פיצוי כספי לנפגעי עבירות מין בבית דין לממונות

א. מבוא

1. כללי

הטיפול בנושא הפגיעות וההטרדות המיניות הוא חשוב ביותר, הן מכוח חובתנו להעניק צדק ותמיכה לנפגעים, והן מכוח חובתנו לתיקון כלל החברה, בענישת הפוגעים ומיגור רעה חולה זו מקרבנו. מאמר זה נועד להתוות את הדרך לדיון בבית דין לדיני ממונות בתביעות לפיצוי כספי בגין פגיעה מינית.^[1]

ישנם שני מסלולים להתמודד עם עבריינות מין: ההליך הפלילי, המתמקד בענישת העבריין בהתאם לדיני העונשין של מדינת ישראל, וההליך הממוני-אזרחי, המתמקד בפיצוי הנפגע על הנזק שנגרם לו.^[2] במדינת ישראל, ההליך הפלילי מתנהל בבתי המשפט, המוסמכים לנהל הליך זה הן על פי החוק והן על פי ההלכה.[3] לפיכך הדיון שלהלן יתמקד אך ורק בהליך הממוני-אזרחי, שניתן לקיימו בפני בית דין לממונות, בהתאם להוראות חוק הבוררות.^[4]

כאן המקום להדגיש שכבר בפתחו של ההליך בפני בית הדין לממונות, יש לחדד בפני הצדדים שההליך בפני בית הדין אינו תחליף להליך הפלילי, ואסור לו שיהיה כזה, לא במפורש ולא במשתמע.^[5]

2. נסיבות הגשת התביעה לבית הדין לממונות

התביעה עשויה להגיע לפתחו של בית הדין בנסיבות שונות ומגוונות. יש שבמסגרת התביעה מודה הפוגע בעובדות הנוגעות לתביעה, ומקבל עליו את בית הדין כדי שישית עליו פיצוי כספי לנפגע. המניעים שעשויים לגרום לנתבע לקבל עליו את בית הדין כבורר הם מגוונים. יש והוא יסכים לקבל עליו את פסיקת בית הדין לשם שמיים, מתוך רצון לתקן את חטאו ולשוב בתשובה, יש שיסכים לכך כדי לקצר את ההליך ביחס להליך האזרחי בהשוואה לזה הצפוי לו בבית המשפט, או לחסוך בעלויות ניהול ההליך, ויש שיבכר את ההליך בפני בית הדין לממונות בשל רצונו לשמור על דיסקרטיות מרבית. כך או אחרת, בנסיבות אלו בית הדין נדרש אך לקבוע את גובה הפיצוי, ואין הוא נדרש להתעמק בבירור העובדות.^[6] אבל יש שהנתבע כופר בעובדות המבססות את התביעה, באופן מלא או חלקי, ומעדיף שהעניין יתברר בפני בית הדין לממונות, שידון בעניין מכוח חוק הבוררות, כדי להימנע מהליך אזרחי בפני בית המשפט. במקרה זה, בית הדין יידרש להיכנס לעובי הקורה ולברר את העובדות הנוגעות לתביעה לפני שידון בגובה הפיצוי הכספי.^[7]

3. מסגרת הדיון

כאמור, חוק הבוררות מאפשר לבית הדין לממונות להכריע כבורר בעניינים ממוניים. עניינים אלו נחלקים לשניים: פיצוי הנפגע,^[8] שתכליתו העיקרית היא – לתקן את הנזק שנגרם לנפגע, ככל שהדבר אפשרי, ופיצויים עונשיים או מוגברים^[9] – שנועדו להרתיע את העבריין על מנת שלא ישוב ויפגע באחרים, ואף לייצר הרתעה בכלל החברה, לבל ילכו אחרים בדרכו של העבריין, בבחינת "ובערת הרע מקרבך", ובפרט באיסורי עריות.^[10] בשפתה של ההלכה, שני סוגי הפיצוי האמורים מכונים בשם 'קנס'. אומנם בחוק הישראלי המונח 'קנס' משמש לשם תיאור ענישה כלכלית, שהיא עניין פלילי לחלוטין שאינו בסמכות הבורר. אף על פי כן, להלן ניצמד למונח ההלכתי, אך נדגיש שכוונתנו אך ורק לפיצויים עונשיים או מוגברים, ולא לקנס הפלילי.

