פרוזבול

הרב איתי אליצור

א. שמיטת כספים

בתורה נאמר:

מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'.[1]

על פי הכתוב, זמן השמיטה הוא "מקץ שבע שנים", כלומר: בסוף שנת השמיטה פוקעים החובות. וכך מפרשת הגמרא, שהשביעית משמטת בסופה.[2]

המשנה מונה כמה מקרים שבהם החוב אינו משמט:

הקפת החנות אינה משמטת... שכר שכיר אינו משמט... האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמטין המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין. פרוזבול אינו משמט.[3]

המשנה מונה כאן כמה מקרים שאינם משמטים: א. הקונה בחנות בהקפה. ב. שכר שכיר. ג. קנס שאדם מחויב בו בבית הדין. ד. כאשר ביד בעל החוב יש משכון על החוב. ה. כאשר בעל החוב מסר את שטרותיו לבית הדין לגביה עוד לפני סוף שנת השמטה. ו. כאשר יש פרוזבול.

בגמרא[4] דנו בחוב שהגיע מועד פירעונו בסוף השמיטה (ברגע שבו שומטים החובות) אם הוא נשמט אף שלא הגיע מועד פירעונו. להלכה נפסק, שהשמיטה חלה רק על חובות שהגיע מועד פירעונם לפני סוף השנה, אבל חוב שמועד פירעונו לאחר סוף שנת השמיטה – אינו נשמט.[5]

ב. תקנת פרוזבול

עם זאת נאמר במשנה:

פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול...[6]

פרוזבול הוא שטר שבעזרתו בעל החוב מחסן את החוב מפני מחיקה. כיצד פרוזבול מבטל את ההלכה המוחקת את החובות? בעניין זה ישנן כמה דעות:

א. בימינו מצוות שמיטה היא מדרבנן – פרוזבול אינו מועיל אלא בזמן הזה, שבו שמיטה היא דרבנן. מן התורה אין שמיטה נוהגת אלא כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל. חכמים תיקנו שהשביעית תישמט גם בזמן הזה, ולכן יש להם סמכות לתקן שהיא לא תשמט כשנעשה פרוזבול.

ומדוע תיקנו כן? כיוון שללא פרוזבול ישנו חשש שאנשים יימנעו מלהלוות ויעברו על מצוות התורה:

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא.[7]

לפיכך, עדיפה תקנה שתבטל מצווה דרבנן ותמנע עבירה דאורייתא,[8] אבל אחרים[9] חלקו על כך.

ב. תביעה לפני השמיטה – הציווי הוא "לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'".[10] אחרי השמיטה אסור לתבוע את חברו שישלם לו חוב מלפני השמיטה. ע"י פרוזבול, בעל החוב תובע את תשלום החוב כבר לפני סוף השמיטה. הפרוזבול הוא למעשה תביעה בבית הדין לגבייה, ומעתה בית הדין הוא התובע.[11]

ג. מוסר שטרותיו לבית דין – במשנה שצוטטה לעיל[12] נאמר ש"המוסר שטרותיו לבית דין" חובותיו אינם נשמטים, וביאר בבית יוסף: "ומוסר שטרותיו היינו שתופס שטרותיו בידו ומוסרן לבית דין שיגבוהו",[13] דהיינו מדובר על מסירה בפועל של השטרות לידי בית הדין לצורך גבייה.[14]

רבים אומרים שפרוזבול הוא דרך למסור את החובות לבית דין, או תקנה המאפשרת להעביר את השטרות לבית דין גם בלי למסרם בפועל.[15]

ד. פרוזבול הופך את החוב לגבוי – על ידי הפרוזבול החוב נחשב גבוי, או לפחות כחוב שיש עליו משכון. הפרוזבול יוצר שעבוד על כל קרקעותיו של החייב. וכביכול הן כבר ביד בעל החוב. כאשר יבוא החייב לפרוע, הוא בעצם לא בא לפרוע את חובו אלא לפדות את קרקעותיו המשועבדים לבעל החוב. גם חוב שיש עליו משכון אינו משמט, מפני שהוא כבר מוחזק ביד בעל החוב עוד לפני השמיטה.[16]

ה. הפקר בית דין הפקר – על פי כלל זה יש לחכמים סמכות לתקן תקנה שתחייב אדם בממון שאינו חייב בו מעיקר הדין. גם כאן, בית הדין הוא שקובע שהחייב ישלם לבעל החוב, למרות שעברה השמיטה והחוב נמחק.[17]

ג. באיזה בית דין אפשר לעשות את הפרוזבול?

