חיובי בעלי חיים שהרגו אדם

כאשר בעלי חיים מזיקים הבעלים חייבים לשלם את הנזק. כאשר בעלי חיים הרגו אדם ישנם שלושה חיובים, כפי שכתוב בתורה[1]

"וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת: אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו: או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו: אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל:"

כלומר, החיובים הם: סקילת השור[2], תשלום כופר על ידי הבעלים, תשלום שלושים שקלים כאשר ההרוג הוא עבד כנעני.

במסגרת זו ידונו הריגת השור ותשלום הכופר.

השור יסקל

מכמה מהלכות שור הנסק ל עולה שחיובו של שור הנסקל הוא חיוב עצמי של השור . רוצה לומר, בניגוד לחיובי נזקי ממון הרגילים המוטלים על הבעלים, שור הנסקל הוא חיוב של השור ולא של הבעלים[3]. הדבר ניכר בהלכות הבאות[4]:

א. שור הפקר שנגח

בעקבות המשנה[5] פסק הרמב"ם[6]:

כלומר, גם שור הפקר שהרג - נסקל, לא יתכן לפרש שסקילת השור היא עונש לבעלים, כיון שלשור הפקר אין בעלים.

לעומת זאת, למרות שכששור תם הזיק הניזק גובה מגופו,גביה זו היא תוצאה של חיוב הבעלים ולא של חיוב השור ולכן בשור הפקר שנגח פסק הרמב"ם[7], בעקבות הגמרא[8]:

כלומר, על שור הפקר שנגח לא חל שעבודו של הנזק, לכאורה, כיון שאין חיוב אדם אין גם מקום לשעבוד.

ב. נוכחות השור בבית הדין

בעקבות הגמרא[9] פסק הרמב"ם[10]:

כלומר, אי אפשר לגזור את דינו של השור אלא בפניו, כדין האדם. אילו הבעלים היו האשמים היה מקום לדרוש שהם יהיו נוכחים בבית הדין, העובדה שנדרשת נוכחות השור מחזקת את הטענה שהשור הוא הנאשם.

ג. חיוב שומר בסקילת השור

בעקבות הברייתא המובאת בגמרא[11] פסק הרמב"ם[12]:

כלומר, שומר שהחזיר שור שהרג את האדם - פטור, אף שהשור עתיד להיסקל. הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה שסקילת השור אינה עונש למי שהיה אמור לשמור על השור, אלא חיוב של השור. לפיכך, סקילת השור אינה באשמת השומר והוא אינו צריך לשלם לבעלים בעקבותיה.

חיוב השומר לשלם כאשר החזיר את נבלת השור לאחר הסקילה מוסברת בגמרא[13] כך:

כלומר, העובדה שהשור נסקל היא פשיעה של השומר, אילו השור היה מושב לבעליו הוא היה מונע את סקילתו בכך שהיה מבריח אותו מבית הדין, והרי צריך שהשור יהיה נוכח בבית הדין. הלכה זו עומדת בניגוד לשומר על שור תם שהזיק, וכך פסק הרמב"ם[14]:

ד. כוונת הריגה

בעקבות המשנה[15] פסק הרמב"ם[16]:

כלומר ,שור נסקל רק כאשר התכוון להרוג אדם שהריגתו היתה מחייבת אותו מיתה , בחיובי הנזיקין הרגילים אין חילוק כזה. לכאורה, דין זה נובע מהעובדה שהשור נהרג כיון שהוא אשם, רק כאשר ישנה כוונה להרוג ישראל ישנה כוונה המחייבת והשור נסקל.

ה. הרג ברשות בעליו

הרמב"ם[17] פסק:

"אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר, כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו."

כלומר, אדם שנכנס לחצירו של אחר והוזק אינו מפוצה, אבל אם הנכנס נהרג השור ההורג נסקל. ושוב, למרות שהבעלים אינן אשמים השור נסקל בעוונו.

אם כופר יושת עליו

על חיוב כופר נאמר בגמרא:

כלומר,חיוב תשלומי הכופר שונה משאר התשלומים על נזקי ממון בכך שמטרתו לכפר על הבעלים.

הדבר מוכח מכמה פסקים של הרמב"ם:

א. חיוב יתומים

בעקבות הגמרא[18] פסק הרמב"ם[19]:

כלומר, כיון שתשלום ה כופר מטרתו לכפר, קטנים אינם משלמים כופר כיון שאינם בני חיוב. לעומת זאת תשלומי נזיקין רגילים קטנים משלמים כאשר היה להם אפוטרופוס[20].

ב. שור השותפים שהרג

בעקבות הגמרא פסק הרמב"ם[21]:

כלומר, שור השותפים שהרג מחייב כל אחד מהשותפים בכופר שלם, ונימוקו עמו, כל אחד מהשותפים צריך כפרה שלמה.

ג. הפיכה למועד

הרמב"ם[22] פסק ששור הופך למועד לעניין חיובי נזיקין בתנאים הבאים:

כלומר, שור שנגח קבוצה א' אינו מועד לקבוצה ב'.

בניגוד לכך, לגבי כופר פסק הרמב"ם[23] בעקבות הגמרא[24]:

פסיקת הרמב"ם שהריגת שלוש בהמות הופכת שור להיות מועד לעניין זה שישלם כופר נובעת, לכאורה, מהעובדה שכופר הוא כפרה. לכן, גם במקום בו השור אינו מועד לעניין תשלום נזק שלם, הוא מועד לעניין תשלום הכופר.