מבוא למדינת רווחה יהודית

א.    הגדרות עוני בהלכה

הגדרה מעורבת: מחסור בצרכים חיוניים

1.      משנה פאה ח משנה ח-ט

מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:

מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול...

2.      פירוש הר"ש למשנה פאה שם

שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה... והני מאתים זוז דהכי, היינו לו ולאשתו...

הגדרה סובייקטיבית לעוני

3.      תוספתא פאה ד, י

היה משתמש בכלי מילת - נותנין לו כלי מילת; מעה - נותנין לו (מאה) מעה; עיסה - נותנין לו עיסה; פת - נותנין לו פת; להאכילו בתוך פיו - מאכילין אותו בתוך פיו, שנאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" - אפילו עבד, אפילו סוס... מעשה בהלל הזקן, שלקח לעני אחד בן טובים סוס שהיה מתעמל בו ועבד שהיה משמשו. שוב מעשה באנשי הגליל, שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר בציפורי בכל יום.

הגדרת עוני כחוסר עצמאות כלכלית

4.      טור יו"ד סי' רנג

אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הריוח...

הגדרה לפי הכנסה חודשית

5.      שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קכ ד"ה מיהו כתבתי

מיהו כתבתי במקום אחר דגם אם אין לו קרן מי שיש משכורת קבועה שממנה מתפרנס בריוח פשיטא דאסור ליטול...

משקלו של עומק העוני

6.      מדרש תנאים לדברים טו, ז

כי יהיה בך אביון - תאיב תאיב קודם.

ב.    העניים הראויים

צדקה לעני שלא רוצה לעבוד

7.      שו"ת משיב דבר ב, ס

מנין לנו דכופין לעשות מלאכה כדי שלא יצטרך לצדקה... אבל כל שאין לו אף על היום אלא במלאכה אין אנו מכריחים אותו לזה.

8.      שו"ת מהרשד"ם חלק יו"ד סימן קסו

ופשיטא שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה. שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנזכר יתפרנס מן הצדקה, אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או דבר אחר שיתפרנסו מן העשירים ולא היה הקומץ משביע את הארי.

...הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן, על זה אמרה תורה 'אשר יחסר לו'. לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא 'יחסר לו' כי הוא מחסר את עצמו.

סיוע למי שהכניס את עצמו למצוקה

9.      נדרים פד, ב

רבי אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא - לית ליה פסידא.

10.  שו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ), קעז.

אלא שמכר עצמו לנכרים פעמים ושלוש והטיל עצמו על הציבור לפדותו ומן התורה מחויבים לפדותו כדכתיב 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו', ולא לידח אבן אחר הנופל. רק יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא לפדותו הואיל והטיל עצמו על הציבור ובמקום פיקוח נפש דידיה לא גזרו...

חיזוק התנהגות שלילית

11.   ספרא בהר, פרשה ה

'כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך' - אל תניחנו שירד... יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה? תלמוד לומר: 'עמך'.

צדקה למי שלומד תורה ולא רוצה לעבוד

12.  ערוך השולחן יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו סעיף לט

אלא שהוא גינה אותם שהם בעצמם קבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והם בעצמם בקשו ממון ע"ש אבל אם הציבור קבלו עליהם חכם פלוני שישלמו לו כך וכך שכירות וכך וכך הכנסה וודאי דגם לדעתו היתר גמור הוא:

צדקה לגויים

13.  תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק ד הלכה ג

תני עיר שיש בה גוים וישראל הגביים גובין משל ישראל ומשל גוים ומפרנסין עניי ישראל ועניי גוים ומבקרין חולי ישראל וחולי גוים וקוברין מתי ישראל ומתי גוים ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים ומכניסין כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום.

ג.     פרט וציבור במתן צדקה

14.  רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז, הלכה א-ג

מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת...  

וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה...

לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו...

15.  רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט, הלכה א

כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא קופה.

