סוגיית איוש משרות הרבנות ברשויות המקומיות נחקרה על ידי מספר גורמים בשנים האחרונות, ובראשם דו"ח מבקר המדינה משנת 2018,[1] שעסק באיוש משרות רבנות בערים (ולא במועצות מקומיות ואזוריות).
מדובר בסוגיה דינמית שהנתונים לגביה משתנים כל העת, עם פרישת רבנים ומינוי ממלאי מקום. בנייר עמדה זה אנו מציגים דו"ח מעודכן לחודש אב תש"פ (אוגוסט 2020) על המצב בכל הרשויות המקומיות בישראל, ובכלל זה, ברשויות המקומיות ובמועצות האזוריות. בנוסף, בחנו את סוגיית ממלאי המקום של הרבנים החסרים.
תודתנו לכל הגורמים שהועילו לאפשר לנו לעשות שימוש במחקרים שלהם.[2]
על פי החוק[3] שר הדתות מוסמך לפעול לבחירת רבנים מקומיים במקום בו התפקיד אינו מאויש, אולם, החוק אינו מחייב אותו לממש את סמכותו. במדינת ישראל 55 ערים יהודיות בהן על פי חוק אמורים לכהן לפחות 55 רבנים. במהלך עשרים השנים האחרונות סיימו מרבית הרבנים המכהנים את תפקידם. בתקופה זו מונו 20 רבני ערים בלבד, מתוכם מונו 16 בעשור האחרון ו 4 רבנים בלבד בעשור שקדם לו. פיגור זה במינוי רבני ערים יצר מצב בו במדינת ישראל ישנן 20 ערים בהן לא מכהן רב שהן 36% מכלל הערים.
במועצות המקומיות המצב מעט טוב יותר. מתוך 39 המועצות מקומיות היהודיות בהן ניתנים שירותי דת במדינת ישראל מכהנים רבנים רק ב-28 מועצות מקומיות, ב-11 מועצות מקומיות לא מכהן רב, שהן 28% מכלל הרשויות המקומיות.
לעומת זאת במועצות האזוריות המצב גרוע הרבה יותר. מדינת ישראל מספקת שירותי דת ב-52 מועצות אזוריות. אולם ב-22 מועצות אזוריות אין רב אזורי, שהן 42% מהמועצות האזוריות.
רב הרשות המקומית אמור לספק שירות לציבור. הוא האחראי על רישום הנישואין, הכשרות, המקוואות והעירוב. בנוסף לכך הציבור מצפה כי הרב המקומי יפעל להרבצת תורה, ויהווה כתובת רוחנית תורנית והלכתית לבני עירו. תפקידים אלו בלתי מוגדרים מטיבם, ולפיכך ברור כי בהיעדרו של הרב איש אינו ממלאם באופן רשמי במקומו. אולם את התפקידים המוגדרים אשר על פי חוק חייבים להתבצע על ידי הרב המקומי חייב מישהו אחר למלא באופן רשמי. בהיעדר רב, מועצת הרבנות הראשית ממנה רבנים אחרים אשר ימלאו את תפקידי הרב המקומי באופן זמני.
ביקשנו לבחון את מי מינתה הרבנות הראשית לביצוע תפקידים אלו ברשויות בהן אין רב מכהן. מצאנו כי
במועצות האזוריות הדבר נעשה במחצית מן המקרים על ידי אחד מרבני הישובים בתחומי המועצה אשר ממלא תפקיד זה בהתנדבות. אולם במחצית האחרת של המקרים הרב הממונה לעיתים עשוי לכהן במקביל במועצה אזורית או בעיר אחרת הסמוכה לה ולעיתים אפילו בעיר שאינה סמוכה למועצה האזורית בה הוא נדרש לספק שירות. הבעיה מחריפה כאשר מדובר בערים שם היקף העבודה נרחב.
למעשה מצאנו כי שלושה מתוך ממלאי המקום הם חברי מועצת הרבנות הראשית עצמה. עוד מצאנו כי 10% מהרבנים ממלאי המקום צריכים לנסוע 50 ק"מ ויותר כדי להגיע מהמקום בו הם מכהנים לרשות בה הם ממלאים מקום. בנוסף, התברר כי שלושה ממלאי מקום אחראים במקביל על שתי רשויות, ורב נוסף אחראי על שתי רשויות בנוסף לעיר הגדולה בה הוא מכהן, בסך הכל הוא אחראי על שלוש רשויות, אשר רחוקות האחת 32 ק"מ, והשנייה 83 ק"מ מהרשות בה הוא מכהן במינוי של קבע.
תוצאות המחקר מעלות כי בשליש מהרשויות המקומיות לא מכהנים רבנים במינוי של קבע. מתוך ממלאי המקום 10% גרים במרחק של 50 ק"מ ומעלה מהרשות בה הם ממלאים מקום. וארבעה רבנים אחראים על יותר מרשות אחת.
ככלל, ניתן לומר שאי מינוי הרבנים ברשויות המקומיות הוא מחדל רב ממדי, אשר בסבירות גבוהה פוגע באיכות השירות המגיע על פי חוק לתושבי הרשות, והוא דורש טיפול מידי, יסודי ומקיף שיכלול שני מהלכים מקבילים: הראשון, שינוי החוק כך שיחייב את שר הדתות למנות רבנים תוך תקופה קצובה, והשני, מינוי של רבנים בכל הרשויות בהן התפקיד אינו מאויש.
[1] מינוי הרכבי מועצות דתיות ובחירת רבני עיר / 1141, דו"ח שנתי 68ג, אתר מבקר המדינה, 08.05.2018.
[2] נייר העמדה נכתב על פי מידע המתפרסם מדי שנה ביומן השנה של חבר המועצות הדתיות, וכן על פי מידע שהתקבל על פי חוק חופש המידע מהמשרד לשירותי דת בעקבות פניה של תנועת נאמני תורה ועבודה.
[3] סעיף 15(א)(2) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971; תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס"ז-2007.
הרשמו לקבלת עדכונים