חתימה על חוזה בו נקבע בית המשפט כערכאה מוסכמת

השאלה

שלום נוכחתי לדעת שבהסכמים עם נותני שירות (פלאפון וכדומה) ישנו סעיף שעל הסכם זה יחולו חוקי מדינת ישראל, וכל דיון יהיה נידון בפני בית המשפט בתל אביב (לדוגמה). האם מותר לחתום על הסכם כזה?

אם אני מבין נכון, אין לסעיף זה השלכה מעשית לענין ערכאות (מלבד מיקום בית המשפט), כיון שלפי חוקי המדינה לעת עתה, גם ללא סעיף זה, אם צד אחד ידרוש לידון בפני בית המשפט הוא יוכל לכפות לילך לפניו ולא לפני בית דין. ולפי ההלכה, אין תוקף להסכם לידון בפני בית המשפט, ומחויבים לילך לפני בית דין. וכן, חוקי מדינת ישראל הם שחלים בסתמא על כל הסכם בארץ גם ללא תנאי מפורש. ובכל זאת, הרי בהסכם כזה מכריז על כונה לעבור עבירה. וגם נותן יקר למערכת משפט זו.

אולי גם ניתן לומר שמה שהיה מתרחש בסוף בעל כרחו – לילך לפני בית המשפט בגלל דרישת הצד השני – עתה הוא מקבלו ברצון ולא באונס.

ראיתי גם הסכם בו התנאי היה שחוקי מדינה אחרת יחולו על ההסכם, ויהיה נידון לפני מי שיקבע בית המשפט שם. וראיתי הסכם בו נכתב שיהיה נידון לפני בורר שיבחר בית המשפט.

שאלותי :

א. האם אכן נכון שאין לתנאי על בית המשפט השלכה, כנ"ל.

ב. האם לחלק של תחולת חוקי המדינה יש השלכה מעשית לפי הלכה?

ג. האם בחלק של תחולת חוקי המדינה יש בעיה, או שניתן להבינו כבא רק לאפוקי מחוקי מדינה אחרת, ויהיה המדובר בדברים בהם יש תוקף לחוקי המדינה.

ד. האם האמירה הבעייתית שיש בסעיף זה היא סיבה לאסור לחתום על ההסכם גם אם אין השלכה מעשית. והאם נכון לראות את החתימה כגורמת שההליכה לבית המשפט לאחר מכן היא מרצון ולא מאונס.

ה. האם חמור יותר הסכם בו התנאי הוא לידון בפני בית דין של מדינה אחרת.

ו. האם קל יותר הסכם בו מדובר על בורר שיקבע ע"י בית המשפט.

תודה רבה

תשובה

בדיון בפני בית משפט יש שתי בעיות: האחת, זהות השופטים, כאשר השופטים הממונים בבית המשפט אינם כשרים לדון לפי דין תורה. והשנייה חוקים הסותרים את חוקי התורה.

אולם, ההלכה היא ש"כל תנאי שבממון קיים", לדוגמא, אם אדם התנה שחובו לא יישמט בשמיטה – תנאו קיים, ואין השביעית חלה על ההלוואה (מכות דף ג ע"ב). וכן רשאי אדם להתנות בעת חתימת החוזה  שאנשים פסולים או קרובים ידונו אותו (סנהדרין דף כד ע"א).

לכאורה, לפי זה לא די שאין איסור בתנאי שנכתב בחוזה הזה, אלא אדרבה כתוצאה מהתנאי ההיתר ללכת לערכאות פשוט יותר. אולם, בתשובת הרשב"א (ח"ו סי' רנד) ציין שאם נלך בדרך זו הרי אין צורך יותר באף דין מדיני התורה, וכל דיני ממונות ח"ו יבטלו מהעולם. הרשב"א הגדיר את איסור ערכאות כך:

"...אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל."

מכוח הדברים הללו היו אחרונים (מנחת צבי סימן טו) שהבינו שאסור להתנות שום תנאי שמשמעותו הכרה במערכת חוקים שאינה תורנית, ואם התנו תנאי כזה - הוא בטל. אולם גם לשיטה זו, אם לא הזכיר במפורש שרצונו לקבל מערכת חוקים אחרת אלא ציין את כל החוקים בשמם, התנאי קיים.

הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א סובר אחרת. לשיטתו, יש חוקים הקבועים ע"י התורה ואסור להתנות עליהם בגלל חוקי הגויים, כגון הלכות ירושה ומזונות האישה ודיני שביעית. ויש חוקים בתורה שהם הסכמיים וניתן להתנות אפילו אם השינוי נובע כתוצאה מחוקי הגויים, כגון דיני שכירות פועלים:

"להתנות נגד דין תורה בגלל חוקות הגוים זה אסור, וכש"כ כשלא התנה כלל אלא נאמר שכל שרגילים לילך בחוקי הגוים כאילו התנה, זה אסר הרשב”א, אבל להתנות דברים שאינם נגד התורה, כגון שמתנה שיתן לה כתובה מאה מנה בגלל שכן נוהגים הגוים, בזה נראה שאין איסור בדבר, וכך כל שאר תנאים"

אולם ניתן להתנות גם על החוקים מהסוג הראשון אך לא כתוצאה מההנהגות הרווחות אצל הגויים, אלא כתנאי פרטי לחלוטין, ללא הזכרה מפורשת שהתנאי נובע מחוקות הגויים.

בנוסף, גם הרב גולדברג סובר שיש איסור לפנות לבתי המשפט, ולעניין זה לא מועיל להתנות תנאי, כי זהו עצם האיסור שאסרה התורה באומרה "לפניהם - ולא לפני נכרים, לפניהם - ולא לפני הדיוטות" (וזו הכרעת הרבה מהאחרונים בניגוד לשיטת הסמ"ע סי' כב טו וסי' כו יא, עיין בדרכי חושן חלק ג עמ' יד). ראו בעניין זה מאמר ארוך ומפורט של פרופ' אליאב שוחטמן (תחומין חי"ג עמ' 337), וכן מאמרו של הרב זעפראני שלמה, (קובץ "ויען שמואל" תשס"ד, עמ' קטז').

מכוח הדברים האלו ניתן להשיב על השאלות ששאלת:

א. לחתימה על הסכם לדון בפני בית משפט ממלכתי אין תוקף הלכתי כפי שכתבת בשאלה, בגלל זהות השופטים ותוכנו של החוק.

ב. אם הצדדים קיבלו עליהם את חוקי המדינה ביחס להסכם שביניהם בלבד, עליהם לדון ע"פ מה שקיבלו על עצמם. אך עדיף לנסח את התנאים במפורש ולא לכתוב נוסח כללי שמקבל על עצמו את חוקי המדינה, אך גם אם לא עשה כן התנאי מחייב.

ג. בפשטות כוונת הסעיף בחוזה להוציא מחוקי מדינה אחרת, אולם כפי שכתבנו בסעיף הקודם יש תוקף הלכתי לקבלת חוקי המדינה.

ד. אין לאסור לחתום על חוזה כזה, כי לא מצאנו איסור להתנות תנאי על מה שכתוב בתורה אלא שהתנאי לא תקף. בנוסף, ישנם פוסקים הסוברים שכאשר ודאי שהצד השני לא יבוא לדין תורה אין צורך לפנות לבית דין לצורך קבלת כתב סירוב וניתן ישירות לפנות לבית משפט, וניתן לצרף שיטות אלו להקל במקרה זה. למרות זאת אם ישנה אפשרות כדאי לנסות לשנות את הסעיף ולהסתפק בציון המקום בו נחתם החוזה (ע"פ החוק הדיון יהיה בבימ"ש שבאותו מקום).

ה. אין הבדל בין תנאי לדון בפני בית משפט של מדינה אחרת ובין בית משפט של מדינת ישראל.

ו. תנאי לדון בפני בורר מוסכם שלא ידון בהכרח לפי חוקי המדינה עדיף.

התשובה נערכה על ידי הרב עמוס ראבילו והרב חיים בלוך