בגמרא מובא:

...אמר שמואל לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא... דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה וכרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל לכולי עלמא לא...[18]

כלומר: יש למסור את השטרות דווקא לבית הדין הגדול שבדור, שיש לו סמכות להפקיע ממון. כך פסקו גם הרמב"ם,[19] הר"ן,[20] מהר"ם,[21] מרדכי[22] וראשונים רבים נוספים. לעומתם סוברים הרמב"ן,[23] הרא"ש,[24] הטור[25] והרמ"א,[26] שאין הלכה כשמואל, וכל בית דין ראוי לכתוב פרוזבול.[27]

הסוברים שצריך בית דין מיוחד וגדול, נחלקו בהגדרתו המדויקת: האם דווקא בית הדין הגדול שבדור, או בית הדין הגדול שבאותה עיר, או כל בית דין שיש לו כח לגבות ולהפקיע ממון, כמפורט מיד:

מדברי תוספות[28] משמע שצריך בית דין הגדול שבדור, וכך משמע מדברי רבי יוסף קארו.[29]

לעומת זאת, הרמב"ם כתב:

אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין אין כותבין.[30]

דהיינו, רק בית דין שמוסמך להפקיע ממון יכול לכתוב פרוזבול.

הרדב"ז וכסף משנה[31] כתבו שאין כוונתו דווקא לדיינים ששקולים בחכמתם לרבי אמי ורבי אסי (המוזכרים בגמרא וברמב"ם), אלא כוונתו לבתי דין חשובים יחסית לדורם, שהם ראויים להפקיע ממון.

הרדב"ז[32] כותב שאפשר לכתוב פרוזבול דווקא בבית דין שיש לו סמכות להפקיע ממון, ובשו"ת שלו[33] כתב שדי בבית דין הגדול שבעיר (אף שהוא מודה שהרמב"ם מצריך בית דין גדול עוד יותר).

נמצא שיש דעות שלפיהן יש למסור את החובות דווקא לבית הדין הגדול שבדור, או לפחות לבית הדין הגדול שבעיר, ובכל מקרה, זה צריך להיות דווקא בית דין שיש לו סמכות להפקיע ולגבות ממון מבני העיר. אבל, כפי שכתבנו לעיל, יש סוברים שכל בית דין ראוי למסור לו את החובות.

למעשה נפסק בשולחן ערוך:

פרוזבול אינו משמט. ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר.[34]

כלומר, את הפרוזבול יש לעשות בפני בית דין שבקיא בהלכה ובדיני פרוזבול והתקבל על ידי בני העיר. לבית דין כזה, יש סמכות להוציא ממון בעל כורחו של החייב, ולכן הפרוזבול שלו תקף, לפי הטעמים שבארנו לעיל. בניגוד לכך הרמ"א פסק שניתן לכתוב פרוזבול בכל בית דין: "ויש אומרים דכותבין פרוזבול בכל בית דין, ונראה לי דיש להקל בזמן הזה".[35]

ד. האם הדיינים עצמם צריכים לחתום על הפרוזבול?

בתוספות מובא: "דחשיב פרוזבול אע"פ שלא חתמו בו הדיינים עצמם".[36] גם במרדכי כתב:

יכול לומר מוסרני לפלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני אפילו רחוקין ממנו הרבה אע"פ שאינם בפניו שפיר דמי.[37]

כלומר, אין צורך לחתום בפני הדיינים, וממילא אין צורך בחתימתם.

שאלה נוספת היא האם צריך שלושה דיינים או שדי בשנים? בספר בית יוסף[38] כתב שמלשון הגמרא[39] משמע שדי בשנים, אבל מלשון ספר התרומות[40] והטור[41] משמע שצריך שלושה, ומהרמב"ם אי אפשר להכריע. לכן נראה שלכתחילה רצוי שיהיו שלושה דיינים. כמובן אם מוסר שלא בפניהם, די להחתים שני עדים על כך שמסר להם.

למעשה נפסק בשולחן ערוך שניתן לכתוב פרוזבול בפני עדים, ועדיף שיהיו שלושה עדים:[42]

יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים, ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני, טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.[43]

אמנם, השולחן ערוך לא כתב בפירוש שמדובר על פרוזבול שנעשה שלא בפני הדיינים (אף שבהחלט ניתן להבין אותו כך). הרב עובדיה יוסף[44] הביא פוסקים רבים שכותבים שהמנהג הוא להעיד עדים שמוסר את חובותיו לבית דין. הרב עובדיה יוסף כותב שמנהג זה נעשה כדי להקל על בעלי החוב. מעבר לכך, יתרונו הוא בכך שהכול יכולים למסור את חובותיהם לבית הדין הגדול שבדור (ראו בפרק הקודם), ואינם צריכים לסמוך על הדעה שכל בית דין יכול לעשות פרוזבול.