במאמר זה לא נעסוק בדרכי התשובה שעל בית הדין להורות לפוגע, אלא אך ורק בסעדים ממוניים שיש בכוחו של בית הדין להשית על הפוגע. עם זאת, יוער באופן כללי כי בית הדין צריך לשקול האם ובאיזה אופן לחייב את הפוגע להתנצל ולבקש מחילה מהנפגע,^[11] וכן להמליץ לפוגע על סייגים שעליו לקבל עליו לבל יוסיף לחטוא,^[12] הן כלפי הנפגע והן כלפי אחרים, ובפרט על תוכנית שיקום בליווי איש מקצוע ובטיפולו.

ב. סמכות בית הדין להטיל קנסות

מעיקר הדין, אין סמכות לבית דין כיום לפסוק בדיני קנסות הכתובים בתורה.^[13] אומנם יש כוח ביד בית הדין להטיל קנסות, כאשר הוא רואה לנכון לעשות כן לפי צורך השעה, מדין 'הפקר בית דין הפקר'.^[14] אומנם להלכה מדובר דווקא בבית דין של העיר, שקיבלו אותו כל בני העיר עליהם.^[15] מכך ניתן להסיק שלא כל בתי הדין לממונות אינם מוסמכים להטיל קנסות. אולם נראה שכאשר בית הדין מקבל את סמכותו כבורר מכוח הסכמת הפוגע לכך שבית הדין יטיל עליו כל חיוב שייראה בעיניו, ובכלל זה גם 'קנס',^[16] הרי שיש בכוח בית דין להטיל עליו את הקנס. אומנם ב'פתחי תשובה'^[17] הביא שבספר 'שער משפט' הסתפק אם מועילה הסכמת הצדדים ('קיבלו עלייהו') כדי להסמיך את בית הדין לדון בדיני קנסות.^[18] ב'שער משפט'^[19] מבואר שעיקר ספקו הוא ביחס לחיוב קנסות המפורשים בתורה, כגון חיוב במלקות, אם הם בסמכות דיינים שאינם סמוכים, אף אם קיבלו אותם בעלי הדין.^[20] אולם בהקשר הנדון כאן איננו עוסקים בקנסות של תורה, אלא בפיצויים עונשיים או מוגברים (כאמור לעיל), ועל כן מסתבר שלכולי עלמא בית הדין יוכל לדון אם הצדדים יקבלו אותו במפורש ובהסכמה רחבה, כלשון 'ערוך השלחן':

וכן בשארי דברים בכל מה שמקבל עליו בעל דין אף שלא כדין דבריו קיימים, דכל תנאי שבממון קיים.^[21]

למעשה, כדי שתועיל הקבלה לכל הדעות, יש לכתוב במפורש בהסכם הבוררות שהצדדים מקבלים עליהם את הכרעת הדיינים, 'הן לדין והן לפשרה', וכן שהם מקבלים עליהם גם חיובי ממון על מעשים שיש בהם חיוב בדיני שמיים, ועל מעשים שהם בגדר גרמא, וכן חיובים הנוהגים כיום בעבירות מין במשפט האזרחי.^[22] הצעה של הסכם בוררות ייעודי למקרים אלו מצורפת בסוף המאמר.

ג. פיצוי ממוני בחוק

החוק במדינת ישראל מאפשר לבתי המשפט לפסוק לטובת הנפגע פיצויים בשל נזקים ממוניים שנגרמו לו בשל הפגיעה בו, ובשל נזקים לא ממוניים שנגרמו לו בשל כך. נזקים ממוניים כוללים בעיקר:

1) הפסד השתכרות – כאשר הנפגע הפסיד שכר כתוצאה מהקושי לעבוד או להתקדם בעבודה, או שהוא עתיד להפסיד שכר בשל כך, ניתן לפסוק לטובתו פיצוי על הפסד השתכרות, בעבר ובעתיד.^[23]

2) טיפולים נפשיים ושיקום – כאשר בשל הפגיעה נאלץ הנפגע לעבור טיפולים נפשיים והליך של שיקום, הוא זכאי לפיצוי בגין טיפולים אלו, בעבר ובעתיד. במסגרת זו ניתן לכלול עלויות של תרופות, טיפולים אלטרנטיביים, עזרה בלימודים וכדומה.