16.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמד

דיחיד על צדקה סתם שלו יש לו טובת הנאה לתתה למי שירצה מאותן שרשאין לקבל צדקה... אף שאחד יותר צריך ואף למי שחסר לו כסות אף שיש עני שצריך למזונות.

אבל גבאי על כיס של צדקה... נאמר דינים להקדים ליתן מתחלה להנחוץ יותר ושלאכילה קודם לכסות וכדומה וכ"כ אסור להם ליתן לעני אחד יותר מחברו כשהצורך הוא שוה...

מה שאין זה בצדקה סתם שלו שבשוין בהצורך ודאי הא יכול ליתן למי שירצה הכל, ולכן אף באין שוין יכול ליתן למי שירצה. וכשאחד קרוב יש עליו ממילא ליתן לקרוב שדין זה נאמר דוקא על היחיד בצדקה שלו, אף שהרחוק צריך לדבר נחוץ ביותר אם אך הקרוב רשאי ליטול צדקה.

17.  הרב שבתי אברהם הכהן רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (יג, א-ב), תמוז תש"ן

לכן נראה שההגבלה של חומש הנכסים היא רק בצדקה המוטלת על היחיד, שמצד צרכי העני אין לה גבול, וצריך לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. ההגבלה היחידה היא מצד המשאבים הכספיים העומדים לרשותו של הנותן.

הציבור, לעומת זאת, חייב לספק רק את הצרכים החיוניים ביותר של העניים, כפי שראינו, ומי שיש לו מזון כדי חייו - אסור לו ליטול מן הקופה של הצדקה, אף על פי שאין לו סוס לרכב עליו ולא עבד לרוץ לפניו. עם זאת, אין הגבלה בצדקה שהציבור חייב בה בחומש הנכסים, ולכן נראה שבין אם עול הספקת צרכי העניים הוא קל יותר מחומש נכסי הציבור, או כבד יותר מכן, חייב הציבור תמיד בהספקת צרכים אלה...

טעם החילוק שבין הגבלת הנטל המוטל על היחיד לעומת הנטל המוטל על הציבור, נראה... שטעם מצוות צדקה, אינו סתם מחמת שיש כאן עני וצריך לפרנסו, אלא כדי לזכות את הנותן. מאחר שמטרת המצווה היא הנותן, ולא המקבל, הגבלותיה של מצווה זו הן ככל מצוות עשה שאינה בין אדם לחברו, כתפילין ולולב וכדומה, שעליהן נמנו וגמרו באושא שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. לכן, למרות שלפעמים אין החומש מספיק למילוי צרכיו של העני, היות והנותן מצדו ריחם על העני כפי שתיקנו חכמים - יצא ידי חובתו. לעומת זאת אין זה מגדר הרחמנות שאדם יחליט לצמצם כצרכיו של העני, ולכן מצוות צדקה היא די מחסורו אשר יחסר לו.

לעומת זאת, טעם חיוב הציבור בצדקה אינו לחנכם לרחמנות. אין זה נראה שעניין חינוך והרגל שייך בכלל לגבי הציבור. הציבור חייב להסיר עוול מתוכו, והימצאותם של אנשים שאין להם צרכי חייהם היסודיים בתוך ציבור שיש לו צרכי חייו, היא עוול של ממש. לכן הציבור חייב לדאוג לתוצאות של ממש - היינו לסיפוק צורכיהם של העניים. זו הסיבה לכך שאין כאן הגבלה מצד המשאבים העומדים לרשות הציבור, אלא מצד צרכי העניים.

ד.     מצוות חברתיות – אוניברסאליות או סלקטיביות?

18.  רמב"ם מתנות עניים פרק ט, הלכה יג - סלקטיבי

מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה, היו לו מאתים זוז אף על פי שאינו נושא ונותן בהם [או שיש לו חמשים זוז ונושא ונותן בהם] הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחד הרי זה מותר ליקח, היו בידו מעות והרי הן עליו חוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו הרי זה מותר ליקח.

