המדינה העברית והמשפט העברי

עם הקמת המדינה, עשו מנהיגי הציבור הדתי מאמץ לקבוע את משפט התורה כחוק הנוהג, אולם, פרט לנושא המעמד האישי (נישואין וגירושין), מאמציהם כשלו. מבלי לדון במעמדם של בתי המשפט במדינת ישראל, הרי שבוודאי לא ניתן לראות בהם התגשמות חזון "השיבה שופטינו כבראשונה", כפי שכתב הרב יעקב אריאל (תחומין א, עמ' 319):

ואכן, בשנים האחרונות, מוקמים והולכים עשרות בתי דין לממונות בכל רחבי הארץ. הפניה לבתי דין אלה מותנית בהסכמת שני הצדדים, ובחתימת שניהם על שטר בוררות. יוזמה ברוכה זו מותנית אם כן בשיתוף פעולה אישי של הפונים אל בתי הדין.

לצד זרם הפניות ההולך וגובר לבתי הדין לממונות, ממשיכים יהודים שומרי מצוות לפנות גם לבתי משפט. יתכן כי הסיבה לכך היא שיש רבים הסבורים כי האחריות לקיומו של המשפט העברי מוטלת על כתפי מנהיגי הציבור - הרבנים, הכנסת או הממשלה.

מצווה אישית וציבורית

את המצווה (דברים טז, יח): "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ...", ביאר ספר החינוך (ספר החינוך מצוה תצא) כך:

כלומר, מדובר במצווה המוטלת על כלל הציבור.

אולם, לאחר שהציבור מילא את חובתו, והקים בית דין, מוטלת חובה אישית על כל יחיד ויחיד לפנות לבית הדין. ומכאן, ברור האיסור החמור לפנות לערכאות של גויים כפי שכתב הרמב"ם (רמב"ם סנהדרין כו, ז):

כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו.

דברים קשים אלו אינם מופנים אל פרנסי הקהל, או אל רבניו אלא אל האדם הבודד שבחר להימנע מלפנות לדין תורה.

שותפות הפרט במערכת המשפט

אחריות הפרט אינה מצטמצמת אך ורק לחובה לפנות לבית הדין, אלא היא נוגעת גם לתקינות פעולתו של בית הדין. על כן, נאסר על אדם לשקר בבית הדין, אפילו כאשר הוא עושה זאת כדי לקבל את המגיע לו, כפי שמובא בגמרא (שבועות לא, א):

רוצה לומר, תקינותו של תהליך השיפוט היא גם באחריותו של הנידון בבית הדין, ועליו לוותר על המגיע לו על מנת שלא לפגוע בהליך זה. אחריות זו, חלה גם על עדים, ומכאן חובתם להעיד בבית הדין על מנת לאפשר את הדין, כלשון הרמב"ם (סהמ"צ עשה קעח)

שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו.

לסיום, קיומו של משפט התורה כמערכת חיה, מעודכנת ותוססת, תלוי ברצונו של הטוב של הפרט לערב את בית הדין באירועי החיים שלו. אינה דומה תורה הנלמדת בבית המדרש, שלא למעשה, לתורה המתחדשת בבתי הדין בבואם לדון בסוגיות המגוונות הבאות לפתחם. ומכאן, שתחיית התורה בתחום המשפט אינה אך ורק באחריות מנהיגים, רבנים ודיינים, אלא לא פחות מכך, באחריותו של כל אדם ואדם בציבור שיתבע מהם את "דבר ה' - זו הלכה".