3) עזרת צד ג' – לעיתים, בשל הפגיעה, ייאלץ הנפגע להסתייע בזולת לשם ביצוע פעולות שגרתיות, לשם התניידות ממקום למקום וכדומה. בית המשפט מוסמך לפסוק לנפגע פיצוי בשל הצורך להסתייע בזולת, בעבר או בעתיד.

נזקים לא ממוניים עשויים לכלול: כאב וסבל שנגרמו לנפגע או שהוא עתיד לסבול מהם, אבדן הנאות חיים,^[24] פגיעות רגשיות,^[25] נפשיות, קושי להינשא, פגיעה בשם הטוב ועוד. כמו כן, נקבע בסעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית^[26] שהנפגע יוכל לקבל פיצוי של עד 120,000 ₪ ללא הוכחת נזק.^[27] מקובל גם כי ניתן לתבוע את הפיצוי האמור עבור כל אירוע ואירוע של פגיעה, אף כאשר כל האירועים הם חלק ממסכת אחת ארוכה של הטרדות מיניות.^[28]

להלן נבחן אם לפי דין התורה מוסמך בית הדין לחייב את הפוגע בפיצוי בהתאם לעקרונות אלו.

ד. פיצוי על נזקים בדין תורה כתוצאה מהפגיעה

חלק מראשי הנזק הנזכרים לעיל הם חיובים ישירים של החובל בחברו המקובלים בדין התורה,^[29] כחיובי שבת וריפוי,^[30] וחלקם הם נזקים עקיפים, 'גרמא', שמעיקר הדין אין בית הדין מוסמך לפסוק פיצוי עבורם. אולם נראה שאין צורך להאריך בעניין זה, שהרי סמכות בית הדין מבוססת על הסכם הבוררות שבמסגרתו מסכימים הצדדים להעניק לבית הדין את הסמכות לחייב פיצוי גם על נזקים שהם בגדר 'גרמא'.^[31] עם זאת, חשוב להדגיש כי גם בנזקים שהם בגדר 'גרמא', הגמרא בכמה מקומות קובעת שאף שפטור מדיני אדם, חייב מדיני שמיים,^[32] 'ואינו יוצא ידי שמים עד שישלם לו הזיקו'.^[33] במובן הזה, בית הדין המחייב את הנתבע מציל אותו מדיני שמיים, על כל המשתמע,^[34] וכשנעשה דין למטה לא נעשה למעלה.^[35] יתרה מזו, לדעת הרב זלמן נחמיה גולדברג, כיוון שכל מזיק בגרמא חייב לצאת ידי שמיים, 'אפשר שהולכים בכך אחר דינא דמלכותא',^[36] ומעין זה כתב גם הרב דב ליאור.^[37] למעשה, לשם אומדן העלויות השונות, ובפרט עלויות הטיפול הנפשי ואבדן כושר ההשתכרות, על בית הדין להתייעץ עם מומחים בתחום: פסיכיאטריים, פסיכולוגים, מומחים מקצועיים לירידה בכושר עבודה וכיוצא באלו. חשוב להדגיש שהשאיפה היא לקבוע תשלום חד-פעמי, בתום הליך הבוררות, תוך הערכה כספית גם ביחס להוצאות עתידיות, ולמנוע קשר ממוני ארוך בין הצדדים. עוד יש להדגיש כי בית הדין ידון כל מקרה לגופו, ויפסוק את גובה הפיצוי הכספי לפי רמת חומרת הפגיעה שהייתה בו.