19.  שמות כג, י-יא – אוניברסאלי מטרה סלקטיבית

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.

20.  הרב ח"ד הלוי, "במוצאי שנת השמיטה"

ולבי אומר לי שבית-דין לא הסכימו לקבל שטרותיו של כל אדם. בית דין בחנו איזו מלוה (מ"ם חרוקה) ראוי שלא תשמט. מי שלוה לשם קנית בית-חדש או רכוש, מימון עסק או נסיעה וכדומה, זה אינו מן הדין שתשמטנו שביעית... אך שטרות שהיו מן הסוג של גמילות-חסד למי שמטה ידו זאת היתה כונת התורה שתשמטנו שביעית, ושטרות אלה לא קבלו בית-הדין.

אוניברסאליות בתקנות הקהל

21.  תוספתא בבא מציעא יא, כג-כו

ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין...

רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר...

יתרונות הלכתיים בסיוע האוניברסאלי

22.  כדי למנוע צער מהנזקק במהלך תהליך המיון – בבא בתרא ט, א

אמר רב הונא: בודקין למזונות ואין בודקין לכסות... האי קא מבזי והאי לא קא מבזי...

ורב יהודה אמר: בודקין לכסות ואין בודקין למזונות... האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה...

23.  כדי למנוע ביזוי של הנזקק – שו"ת מהר"י מינץ סימן ז

על דבר הכנסת אורחים על פי פתקין הנחלקין מן הקלפי כפי ההזדמנות. ויש מהם אומרים שהאורח יקח הפתק מן הקלפי ולא הפרנס כדי שיתבייש העני ולא יוסיף לבא עוד. והמתנגדים אומרים שכל דבר שכזה איננו נקרא 'הכנסת אורחים' אבל נקרא 'הוצאת אורחים'. אלא המנהג שהפרנס מוציא הפתקין נותן אותן לארחי ופרחי (=אורחים) ואין לשנות המנהג ולא לבייש העניים.

[תשובה:] חלילה וחס לתקן תקנה לבייש העני ולזלזלו.

24.  מניעת נזקקות – רמב"ם, משנה תורה, הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז

שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול.

ה.    זכויות חברתיות

חובה ללא זכות תביעה

25.  כתובות סז, ב; וכן רמב"ם מתנות עניים ז, ט, שולחן ערוך יורה דעה רנג, ט

אין לו [לעני כסף] ואינו רוצה להתפרנס [מהצדקה]... נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה.

26.  רמב"ם שאלה ופקדון פרק ה הלכה א, וכן שו"ע חו"מ שא, ו, ע"פ בבא קמא לט, א

מי שהפקידו אצלו מעות של עניים או של פדיון שבויים ופשע בהם ונגנבו פטור שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים והרי הוא ממון שאין לו תובעים.

27.  גיטין ז, ע"ב. וכן שולחן ערוך יורה דעה רמח, א

אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה.

כפייה על צדקה פרטית ומשמעותה

28.  רמב"ם הלכות מתנות עניים ז, י, וכן שו"ע יו"ד רמח, א - כפייה בגופו ובממונו

מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו[1] ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.

29.  כסף משנה הלכות נחלות פרק יא - שעבוד ממון

ואפשר לומר שטעם רבינו משום דמסתמא כל אדם ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וגם כי ממונו של אדם משועבד לעשות ממנו צדקה...

30.  נתיבות המשפט ביאורים סימן רצ, ס"ק ח - שעבוד ממון כאשר יש תובע

ולפענ"ד נראה דליכא שעבוד נכסים רק במקום שדין ב"ד לכופו על הצדקה, כגון (לפרוע) [לפרנס] קרובו או ליתן לקופה ולתמחוי של העיר שבאו החיובים עליו שלא מכח דיבור פיו, אבל צדקה שבא עליו מכח דיבור פיו הוי כנדר וליכא שעבוד נכסי.

