מכירת דירה לשותף נכרי

השאלה:

אישה יהודיה נישאה לגוי בארץ ישראל ולזוג שתי בנות ודירה משותפת. עם פרידתם וחזרתה בתשובה של האשה ביקש הגוי לקנות את חלקה בדירה. האם יש מקום להקל או שמה נחשב זה למכירת דירה בארץ ישראל לגוי?

תשובה

ניתן להקל במכירה מכמה סיבות:

א. הגדרת שותף- הכל לכל אחד או חצי לאחד וחצי לשני

ניתן לומר שהשאלה האם מותר למכור דירה לשותף נכרי תלויה בשאלה מהי שותפות. האם שותפות היא חצי לכל אחד או שמא שותפות הינה שכל הדירה שייכת לכל אחד מהשותפים במלואה.

נראה שנחלקו בדבר הראשונים:

לדעת רש"י בגיטין מז ע"ב (ד"ה טבל וחולין מעורבין) שותפות היא שכל חלק קטן שייך לאחד והחלק הקטן שלידו שייך לשני וכן הלאה. לפי זה יש מקום לומר שיש איסור לא תחנם. אף הר"ן בנדרים מה:  סובר כך. 

לעומת זאת הרמב"ן (ר"ן נדרים מה: בשם הרמב"ן) כותב ששותפות היא שלכל אחד יש בעלות על כל החפץ הנמצא בשותפות שלהם. הסבר דומה כתב הגר"ח עמוד סט בתחילת בכורות) ולפי זה יש מקום לומר שאין איסור לא תחנם באופן כזה כיוון שלא העניק דבר לגוי, כבר קודם היה לו בעלות גמורה על החפץ אמנם בשותפות אך השותפות היא רק שיעבוד שברגע שהוא סולק אין שום איסור של נתינת חניה בקרקע.

אך הרמב"ם סובר כמו שיטת רש"י שכן כתב בפ"א מהל' תרומות ה"כ:

"שותפות הגוי חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו שדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של הגוי..."

אף התוספות בגיטין (מז ע"ב ד"ה טבל) שחלקו על שיטת רש"י וכתבו שהחלוקה אינה על כל סנטימטר אלא ייתכן שכל החלק שקיבל היהודי הוא של הגוי ולהיפך, מכל מקום הם סוברים שישנו חלק ששייך לגמרי ליהודי. אלא שלפי התוספות ייתכן שמראש האישה קיבלה אחרי חלוקת הדירה את חלק הגוי והגוי קיבל את חלק האישה ולכן כעת כאשר הוא מבקש לרכוש ממנה את החלק שלה אין פה עבירה. אך מ"מ מידי ספק לא יצאנו וייתכן שיש פה איסור לא תחנם. אם כן לפי שיטה זו ייתכן שרמת האיסור במכירה זו נמוכה היא.

למסקנה ישנה גישה מרכזית בין הפוסקים שראוה שותפות בחצי השייך לא' וחצי השייך לב' וממילא אין הבדל בין איסור לא תחנם למכור לנכרי בעלמא ובין האיסור למכור לנכרי שותף. 

ב. איסור לא תחנם כאשר כבר יש לנכרי קרקע

בנוסף, במקרה שלפנינו הנכרי כבר שותף בקרקע ויש לו חלק בדירה, ואם כן לא נותנים לו חניה בקרקע כיוון שכבר יש לו חניה. סברה דומה כתב הרב קוק[1] בשם א' מבי דינא, באומרו שכאשר יש לנכרי כבר חניה בארץ ישראל כלומר יש לו דירה במקום אחר בארץ אין עליו איסור לא תחנם דאורייתא כי אם דרבנן וכי כבר יש לו חניה אלא יש פה רק הגדלת שיעור הדירה. וז"ל:

ועל דבר הערת החד מבי דינא לענין מכירה לגוי שיש לו קרקע מקודם, שיש לומר שאינו אסור מן התורה, אין זה מוקצה מן הדעת. ולשון הרמב"ם בפרק י' הלכה ד דעבודה זרה מסייע ליה, שכתב באריכות: ומפני מה אין מוכרין להם קרקע, שנאמר: ולא תחנם, - לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהי' להם קרקע, ישיבתם ישיבת עראי היא. משמע שעיקר הדבר תלוי בזה שאין ישיבתם ישיבת קבע רק במה שאין להם קרקע, וזהו עיקר האיסור שלא לעשותם מיושבי ישיבת ארעי ליושבי ישיבת קבע, אבל כיון שיושבים כבר בישיבת קבע, על ידי מה שיש להם קרקע, אין כאן שוב איסור תורה, כי - אם מצד תוספת דשיעורא כמו שביארתי שם... שפיר יש לומר דכשיש להם חנייה בקרקע קיל האיסור מן התורה, ולא נשאר כי אם איסור דרבנן ועל כל פנים ראוי לחוש לסברא זו לחומרא, דכשמוכרחין להתנהג ע"י מכירה לצורך ההיתר יותר עדיף לאהדורי אחרי נכרי כזה, שישיבתו היא בלאו הכי קבועה על ידי מה שיש לו קרקע מכבר. על כן דייקתי שלא נתקבלה הערה זו כי - אם לענין שאולי יותר טוב למכור למי שיש לו כבר קרקע בא"י.