בשולי הדברים חשוב להאיר כי ישנם מקרים שבהם אין כל פיצוי כספי על פי ההלכה, כגון בפגיעה לא-ממונית, למשל קושי להינשא, שהוא לעיתים חמור מכל נזק ממוני. מענה למקרה זה קיים בחוק, וכפי שיבואר להלן.

ה. פיצוי ללא הוכחת נזק

כאמור, החוק מאפשר לנפגע לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק שעשוי להגיע עד כדי 120,000 ₪. בהתחשב בכך שמסתבר שהכוונה לפיצוי בשיעור זה על כל מעשה בנפרד, וכך מקובל לפסוק בבתי המשפט,^[38] וככל שמדובר בסדרה של מספר מעשים נבדלים, סכום הפיצוי עשוי להיות גבוה ביותר. פיצוי כספי זה בא לתת בראש ובראשונה מענה מוסרי למעשים מקולקלים שהחברה רוצה להוקיע מתוכה, בענישה היוצרת הרתעה, אצל הפוגע המסוים ואצל החברה בכלל.^[39] כידוע, ה'חתם סופר' כתב שיש תוקף לחוקי המלכות כאשר גם לדעת חכמי ישראל הם לטובת תיקון החברה, ובלשונו: 'אלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן'.^[40] ובלשון הרמ"א, דבר 'שהוא לתקנת בני המדינה'.^[41] לפיכך נראה שגם פיצוי מסוג זה הוא בגדר 'דינא דמלכותא',^[42] ובית הדין רשאי לפסוק בהתאם לו. אומנם כאן לא מדובר בחיובים של מיסים או בהסכמות ממוניות הקשורות למנהג המדינה, שבהם בדרך כלל דנים בהקשר של דיני המלכות. אך נראה שגם במקרה זה יש תוקף למשפט המלכות, ואדרבה בייחוד בכך, שהרי הסדר הפיצוי ללא הוכחת נזק נועד גם כדי להרתיע את העבריינים, והרתעת עבריינים היא מתפקידיו החשובים של המלך, 'להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם'.^[43] כך עולה מלשון הר"ן בדרשותיו, ביחס למשפט המלך:

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני... והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחויב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה... ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים הא-ל תיקונו במצות המלך.^[44]

מעבר לצורך הציבורי הכללי להעניש את הפוגע, יש להוסיף טעם נוסף ועיקרי לחיוב זה, והוא – פיצוי כספי על הצער, הכאב והסבל של הנפגעים, באירוע עצמו ולאחריו, אשר קשה מאוד לכמת אותו.^[45]

סיכומו של דבר: בית הדין רשאי, מכוח עקרון 'דינא דמלכותא דינא', ובוודאי על בסיס הסכם הבוררות המורחב כאמור לעיל, לפסוק סכום של פיצוי ללא הוכחת נזק לנפגע, כאמור בחוק, גם מעבר לחיובי הנזקים הכספיים שנתבארו לעיל.

יודגש שסכום הפיצוי הנקוב בחוק הוא מרבי, ובפועל בית הדין אמור לקבוע את הסכום לפי חומרת כל מקרה ומקרה והקשרו.^[46]

ו. דיני ראיות

כאמור לעיל, אנו עוסקים בשני סוגי מקרים השונים במהותם. בסוג הראשון הפוגע מודה בכל העובדות, וההגעה לבית הדין היא בעיקר בשביל לקבוע את סך הפיצוי הכספי. בסוג השני הפוגע מכחיש את העובדות, או את חלקן, או את פרשנותן (לדוגמה: אם המעשה נעשה מאונס או ברצון).^[47] במקרה זה, בית הדין מחויב יהיה לדון לעומקם של דברים, ולהכריע בהם. השאלה העומדת לפתחנו היא: על פי אילו דיני ראיות ידון בית הדין במקרים מעין אלו? הרי מטבעם של דברים פגיעות מהסוג הזה מתקיימות בסתר, כמעט ללא סימנים ועדי ראייה, כאשר מול דברי הנפגע עומדים דברי הנתבע. השאלה העקרונית היא אם חיוב פיצוי על פי החוק כולל גם את קבלת דיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט, או שמא יש לפסוק על פי דיני הראיות של התורה. מסתבר שקבלת חוק בהיותו 'דינא דמלכותא' אינה כוללת את מכלול החוקים הכלליים, ולכן יש לפסוק על פי דיני ראיות של תורה. לפיכך נדון בראיות השונות שיכולות לעלות בדיון:

