נהג שגרם נזק כשסטה כדי שלא להתנגש בעבריין תנועה שעקף שלא כחוק.

נסעתי ברכבי כפי המותר בחוק ובכביש היה עיקול חד שלא ניתן לראות את המשך הנתיב, כשהמשכתי בנסיעה אני רואה מולי רכב שיצא לעקיפה ונכנס לנתיב שלי וכדי להינצל מתאונה חזיתית סובבתי את ההגה ימינה בחדות ונתקעתי ברכב חונה. האם אני יכול לתבוע את הנהג הגורם לתאונה שבא מולי מדין גרמא? תודה

תשובה

לא ניתן לענות בדיני ממונות ללא שמיעת שני הצדדים, ולכן נענה לפי מה שעולה מהדברים שכתבת.

לפי חוקי התעבורה, אין לצאת לעקיפה אלא אם כן הנהג מוודא שהנתיב הנגדי פנוי וניתן לצאת לעקיפה בצורה בטוחה. חוקי התעבורה מחייבים לפי דין תורה (ראו לדוגמא שו"ת שבט הלוי ח"י רצא) ולכן כאשר הנהג יצא לעקיפה במקום בו הוא לא יכול לבדוק האם הדרך פנויה העוקף נהג לא כראוי. אם היתה מתרחשת ח"ו תאונה בין שני הרכבים, האשמה היתה מוטלת על העוקף והיה עליו לשלם את מלוא הנזק ("זה ברשות וזה שלא ברשות"- כלומר, כאשר שני אנשים הזיקו זה את זה, המזיק שהתנהג לא לפי הכללים ('לא ברשות') חייב על הנזק).

אולם, במקרה שלנו, נגרם נזק לצד ג'. במקרה כזה, העוקף חייב לשלם על הנזק בדיני שמים מדין גרמא, וחיוב זה הוא מעיקר הדין אלא שבית דין לא יכפו עליו לשלם, (אלא אם בשטר הבוררות הצדדים חותמים שמותר לבית הדין לחייב גם באופן כזה). במקרים מסויימים יהיה חייב גם בדיני אדם כפי שנפרט:  

הרב מנדל שפרן (קובץ הישר והטוב ח"ט עמו' נו) כתב שיש לחייבו בדיני אדם בחצי מהסכום, ונראה שפעמים יש לחייבו בדיני אדם במלוא הסכום:

אם לא היה סוטה היה נגרם נזק גדול לרכב העוקף

השו"ע (חו"מ רסד, ג) פוסק: " הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו, אין לו אלא שכר הראוי לו (=שכר הטרחה להציל חמור). כיצד, שטף נהר חמורו וחמור חבירו, שלו שוה מנה ושל חבירו 200, הניח שלו והציל של חבירו, אין לו אלא שכר הראוי לו (=שכר של פועל, ולא הפסד חמורו). ואם אמר לו: אציל את שלך ואתה נותן דמי שלי, או שהתנה כן בפני בית דין, חייב ליתן לו דמי שלו, ..... הגה: .... ואם אין הבעלים שם אף על פי שלא התנה כאילו התנה דמי".

כלומר, אם הציל את חברו ובגלל ההצלה הזאת נגרם למציל נזק- בעל האבדה חייב לשלם את הנזק אם המציל התנה עימו כך, או עשה תנאי בפני בית דין. אך אם אין בית דין, ואין החבר נמצאים שם, הרמ"א כותב שיכול לגבות את ההפסד מהחבר אפילו ללא תנאי. גם במקרה שלנו לא היתה אפשרות להתנות ולכן לפי הרמ"א ניתן לגבות את מלוא הנזק מהנהג העוקף.

אך בהמשך הסימן שם כתב השו"ע שאם ירד להציל גם את עצמו וגם את חבירו, חייב לשלם לחבר רק מחצה ולא את כל הנזקים, ואם מדמים את שני המקרים האחד לשני גם במקרה שלפנינו ישלם העוקף מחצה מהנזק[1].

חיוב מדיני אדם המזיק 'גרמי'

אלא שיש מקום לחייב את העוקף במלוא הנזק: פעמים שלא מדובר רק על גרמא, אלא על 'גרמי'. הראשונים נחלקו מה ההבדל בין גרמא שפטור מדיני אדם וחייב לשלם רק בדיני שמים ובין גרמי שחייב אף בדיני אדם: באופן כללי יש שלוש שיטות מרכזיות: א. שיטת הרא"ש (ב"ק ט, יג) ועוד ראשונים הסוברים שיש הבדל מהותי בין גרמא וגרמי וציין הרא"ש שלושה הבדלים- האם הנזק וודאי (ברי היזקא), האם המזיק עשה מעשה בממון הניזק, והאם הנזק התרחש מיד או לאחר זמן. ב. שיטת הריצב"א (תוס' ב"ב כב:)- אין הבדל מהותי בין גרמא וגרמי אלא שבנזק שכיח קנסו חכמים את המזיק, והש"ך (שפו, כד) כתב לשיטתו של הריצב"א שאם נעשה בשוגג לא קנסו. שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם (חובל ומזיק ז, ז) הסובר (לפי הש"ך תיח, ד) שאין הבדל כלל בין גרמא וגרמי וכל גרמא בנזיקין חייב (חוץ ממקרים יוצאי דופן). הפוסקים כמובן דנו בעניין זה (ראו ש"ך שפו, א, ערוך השולחן שפו, כ ).

הרב אשר וייס שליט"א כתב (מנחת אשר ח"א סימן קיד) שלדעת השו"ע והרמ"א כל גרמא שהנזק יהיה ודאי ונגרם ברשלנות ופשיעת המזיק, יש לחייב עליו כגרמי.

לסיכום, אדם שגרם ברשלנות לחבירו לסטות ממסלולו ולהזיק לרכב חונה, ובמעשהו היה קרוב לוודאי שיגרום לנזק חייב לשלם את מלוא הנזק שנגרם.