החזו"א[2] חלק על סברה זו ולדעתו בכל נכרי אף מי שיש לו דירה משל עצמו כבר בארץ ישראל ישנו איסור לא תחנם בקרקע החדשה ואין זה איסור על הגברא הגוי שיתנו לו חניה אלא איסור על הקרקע שתינתן לגוי.

 ניתן לומר לאידך גיסא, שכאשר הנכרי הוא רק שותף הרי אין לו אפשרות לממש את הבעלות שלו לבדו ואין לו אופציה להחליט שום דבר על הקרקע, ואם כן אין לו חניה כבר בקרקע ורק עכשיו בשעת המכירה של חלק השותף כבר נותן לו חניה חדשה בקרקע. בנוסף, אף הרב קוק לא מקל במקרה זה לגמרי אלא לדעתו רמת האיסור פחותה והיא איסור דרבנן ולא דאורייתא. 

ג. לא תחנם בנכרים שאינם עובדי עבודה זרה, ובעולים מרוסיה, ובמקום הפסד

הפוסקים התמודדו עם העובדה שבמהלך הדורות היו רבים וטובים שהקלו במכירת דירה לנכרי בארץ ישראל, והעלו כיוונים לתשובה על כך.

בספר מזבח אדמה (ח"ד יו"ד סימן קנ"א ס"ח דף י"ב ע"ב) כתב להקל למכור למוסלמים כיוון שהם אינם עובדי עבודה זרה ועיקר האיסור למכור דירה לנכרים היא לעובדי עבודה זרה דווקא. כדבריו משמע ברשב"א.

הרב קוק במשפט כהן סימן נח כתב שניתן להקל ולסמוך על שיטות אלו בשנת השמיטה כיוון שמטרת איסור לא תחנם הוא לחזק את הישיבה היהודית בארץ ישראל, ואם אדרבה המכירה תחזק את ההתיישבות יותר ותעניק להתיישבות יכולת להתקיים, יש מקום בשעת הדחק לסמוך על השיטות הללו.

אמנם יש פוסקים שלא סמכו על ההיתר למכור למוסלמים את הקרקע, אף לא אם טובת היישוב דורשת זאת. לדוגמא, בשו”ת משיב דבר (ח”ב סימן נו, בקונטרס דבר השמיטה) כתב שהאיסור תקף לכל סוגי הנכרים ולא רק לעובדי עבודה זרה, וכך גם כתב החזון איש (שביעית סימן כד, ס”ק ג; יו”ד סימן סה).

הרב שמואל אליהו רבה של צפת סיכם את הדעות השונות במאמר המופיע במרשתת, והוסיף פסקה בנוגע לעולים מרוסיה (אני מבין שזה מוצאו של הבעל).  לדעתו, כיוון שהעולים מרוסיה מכירים במדינת ישראל, ומרגישים עצמם חלק מהאומה יש מקום נרחב יותר להחשיב אותם כגר תושב שלא נאסרה המכירה לו:

" כל האמור לעיל אינו אמור לגבי עולים מרוסיה שאינם יהודים. כי כמו שראינו לעיל יש שלוש סיבות שאוסרות מכירת דירות וקרקעות לנכרים. א] איסור "לא תחנם" שאוסר מכירה של דירות בארץ ישראל. - איסור זה לא חל על "גר תושב" שמותר לו לגור בארץ ישראל ומותר למכור לו דירה. ב] איסור פגיעה בשכנים שיגורו ליד הנכרי, והוא מאיסור "בין אדם לחבירו", וזה קיים גם בשכירות. ג] כשיש " סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל" כדברי הרב הרצוג, ויש כוונה מצד הנכרי "להשחית נחלתו" - כל מי שמוכר להם עוכר ובוגד יקרא.

לגבי עולים שאינם יהודים מרוסיה. אין את כל שלושת החששות הנ"ל. צריכים חכמי ישראל לדון בסוגיה האם ניתן להחשיב אותם כ"גר תושב". שהרי רובם הגדול שומר על החוק, מכירים שזו מדינה יהודית, ושומרים על שבע מצוות בני נח עם כל מה שכולל בהם.

בנכרים אלו - מסתבר שאין חשש האיסורים שכתב ברבי מחב"ד על בין אדם לחבירו ובין אדם לשכניו. שהרי אינם רוצים לגרש את היהודים מהארץ חלילה. רובם הגדול רוצה להיות חלק מעם ישראל. והם בודאי לא מערערים על כך שזו מדינה יהודית, ולא רוצים להשתלט עליה."

היתר נוסף כתבו חלק מהפוסקים שהתירו למכור דירה לנכרי מפני הפסד ממון. בספר כפתור ופרח (פרק י) כתב:

“מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי. וברייתא דגוי שאנס ביתו של ישראל, והירושלמי דמקום שנהגו למכור מסייע לן”.

אמנם גם על שיטה זו חלקו כמה מהפוסקים[3].

במקרה שלפנינו יש מקום לומר שהאישה לא תוכל למכור את הדירה לאף אחד כיוון שיש לה שותף, ואולי זה עומד בקריטריונים של פאת השולחן שלא יוכל למכור אפילו בזול. אך כמו שכתבנו דבריו לא מוסכמים על כל הפוסקים.

סיכום

העלנו כמה סברות שבהן ניתן להקל למכור לשותף נכרי, ודאי אם מדובר על נכרי שאינו עובד עבודה זרה ואינו עוין את מדינת ישראל. ולכן אם אין ברירה אחרת לאישה ומדובר בהפסד כספי ניתן להקל.