כפייה על צדקה ציבורית

31.  חכמת אדם שער משפטי צדק כלל קמז סעיף ד

ובזמן הזה אין נוהגים בקופה ותמחוי מכל מקום כל עיר ועיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהן גבאים לצדקה ידועים לנאמנים וצריכין הגבאים שיהיו חכמים ונבונים שידקדקו על כל עני ועני ליתן לו הצריך ושלא יהיו העניים רמאים חוץ ממי שמבקש שיאכילוהו אין מדקדקין אחריו.

ו.       תשלום מיסים לצדקה ממעשר כספים

32.  צדקה ומשפט, פרק ו, הערה כט

נראה בזמננו בארץ ישראל שאע"פ שבמסים יש חלק שמקציבים לתמיכות לעניים ולמוסדות, אינו יכול להחשב אפילו החלק היחסי של המסים ממעות מעשר.

33.  שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן לד

היכא דנודע בודאי, דנותנים המס שלו לצדקה, ולאותו הצדקה, אשר הנותן מצוה ליתן, בודאי אפשר לנכות מהמעשר.

34.  ראשון לציון רמט, א בשיטת הט"ז, וכן דעת שו"ת אגרות-משה יו"ד א, קמג; שו"ת מנחת-יצחק ה, לד, ט, שו"ת שבט-הלוי ה, יו"ד, קלג, ד - ניכוי

נראה דעכ"פ לא מחייב לתת המעשר אלא אחר שיטול שיעור המס לא שיתחייב לתת המעשר עליו והוא צריך לתתו למס הגם שהוא ריוח לו הרי הוא נותנו במס דהוי כצדקה ודמי הא לפאה דפטורה מהמעשר

35.  מאירי בבא בתרא ט, א - זיכוי

המס כשהוא נותנו בנאמנות, יש בו צד צדקה, והוא שמנכה חלק העניים.

ז.      מימון רפואה ציבורית

ח.    גיטין מה, א

אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם...

איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?

36.  תוספות גיטין נח, א, ד"ה כל

כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן...

37.  חידושי הרמב"ן מסכת גיטין דף מה עמוד א

וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן, ולא מסתבר דכל שבי כולהו איתנהו ביה...

38.  הרב שבתי רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (יג, א-ב), תמוז תש"ן[2]

לכן נראה שברגע שיש תרופה למחלה מסוימת, ויש רופא המורשה ומסוגל לרפאה, וקיימת תשתית טכנולוגית ורפואית לטפל בה, שוב הרפואה היא מצווה מדין הצלת נפשות. אבל יצירת תשתית שעדיין אינה קיימת, וכן מחקר ופיתוח רפואי והכשרת רופאים בהתמחויות חדשות, אינם חובה כהצלת נפשות ממש. כיוון שבמצב הקיים אין רפואה למחלה מסוימת, או שאין תשתית להשתלת איבר מסוים, הרי לחולה זה באמת אין תרופה. המצאת תרופה למחלתו היא עניין חשוב של מצווה, אבל לא של הצלת נפשות ממש.

ט.    חינוך ציבורי

39.  הרב אברהם שפירא, פסקי דין רבניים חלק ז, עמוד 26-27

יש לומר שתקנת יהושע בן גמלא לא באה לחייב את אנשי העיר שהם יהיו חייבים לשלם שכר המלמד, אלא עיקר התקנה היתה שלא יהיה כמו לפני זה שענין זה היה מסור רק להורים ולא לציבור, אלא שגבאי העיר יהיו חייבים לטפל בזה ולמנות מלמד בעיר, ובנוגע לשכר, הוא אמנם מוטל על ההורים בלבד ולא על העיר, אלא שלפני התקנה לא היו הגבאים כופים אותם לשלם שכר המלמד במשותף, ואילו לאחר התקנה כופים אותם לשלם במשותף כמו שכופין לשאר צרכים של הציבור...

