לכבוד ראש השנה: מלכות שמים וארץ

ראש השנה הוא יום המלכת ה', כפי שאנו אומרים בתפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", אולם, בפועל, השלטון הנראה לעין הוא שלטון אנושי. היחס בין מלכות ה' למלכות האדם מחייב בירור.

בתנ"ך יש יחס מורכב כלפי מלכות בשר ודם. מצד אחד, ה' אומר לשמואל כאשר עם ישראל מבקש להם מלך (שמ"א ח, ז): "לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם", כלומר, בקשת המלך היא בעצם מרידה במלכות ה'. לעומת זאת, סופו של ספר שופטים זועק את הצורך הדחוף במלך (שופטים יז, ו): "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".

אין זה המקום להאריך וליישב את הסוגיה הזו, שצריכה ליבון מעמיק. מה שברור הוא שלהלכה יש מצווה למנות מלך ולהקים שלטון (רמב"ם מלכים א, א), אולם, יתכן מצב שבו עם ישראל מבקש את המלוכה ממטרות זרות (שם, ב). אם מטרת המלוכה היא פנימית, להרים את רמת הצדק והמשפט ולהגן על העם, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים ד, י) "שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות", אזי היא רצויה מאד. אולם אם המטרה היא כוחנית, רק לצבור עוצמה כלפי חוץ, או עריצות כלפי פנים, אזי יש בה התכחשות לצידוק הפנימי שלה, והיא עלולה להיות מנוגדת למלכות שמיים.

לא תפקיד דתי

אחד התהליכים המבורכים ביותר בעת החדשה הוא ניתוק הזיקה המזויפת שבין המלוכה והדת. מצב בו מלך מציג עצמו כמינוי א-לוהי וטוען שאינו כפוף לשום חוק, מנוגד לחלוטין לתורה. זיהוי כזה של המלך עם הא-ל, היה קיים בעבר, כפי שנאמר לגבי פרעה (יחזקאל כט, ג) "מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני".

לפי התורה המלך כפוף להלכה (רמב"ם סנהדרין ב, ה, למעט מלכים רשעים), והוא מצווה לכתוב לו ספר תורה שינחה אותו בעבודתו הציבורית (דברים יז, יט-כ):

"והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' א-להיו לשמר את כל דברי התורה הזאת... לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול...".

מדובר אפוא בתפקיד אזרחי ולא דתי. אין הכוונה לתפקיד חילוני שפטור ממחויבות כלפי שמיים, בוודאי שלא! אדרבה, חובתו של המלך "לשמור את כל דברי התורה", ולהעלות את הרמה הרוחנית והמוסרית בחברה. אלא הכוונה לתפקיד ביצועי בעיקר, ולא לתפקיד דתי מובהק. למשל, מלך לא יכול להיות כהן, אלה שני תפקידים שונים ולעתים אף מנוגדים.

במסגרת תפקידו הביצועי עוסק המלך גם בחיזוק הרוחני של העם, על ידי הקמת מוסדות ומינויים, כגון, הקמת בית המקדש על ידי שלמה, מינוי שופטים על ידי יהושפט (דהי"ב פרק ט), וכדומה. אבל כל זה איננו מחייב את המלך להיות איש רוח בעצמו. אם כי האידיאל המשיחי הוא מלך שהוא אישיות כריזמטית רבת פנים, המכילה גם עצה וגבורה, גם חכמה ובינה וגם דעת ויראת ה'. 

לגבי שאלת היחס לדמוקרטיה - אין זה המקום להאריך בדבר. רק למען הסר ספק יש להבהיר שגם המלוכה המקראית נעשתה בהסכמת העם, ולכן טוב שהשלטון היום נבחר על ידי העם. כמובן, לא כל מה שהעם רוצה הוא לגיטימי, שהרי במאה ה-20 משטרים איומים עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות. מעבר לכך, צריך להדגיש שלמרות שאיננו מקיימים בשלטון הנוכחי את המצווה  של מינוי המלך, כפשוטה, בכל זאת, רוח המצווה מתקיימת בקיומו של שלטון ישראלי על פי רצון העם.

