצא לכפר על הארץ מפני הדם השפוך בה, לא מפני שהוא הכהן אשר יכפר על ישראל מכל חטֹאתם, אלא מפני שהוא הכהן שעל פיו יהיה כל ריב וכל נגע. הוא יוצא למלחמה לא כדי להשיג פטור לחתנים ולמי שעדיין לא חִלֵּל את הכרם, את זה עושים השוטרים. הכהן יוצא למלחמה כדי לתת שיחת מוטבציה ללוחמים לפני הקרב ולתת להם את פקודת הקרב. הכהן הוא המלמד את המלך את העקרונות החשובים של הממלכה, והוא מלמד את המלך שיש רשות מעליו.

הכהן יכול לכפר על עוונות בני ישראל, אם הוא דואג לכך שחייהם יהיו ע"פ ה'. הכפרה היא לא פטנט לחוטאים, הכפרה נעשית ע"י התקרבות אל ה' ותקון הדרכים. ה' יהיה אתנו אם אנו נהיה עמו לא רק במקדש אלא בכל מקום.

המעוננים, הקוסמים והנביא

פרשת הנביא פותחת בפסוק "כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך  נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון". לכאורה נראה מהפסוק הזה שתפקידו של הנביא אצל ישראל דומה לתפקידם של המעוננים והקוסמים והדורשים אל המתים אצל הגויים. לקסום ולעזור למי שצריך. הלא עם אל אלהיו ידרוש בעד החיים אל המתים.

כך לכאורה עולה מהפסוק, וכך כנראה סברו רבים בזמן התנ"ך, כך סבר בלק, שהנביא הוא בעל מקצוע שמשלמים לו כסף והוא עושה את קסמיו. כך חשב גם נעמן.

אבל הפסוקים הבאים מלמדים שלא זה תפקידו של הנביא. "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשר אצונו  והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו". תפקידו של הנביא הוא לדבר אל העם את דברי ה'. אין אנו בעד פתרון בעיותינו ע"י קסמים. אנו עבדי ה' ולא רותמים את ה' למטרותינו. הנביא ידבר אלינו את אשר יצוה ה', ואנו נעשה.

לכן יש לפרש אחרת. הפסוק "כי הגויים האלה" בא ללמד דבר אחר: הם הולכים בחֹשך. מאמינים בשטויות, מעבירים בניהם ובנותיהם באש. מעוננים וקוסמים, פאגנים ופרימיטיבים, מאמינים בהבל. אבל אתה עומד בקשר אמתי עם ה'.

נראה שגם שאול ונערו טעו בטעות של בלק ונעמן. הם סברו שתפקידו של הרואה הוא למצוא את האתונות. הוא בעל מקצוע, נִתן לו תשורה ויפתור לנו את בעיות הפרנסה. (פרשת בלק דומה לפרשית שאול ונערו, ולו מפני האתון והקסמים). שמואל העמיד אותו על טעותו. אך הבא אל הרואה לבקש אתונות, סופו שגם ידרוש אל המתים. כשימות הרואה ילך וידרוש אליו גם במותו, ובלבד שיהיה לו בעל מקצוע שילוהו.

כן אנו מוצאים גם היום, אמנם נביא אין לנו, אך יש אנשים שבאים אל רב, ולא תורה יבקשו מפיהו כי אם אתונות. אנא ברכני בפרנסה, ברכני בבריאות, ברכני בבנים, ברך נכסי ואתונותי.

בד"כ אל רבנים כגון זה נמשכים אנשים לא בשל האמת והתורה שבדבריהם, אלא בשל שיקולים אנוכיים. לא חיפוש האמת והצדק מנחה את האנשים להסתופף בצל חצר זו. אין אלה אנשי אמת, המוטרדים מהשאלה מה אנו ומה חיינו, מי מנהיג הבירה ולמה בראה, מה תפקידנו ומה האמת הכוללת שלמענה נברא העולם, לשם מה נבראתי ומהי חובתי. אין אלה השאלות המטרידות את הבאים. הם רואים כמובן מאליו שהם חיים ונבראים, לא חובות הם מבקשים ולא אמת וצדק. אושר והנאה הם מבקשים לעצמם. הם נמשכים אל מי שאומר להם דע אחי אהובי מחמל נפשי כי בכך תמצא הנאה ואושר לנפשך ושקט ושמחה. את הנאת נפשם הם מבקשים ולא את האמת והצדק ותקון עולמו של ה'. אין הם רואים את העולם כולו ואת האמת כולה אלא את נפשם הפרטית ואושרה. ומה נלין עליהם כי אין להם בעולמם אלא ד אמות של אתונות?

