תשלום על ימי אבל של מטפלת

השאלה

המטפלת של הבן של אחותי החתימה את ההורים שבמקרה של אבל היא לא תטפל בילדים בימי האבל. אכן היו לה ימי אבל, וכעת אחותי שואלת אם הם מחויבים גם לשלם לה על הימים האלה (הדבר לא נכתב במפורש). מה ההתייחסות ההלכתית לעניין?

התשובה

כמובן לא ניתן להשיב תשובה מחייבת ללא שמיעת שני הצדדים אלא רק להציע את העקרונות.

גם אם המטפלת מוגדרת כעצמאית מבחינת רשות המסיים, מסתבר שהיא מוגדרת כעובדת על פי ההלכה. כיוון שבדרך כלל מטפלת מחויבת לשעות עבודה מסוימות וחייבת לעבוד בעצמה, הרי שהיא עובדת שעות של ההורים (ע"פ רמ"א חו"מ שלג, ה: "שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן"). למיטב ידיעתנו, גם בתי הדין לעבודה קובעים במקרים רבים שיש יחסי עובד מעביד למרות שסוכם לכאורה אחרת.

לגבי פועל או עובד שישב שבעה נפסק בשו"ע וברמ"א חו"מ שלג, ה, כך:

אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו... אא"כ נאנס, כגון שחלה (הוא או אשתו ובניו) (ת"ה סי' שכ"ט) או ששמע שמת לו מת (ל' הטור). ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם, רק מה שעשו, וידם על העליונה. ואם חזר בעל הבית וקבלן לאחר שעבר האונס, סתם, וחזרו ועשו אחר כך מלאכתן, צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום. אבל בלאו הכי, מנכה לו כל ימי חליו או אנסו, אעפ"י שלא חזר בו הפועל...

דהיינו, כאשר פועל יושב שבעה מותר לו להפר את חוזה העבודה ולא להגיע אבל הוא אינו זכאי לשכר על כך. אולם, אם המעסיק קיבל את הפועל לאחר תום תקופת האונס ללא התניה, אזי עליו לשלם לו גם על תוקפת האונס. הש"ך (שם, כה) חלק על הסיפא, וכתב שגם אם חזר וקבלו אינו חייב לו על תקופת האונס.

אולם, במסגרת סעיף 8 לצו הרחבה להסכם קיבוצי 7010/95 נקבע כך:

עובד שעבד במקום העבודה לפחות 3 חודשים והמקיים חובת אבלות (במות הורים, ילדים, בן זוג, אחים ואחיות) מטעמי דת או נוהג ("שבעה"), ואינו עובד באותם ימים, יהיה זכאי לתשלום שכר עבור ימי העבודה שנעדר בהם ולא יותר משבעה ימים (קלנדריים).

כיוון שלענ"ד דיני עבודה הם בגדר תקנה טובה ומחייבת[1], וכן בגלל שמוסכם שדיני עבודה מחייבים לפחות מכוח מנהג המדינה, הרי שהדבר מחייב גם על פי ההלכה.