אבל הרשב"א סובר שתקנת יהושע בן גמלא לא היתה שהגבאים יחייבו את ההורים אלא שקופת העיר משלמת בעד המלמד, וזו היתה התקנה שלהושיב מלמד בעיר הוא צורך העיר כמו מקוה וכד', וכמו שרשות העיר חייבת לשלם בעד צרכי העיר אפילו אם לא כל בני העיר זקוקים לכך, כן היא חייבת לשלם הוצאות המלמדים, ואין הבדל כמה ינוקי איכא במתא. ולכן גם בפחות מכ"ה ינוקי כופין את הגבאין לשכור מלמד...

ולפי"ז יהיה נפקא מינה שבאמת ההורים משלמים כפי הראוי לפי השיעור שנופל לחלקם, ואנשי העיר חייבים מכח חיוב התקנה להשלים שכרו של המלמד. שוב ראיתי שדין זה מפורש להדיא בחידושי הריטב"א...

י.       התאגדות עובדים ושביתות

40.  שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סימן מב

שאלה ו. אם רשאי הפועל להשתמש במעשה השביתה.

...לתקן זאת התנו רז"ל לתלות חקיות תקנות הפועלים בהסכמתו של אדם חשוב. זאת אומרת חדור ברוח התורה והמשפט ושיהיה אוביקטיבי לגמרי שישקול את הענינים מתוך שפופרת בהירה של מדת הצדק לשני הצדדים ושימנע על ידי כך כל השתמשות של שביתה בלתי מוצדקת או השתלטות צד אחד על השני. אין הדברים הללו אמורים אלא להלכה, ולמעשה אני אומר לע"ד, כי לפי מצב תנאי העבודה בזמן הזה אין אדם חשוב יכול בעצמו לדון על תוקף חקיותיהם של הפועלים, אלא צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי והם בצרופם יקבעו חקת העבודה לפרטיה ולמנות אח"כ דיינים קבועים שידונו על יסוד חקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ובעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים.   

41.  שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן מח

שאלה: האם מותר מצד ההלכה למורים של בתי הספר להשתמש בנשק השביתה, לשם העלאת שכרם?

תשובה: שנינו בתוספתא בבא מציעא (פרק י"א הלכה י"ב), והובאה במסכת בבא בתרא (ח' ע"ב); רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן... (סימן נ"ט). ולפי זה נראה שרשאים מנהיגי האיגודים המקצועיים לאחוז בנשק השביתה לשם תוספת שכר, או להקלת תנאי עבודה וכדומה...

42.  שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן כג

(ד) הפועלים או ארגוניהם, יש ביכלתם בהשתתפות חבר עיר, להתנות זה על זה שלא ליכנס בגבול עבודת חבריהם במקרה של סכסוך בינם לבין מעבידיהם על קיום תנאים שנעשו או שעושים למנהג המדינה. ולהטיל גם עונשים בכל מה שירצו וימצאו לנחוץ על מפירי התנאי.

יא.  חוקי המגן - מבוא

43.              פד"ר, תיק מספר: 1108-35-1/ 774452/1, בפני הדיינים: הרב עזרא בר שלום, הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב ח. ג. צימבליסט

אשר לטענה שיש כאן משום דינא דמלכותא, לדעתי אין לראות בחוק הפיצויים משום "תקנת הציבור" (וכפי שהעיר העורך של "תחומין" למאמרו של הרב שרמן בנדון, עיי"ש), וממילא לא חל ע"ז דינא דמלכותא. וכל שכן שלא שייך דינא דמלכותא על מה שקבע שופט אחד שגם אם ויתר העובד על זכות הפיצויים אין לזה תוקף. וזה בניגוד לדין התורה שכל תנאי שבממון תנאו קיים. וכפי שביאר הגר"י אליעזרוב בדעת המיעוט.

לאור האמור יש להסיק כמסקנת דעת המיעוט שאין לחייב הנתבעת לשלם לתובעת מעבר למה שמקובל לשלם לכל הגננות בעבר ובהוה. אך אם יש לתובעת טענות שקופחה גם לעומת יתר הגננות, עליה להגיש תביעותיה לביה"ד האזורי שדיון בדבר.