1. הודאת הפוגע

גם אם הפוגע מודה, לכאורה על פי דין תורה: 'אין אדם משים עצמו רשע',^[48] ואין תוקף להודאה זו. אולם כלל זה נאמר ביחס לעונשים של תורה (מיתה או מלקות או לפוסלו מעדות וכיו"ב), אך אפשר לחייבו על פי הודאתו זו בחיוב ממון הנובע מן ההודאה.^[49] מאחר שבית הדין דן במסגרת ההליך שלפניו רק בסוגיה הממונית, ניתן לחייב את הפוגע בממון על פי הודאתו. משכך, גם במקרים שבהם בשלב ראשון של הדיון הפוגע מכחיש את טענות התובע, בית הדין אמור לחקור אותו היטב, בשום שכל ובתבונה ובתקיפות הראויה,^[50] כדי להביא את הנתבע לכך שיפרוס בפני את בית הדין את העובדות כהווייתן. יתרה מזו, יש מקרים שבהם הנתבע מכחיש את הטענות, אולם מכלל דבריו עולה שהוא מודה בטענות התובע, ודי בכך כדי לחייבו.

2. אומדן דעת

כאשר יש סתירה בין טענותיו של התובע לאלו של הנתבע, יש מקום להכריע לפי אומדן דעתו של בית הדין, כאשר האמת התבררה להם מתוך חקירתם, ואין להם ספק בדבר^[51] ('אומדנא דמוכח'), בפרט כאשר בעלי הדין קיבלו את בית הדין עליהם.^[52] לפיכך ראוי שבהסכם הבוררות ייכתב במפורש שהצדדים מסמיכים את בית הדין להכריע על בסיס 'אומדנא דמוכח'.

במסגרת ההכרעה על פי אומדן הדעת, בית הדין יכול להיעזר במכלול נתונים שיוצגו לפניו, כגון הקלטות, צילומים, התכתבויות ( דוא"ל, מסרונים, וואטסאפ וכד'). במקרים מסוימים יכול בית הדין לשקול אם לשלוח את הנוגעים בדבר לבדיקת פוליגרף,^[53] כחיזוק לראיות נסיבתיות ואומדן דעת.

3. עדים פסולים

היה ויש עדות על המקרה, גם אם מדובר בעדים פסולים על פי דין תורה, כגון אישה, קרוב או קטן, יש לשמוע עדותם ולחקור דבריהם היטב, ולחייב את הפוגע ע"פ תקנת הקדמונים,^[54] או על בסיס אומדן דעת בית הדין, כאמור לעיל.

ז. התיישנות

פעמים שההליך מתקיים בבית הדין שנים רבות לאחר הפגיעה. בהליך של תביעה אזרחית לפי החוק חלה התיישנות^[55] בעבירות אלו לאחר שבע שנים,^[56] ובמקרה של פגיעה מינית בילדים – שבע שנים לאחר גיל 18 (קרי, עד גיל 25), ובמקרה של פגיעה מינית של ילדים בתוך המשפחה, או ע"י אדם אחר שאחראי על הילד – שבע שנים מגיל 28 (קרי, עד גיל 35). באופן כללי אין להתיישנות כשלעצמה תוקף הלכתי,^[57] אלא אם השיהוי בהגשת התביעה מלמד שהתביעה היא תביעת סרק,^[58] או כשהשיהוי מעיד על מחילה.^[59] במקרים של פגיעות מין, יש חשיבות מיוחדת לאפשר תביעה גם לאחר שנים רבות, מכיוון שפעמים רבות הנפגע אוזר אומץ לתבוע רק זמן רב לאחר המקרה.^[60] לעיתים הנפגע אף מדחיק שנים רבות את הפגיעה, ומסוגל להתמודד איתה, ולהבין ולעבד את מה שאירע רק כעבור זמן.^[61] גם כאן עולה השאלה העקרונית, והיא האם בחיובים שבחלקם מקורם בדין המלכות (כמבואר לעיל), יש לקבל את סדרי הדין ואת ההתיישנות הקיימת בחוק, או שמא בית הדין אמור לפסוק לפי החוק ללא מכלול החוקים המלווים אותו, וממילא לא יהיה פטור של התיישנות בבית הדין.