לכן, עדיף לכתוב פרוזבול שבו נמסרים החובות לבית הדין הגדול של הרבנות הראשית, או לפחות לרב העיר.[45]

ה. הקנאת קרקע לחייב

במשנה[46] נאמר: "אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע אם אין לו מזכה הוא בתוך שדהו כל שהוא". כלומר: כדי לכתוב פרוזבול נדרש שלחייב תהיה קרקע כלשהי, אפילו אם היא שווה פחות מהחוב. ואם לחייב אין קרקע, הפרוזבול לא יחול.

מדוע אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע? ר"ש משאנץ ורא"ש[47] כתבו: "וכשיש ללוה קרקע חשוב כגבוי בבית דין דמי ולא קרינא ביה ולא יגוש", דהיינו, הקרקע נחשבת כתחילתו של פירעון, כי היא אמצעי שעל ידו יכול בעל החוב לגבות את החוב. רש"י תוספות ורשב"א[48] כתבו שתקנת חכמים נקבעה רק במקרים השכיחים שבהם יש לחייב קרקע.

לכן צריך בעל החוב להקנות לחייב קרקע כלשהי בתוך שדהו, מעתה יש לחייב קרקע ואפשר לכתוב פרוזבול. לכן נהגו להוסיף בפרוזבול פסקה ובה הקנאת קרקע לחייב שאין לו קרקע. בספר הישר[49] מוסיף על נוסח הפרוזבול: "וקנין הארבע אמות קנינא מן פלוני זה לפלוני זה בכל מה דכתוב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ומה שעשינו כתבנו וחתמנו". מכאן שאין צריך להגדיר קרקע מסוימת, אלא די לכתוב שבעל החוב הקנה לחייב קרקע כלשהי.

ו. נוסח הפרוזבול

במשנה מנוסח פרוזבול כך:

זהו גופו של פרוזבול מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדיינים חותמין למטה או העדים.[50]

במשנה הנוסח הוא "שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה". אבל בר"ן[51] ובית יוסף[52] הגרסה היא: "מוסרני לכם את כל חוב שיש לי" (ויש מדרשים, כגון בפסיקתא,[53] שבהם הגרסה היא: "מוסרני לכם כל חוב שיש לי". כך גרס גם ר"ש משאנץ.[54] גרסה זו יכולה להתפרש לשני הכוונים).

כמובן ההבדל בין שני הנוסחים האלה הוא משמעותי מאוד. אם אדם מוסר לבית הדין את כל חוב שיש לו, הרי מסר שטרותיו לב"ד (כאמור לעיל, זה אחד ההסברים לתוקפו של פרוזבול). אבל אם הנוסח הוא "שכל חוב יגבנו כל זמן שירצה", לא ברור כיצד מסירה כזו מחסנת את החוב מפני מחיקה. ואולם, ברוב מוחלט של הנוסחאות שלפנינו הגרסה היא "שכל חוב".[55]

אולם בגמרא[56] הגרסה היא: "שכל חוב שיש לי אצל פלוני". כלומר, לפי הגרסה שבגמרא צריך להזכיר בפרוזבול גם את שמו של הלוה, או את שמם של הלווים. בנוסח הפרוזבול שבשולחן ערוך[57] לא הוזכר דין זה.

פרוזבול עם הערות מבארות

ביום _____[58] בא לפנינו __בן __, ואמר: קנו ממני בקניין גמור ושלם, בכלי שכשר לקנות בו, שאני מזכה על ידיכם קרקע כלשהי מן הקרקע שיש לי, לכל אחד מהאנשים שחייבים לי שאין להם קרקע אף לא בשאלה או בשכירות ואף לא עציץ נקוב וכד', וכן לערבים על החובות כנ"ל.[59] וקנינו מידו בקניין גמור ושלם בכלי שכשר לקנות בו.[60]

וכך אמר לנו[61] __בן ___ היו עלי עדים שאני מוסר כל חוב[62] שיש לי לבית הדין הגדול של הרבנות הראשית לישראל,[63] הרב ____, הרב ____ והרב ____.[64] שאגבנו כל זמן שארצה.

ובאנו על החתום יום ______, למסור את חובותיו של הנ"ל לביה"ד הנ"ל, והכל שריר ובריר וקיים.

____________ עד                      ____________ עד