והבאים אל הרואה לבקש אתונות, סופם שידרשוהו גם במותו. כשיכאב להם לא ילכו לזעוק אל ה' כפי שצותה התורה. לא אל מקום שכינת כבודו ישאו עיניהם. אין הם הולכים לאביהם אשר בשמים אלא לקדושים אשר בארץ המה. ובמקרה הפחות טוב, לקדושים אשר בחוץ לארץ המה. ולא תורה יבקשו שם, הן בעודנו חי עמהם לא תורה בקשו מפיהו כי אם אתונות, אף כי אחרי מותו.

אין הם משבחים ומהללים את המקום בכך ששם לומדים ויודעים ועובדים את ה', ששם לומדים אמת וצדק וידע האדם את מקומו וחובתו בעולמו. לא. אין הם מהללים את שִמוש הרב אלא את הפרס בלבד. בוא וראה מופתים, בוא וראה ישועות, בוא ומצא אתונות.

רק נביא שלא יעשה מופת אלא יצוה מצוות, שילמד את הבאים אליו להכיר את ה' ואת שכינת כבודו בהטהרות במימי ישראל, הוא שיודיע בעולם כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.

מעמד הר סיני והנביא

פעמַים בספר דברים מזכיר משה את בקשתם של ישראל שלא לראות את ה'. בפרשת ואתחנן, כפתיחה לנאום המצוות, מספר משה: "וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:  וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:  וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:  כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:  קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה’ אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:  וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם:  לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם:  וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:  וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל". אתם שמעתם רק עשרה דברים כי בקשתם לא לשמוע יותר, אני שמעתי את השאר, הקשיבו לי ושמעו מפי. (וכבר בארנו בפרשת ואתחנן שההסתיגות "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וכו'" מלמדת על הסתיגות מכל הבקשה. נכון, העליתם טענה משכנעת, אבל הלואי שכמו שידעתם למצוא טענה משכנעת מדוע לא לשמוע את ה', כך תדעות למצוא טענות מדוע כן לשמוע את דבר ה').

מכאן לכאורה נראה שמרגע זה והלאה לא ידבר ה' ישירות עם איש מבני ישראל, אלא שבפרשתנו חוזר משה ומספר: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:  אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא".

שוב מספר משה שבני ישראל בִקשו לא לשמוע עוד את קול ה', שוב מספר משה שה' שִבח אותם ואמר היטיבו אשר דברו, (ושוב מופיע הדבר לא כסִפור חשוב בפני עצמו, אלא כהקדמה לכך שכעת עליהם להסכית למוצא פיו של האדם שאותו הם צריכים לשמוע). אלא שהפעם המסקנה שונה. הפעם המסקנה היא לא לשמוע אל המצוות ששמע משה לבדו בסיני, הפעם המסקנה היא לשמוע אל דברי הנביא שבכל דור ודור.

אגב כך אנו נתקלים שוב בשאלת תפקידו של משה בביאור דברי ה'. רוב ספר דברים אמור מפי משה ולא מפי ה'. כאן, כיון שמשה מספר מה אמר לו ה', אנו מוצאים מצוה שאמורה כמעט כולה מפי ה': "הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:  נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:  וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:  אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". ומיד בא משה ומוסיף ביאור: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’:  אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה’ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’ בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ".

הקשר הישיר בין ה' ובין בני ישראל הוא ארוע חד פעמי. גם נתינת התורה מפי ה' אל משה היא ארוע חד פעמי, אך אין פירושו של דבר שהקשר עם ה' נֻתָּק. גם בארץ ישראל ה' מנהיג את העם, ואפילו בנסים, באותות ובמופתים. צריך להזהר מכל עושי המופתים האלה. הם בעצמם עלולים לדבר דבר שלא נצטוו בו או לדבר בשם אלהים אחרים. נביאי שקר, או נביאי אמת שדברו שקר כשזה תאם את צרכיהם, היו גם היו. הנביא אינו אלהים, הוא עושה את מה שכולנו היינו אמורים לעשות. ה' אמנם אמר שהיטיבו אשר דברו, אבל הוא לא הסיר מעלינו את האחריות. מי שמבאר לנו את הדרך הוא משה. משה שעמד עם ה' ושמע ממנו את דברי התורה, יודע לא רק להעביר אותה אלא גם ללמד אותנו איך נבחין בין דברי ה' לדברי שקר. הוא גם מבאר את התורה. משה מעולם לא אמר שהיטיבו אשר דברו. להפך, כמו שבפרשת ואתחנן מיד אחרי "היטיבו אשר דברו" יש הסתיגות של "מי יתן", כך גם למשה יש "מי יתן" משלו. הלא הוא זה שאמר ומי יתן כל עם ה' נביאים.