המשפט הנוהג מבחין בין התיישנות מהותית, הקובעת שלאחר פרק זמן מסוים החוב 'פוקע', ובין התיישנות דיונית, הקובעת שהחוב לא פקע, אלא שבית המשפט אינו נזקק לדון בו. במדינת ישראל נקבעה טענת התיישנות כטענה פרוצדורלית-דיונית בלבד.^[62] משכך, חוק ההתיישנות הוא לאמיתו של דבר הוראה לבית המשפט, ועל כן אין הוא מחייב את בתי הדין.^[63] כאמור, גם אילו היה מדובר על התיישנות מהותית, לפי דעת רוב הפוסקים – אין היא מחייבת את בית הדין.^[64]

למעשה, מומלץ להוסיף להסכם הבוררות שבסמכות בית הדין לחייב ללא התחשבות בהתיישנות באשר היא. להצעה זו חשיבות ציבורית כאמור לעיל, כיוון שפעמים רבות הנפגע אוזר אומץ לתבוע את הפוגע רק זמן רב לאחר המקרה. מובן שעל בית הדין לבחון היטב את פרק הזמן שעבר, כשיקול ראייתי במסגרת בירור העובדות.

ח. המגבלות החוקיות על הליך ממוני בבית הדין

קיום הליך בוררות ממוני בסוגיה רגישה של פגיעה מחייב הקפדה על הוראות החוק שנועדו למנוע פגיעה בהליך הפלילי, או ביצוע עבירה פלילית:^[65]

1) הפוגע איננו יכול להתנות את התשלום לנפגע בשלילת האפשרות לתלונה בהליך פלילי בעתיד.^[66]

2) הנפגע אינו יכול לכרוך את שתי הסוגיות, קרי - תביעת תשלום כדי להימנע מתלונה בהליך פלילי, דבר שעשוי להתפרש כסחיטה.

3) הנפגע אינו רשאי לאיים שאם לא תיענה דרישתו הכספית – יפרסם את המקרה ברבים. גם מקרה זה יכול להתפרש כסחיטה.^[67]

4) במקרה של פגיעה בחסר ישע, על בית הדין יש חובת דיווח, כפי המפורט בחוק.^[68]

סיכום

הענקת צדק ותמיכה לנפגעי עבירות מין והרתעת עברייני מין הינן חלק מתפקידי בתי הדין בעם ישראל לאורך הדורות. במאמר זה הראינו את הדרך ליישומה של מטרה זו, במסגרת החיים במדינת ישראל וחוקיה, באמצעות בתי הדין לדיני ממונות.

במסגרת זו התמקדנו בעיקר בפיצוי הכספי לנפגעים, שיש בו גם מרכיב של ענישה והרתעה ביחס לפוגעים. פיצוי זה באופן כללי מחולק לשניים. הראשון: פיצוי על נזקים שנגרמו לנפגע, ובכלל זה – עלות הטיפולים הנפשיים והשיקום, אובדן השתכרות, וכיוצא בזה. השני: פיצוי ללא הוכחת נזק על בסיס החוק למניעת הטרדות מיניות, שמטרתו (בעיני בית הדין) לפצות את הנפגע על הכאב והסבל שנגרם לו, וכן לשמש ענישה לשם תיקון החברה, כחלק מתפקידי המלכות.

יהי רצון שיערה עלינו ה' ממרום רוח טהרה וקדושה, ונסיר חרפה מעל ישראל.