עינוי חשודים בפשע

מאמר זה פורסם בתחומין כרך לו, להלן סיכום המאמר:

1.   על פי שורת הדין לא ניתן להרשיע אדם בדין הפלילי ההלכתי על פי הודאת עצמו וממילא אין כל הצדקה לענות אדם כדי שיודה במה שעשה. אולם במשפט המלך ובתקנות הקהל ניתן לקבוע שאדם יורשע על סמך הודאתו, אף שיש סיכון של הרשעות שווא, אלא שיש צורך בראיות נסיבתיות התומכות בהודאה כדי להרשיע אותו.

2.   לגבי עינוי אדם במהלך חקירה בענייני ממון נחלקו ראשונים בפרשנות דברי הגמרא, יש המתירים עינוי ויש המתירים איום בלבד. בשו"ע נפסק שניתן לענות חשוד. האחרונים העירו שהכוונה היא רק לאדם שיש רגליים לדבר שהוא קשור לעניין, וכן שמדובר בעינויים מתונים בלבד. הדעת נותנת שגם לרשויות המדינה נתונה סמכות זו בעניינים פליליים, ובלבד שהדבר מותר גם על פי החוק.

3.   לגבי היכולת להסתמך על הודאה שניתנה תחת עינויים נחלקו הפוסקים בנוגע לעדות אישה: יש המאפשרים להסתמך על ההודאה ויש השוללים זאת. מוסכם על רבים מהפוסקים שניתן להסתמך על הודאה כזו כאשר יש ראיות נסיבתיות חזקות התומכות בה, כגון מסירת פרטים מוכמנים וחפיפה בין שתי הודאות שנגבו בנפרד. לכך יש לצרף את דברי החתם-סופר המעלה אפשרות לאפשר הסתמכות על הודאה שניתנה תחת עינויים כאשר מדובר בעינויים קלים יחסית.

4.   לגבי אדם שהעיד תחת עינויים שאדם אחר ביצע פשע, כתבו אחרונים שהוא אינו נאמן, אלא אם כן הוא מודה בפשע שבו הוא לא נחשד או בפשע שכלל לא היה ידוע שבוצע.

5.   במקום שהחוק אינו מאפשר עינויים אין היתר הלכתי לחרוג ממנו.

בשולי הדברים יש לחזור על כך שכיוון שמדובר בדיני נפשות, הדבר מחייב שיקול דעת מעמיק והתייעצות עם גדולי הפוסקים. כפי שחתם הרשב"א באחת מתשובותיו (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שצג): "ומכל מקום, הבְּרורים [=הממונים] צריכין להתיישב בדברים, ולעשות מעשיהן אחר הַמְלָכָה [=התייעצות], ולהיות כונתם בכל עת לשמים".