סמכותו הרחבה של השלטון הנוכחי מדין המלך, נותנת לו כלים ייחודיים. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתחום הפלילי. ההלכה עוסקת בדרך כלל בפיצוי של הנפגע, שבעיקרו הוא פיצוי ממוני. הסיוע לקרבן הוא העיקר בעיני התורה ולא  הענשת הפושע. לעומת זאת, השלטון יכול וצריך לעסוק בענישת הפושע, שמטרתה הרתעה והגנה על הציבור. בהקשר הזה כליאה היא אמצעי סביר ולגיטימי, למרות שהוא אינו מופיע בהלכה אלא רק כתקנה (שו"ת הריב"ש, סימן תפד).

נותני כיוון

על השלטון להשתמש בסמכותו באופן זהיר, ומתוך יראת שמיים ועיון בתורה. עליו לשמור על כבוד האזרחים "לבלתי רום לבבו מאחיו", ולנהוג ביושר. בפועל, ראוי היה לאנשי ציבור להתייעץ באופן קבוע עם אנשי תורה, כדי לשמוע האם הם פועלים ברוח התורה. הדבר איננו מסיר אחריות מאיש הציבור, והסמכות נשארת בידיו, אולם, חלק מתהליך ההתייעצות שלו חייב לכלול גם את שמיעת העמדה התורנית.

רבנים לא יכולים ולא אמורים להכריע בכל שאלה, ולהיכנס לפרטים מעשיים. חכמי ישראל צריכים לתת את הכיוון הערכי, ואם יש סטייה הם צריכים להתריע, בדומה לנביאים בתנ"ך. ברוח זו כתב הראי"ה קוק (אגרות ב, עמ' שכד):

"מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשי של בנין-האומה החומרי כי-אם בהשפעתם לחבב הדעות... לעדן את המחשבות ולחדדן..."

לדוגמה, ברור שבסמכות השלטון להטיל מיסים. מחובתו לשמור על הקופה הציבורית ולמנוע פשיטת רגל. ועדיין, האם נכון להטיל מע"מ על כל מוצרי המזון? בהלכה ישנה הבחנה בין מוצרי יסוד שעליהם יש פיקוח מחירים לבין מותרות שבהם יש שוק חופשי (רמב"ם מכירה יד, א-ב): "...ולא ישתכר המוכר יתר על שתות [שישית]. במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות...". לאור זאת, על פניו, הטלת מיסים על מוצרי יסוד, כגון, לחם, חלב, גבינה רזה וכדו',  מנוגדת לרוח התורה ויש לשקול אותה בזהירות רבה.

הוא הדין לנושא הדיור. אחריות השלטון לאפשר לכל זוג צעיר דיור במחיר סביר על מנת שיוכל להקים ולקיים משפחה. במקביל, מצות ישוב ארץ ישראל מחייבת פריסה רחבה של בינוי, במקום שאפשר. יש קרקעות זולות רבות ברחבי הארץ וניתן להפשירן ולקצר את ההליכים הבירוקרטיים (לדוגמה, רוב עקורי גוש  קטיף עדיין לא החלו לבנות את ביתם, למרות שעברו כבר מעל שבע שנים(!) מאז ימי "הנחישות והרגישות", בין היתר בגלל התעללות בירוקרטית). 

דוגמה נוספת היא שאלת התקיפה לאיראן. עמדת התורה איננה מכריעה בשאלה האם לתקוף או לא לתקוף. אולם, יש עמדה תורנית בשאלה הבסיסית והיא שחובתה של מדינת ישראל לדאוג לביטחון אזרחיה, והאויב צריך להיות חרד לכך שפגיעה בביטחון ישראל תפגע בו שבעתיים.

בנוסף, ברור שהפטפוטים בתקשורת סביב סוגיה זו אסורים בתכלית. וכך מפרש בספר משך חכמה את המצווה להישמר "מכל דבר רע" (דברים כג, י) בזמן המלחמה: "שכוונת הפסוק שלא לגלות מסטורין של מלחמה ושלא לספר אורחם ורבעם לשום איש".

מלכות בארץ יכולה להיות מנוגדת למלכות שמיים, ויכולה להיות משרתת של מלכות שמיים. הדבר תלוי בהחלטה של הנבחרים והבוחרים לקבל על עצמם את מלכות ה'. "ושלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך לעשות רצונך בלבב שלם".