44.              הרב אוריאל לביא, עטרת דבורה חו"מ ח"ב סי' מח עמ' 946-945

אילו שלילת תוקף ההסכם [לויתור על הזכויות] היתה מעוגנת בחוק, הרי שהסכמת נבחרי הציבור בכנסת דינה כהסכמת טובי העיר... אך לפסיקה מסוג כזה שהיא יצירה של המערכת השיפוטית אין מעמד של הסכמת בני העיר...

45.              פס"ד ארץ חמדה גזית, תיק מס' 71070, בפני הדיינים: הרב יעקב אריאל, אב"ד, הרב אהרן כץ, הרב שלמה אישון, סעיף ד'

למרות האמור, יש לראות בהסדרי חוקת העבודה לפחות מנהג המדינה, וכן תקנת הקהל שהרי חוקים אלו הם מנהגות ראויים והגונים...

צריך להוסיף בעניין זה שהציבור המאורגן מוסמך להתקין תקנות המחייבות את סדרי ההתנהלות של היחידים והציבור. וכמו שקבעה הגמרא בני העיר ואפילו מקצתן כגון בעלי אומנות אחת רשאין להתנות ביניהם תנאים ולתקן תקנות.

יב.  חוקי המגן - דוגמאות

46.              הרב אורי סדן, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 160 - שכר מינימום

ככלל, התורה נוטה שלא להתערב בהסכמים ממוניים הנעשים ביושר, מתוך מודעות לתוכן ההסכם ולהשלכותיו. יתר על כן, גם במקומות בהם התורה קובעת נורמה מסויימת, אם מדובר בעניינים ממוניים נותנת היא לצדדים חופש פעולה לקבוע תנאים השונים מהנורמה אותה קבעה התורה. הבסיס לגישה זו הוא ההבנה כי הממון נמצא ברשותו של האדם, וביכולתו למחול או לוותר עליו לפי שיקול דעתו ולפי צרכיו בכל רגע.

עם זאת עלינו לבחון את שאלת קיומו של שכר מינימום בהיבט המוסרי-נורמטיבי. כלומר, האם ההלכה קובעת שכר מינימלי המעיד על קיומה של נורמה מוסרית בנוגע לשכר העובד, גם אם משפטית לא ניתן לכפותה על הצדדים, שכן השכר ניתן לשינוי ברצון הצדדים. מעיון במספר מקורות עולה כי שכר שכזה אכן קיים, הן כנורמה רצויה מוסרית, והן כנורמה מצויה ונהוגה.

47.              ספר החינוך פרשת ראה מצוה תפב – פיצויי פיטורין

ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בזמן הבית, שאין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כמו שכתבתי במה שקדם [מצוה מ"ב], ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם.

48.  פסקי דין רבניים מתוך המאגר המקוון פס"ד רלו, בפני הדיינים: הרב מימון נהרי, הרב יצחק מרוה, הרב מאיר פרימן

נמצאנו למדים שמדין לפנים משורת הדין ומדין היושר יש לדאוג לרמת חייו של העובד שתהיה לפי רמת החיים שבמקום העבודה, ללא ספק תשלומי דמי ההבראה מספקים מענה לדרישה זו.

49.              פס"ד ארץ חמדה גזית, תיק מס' 72034, בפני הדיינים: הרב בניהו ברונר, הרב אורי סדן, הרב יהודה דהן (צוטט בפס"ד בראשות הרב יעקב אריאל) – חוק עבודת נשים

החוק הנ"ל מטרתו להגן על זכויות אשה הרה, ולכן הוא נראה לנו תואם לחלוטין את רוח התורה והמסורת היהודית הרואה בלידה ובפריון ערכים נעלים. פגיעה בנשים הרות תמעט הילודה מציאות שאינה יכולה להתקבל על דעת התורה. ולכן נראה שאם היה כח וסמכות לפוסקי ההלכה הם עצמם היו מתקנים חוק ברוח דומה.