הקדמה

כל מערכת משפט מתלבטת בין שני ערכים שונים ואף מנוגדים. מחד, המטרה המרכזית של בית הדין היא לרדוף צדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, כ). מטרה זו מחייבת את בית הדין לנהוג במתינות רבה בבואו לפסוק את הדין כפי שכתב הרמב"ם (סנהדרין כ, ז):

הגס לבו בהוראה וקופץ וחותך את הדין קודם שיחקרהו בינו לבין עצמו עד שיהא לו ברור כשמש הרי זה שוטה רשע וגס רוח, כך צוו חכמים הוו מתונין בדין, וכן איוב הוא אומר וריב לא ידעתי אחקרהו.

מאידך, ישנה חשיבות רבה לכך שהדיון יסתיים ובכך יבוא גם סופו של הסכסוך, כך כתב הרא"ש בעניין הכרעת הדין כשלא ניתן לברר את העובדות (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה כל):

כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה.

כלומר, במקום בו לא ניתן להגיע לחקר האמת, חובה על הדיין להכריע את הדין על מנת לסיים את הסכסוך.

שני ערכים אלה באים לידי עימות בבואנו לדון בשאלת האפשרות לערער על פסקי דין. מחד, בדיקה נוספת של פסק הדין מבטיחה עיון נוסף ומעמיק, ובכך גדל הסיכוי להוציא את האמת לאור, מאידך, הליך נוסף עומד בסתירה לצורך להביא את הסכסוך לידי סיום. על רקע זה נכתב נייר העמדה שלפניך.

הרב יואב שטרנברג, אברך בכולל "ארץ חמדה", ירושלים, נאות לקחת על עצמו את כתיבת נייר העמדה. בנייר העמדה הוא סוקר את הקיים במערכת המשפט הכללית ואת הרקע ההלכתי, תוך התייחסות לויכוח ההלכתי בעניין סמכותו של בית הדין הרבני הגדול. לאורו של הדיון מסוכמת עמדת ההלכה בעניין האפשרות לערער על פסק דין, תוך התייחסות לשיקולים מעשיים בהפעלת נוהל שכזה. בסופו של הדיון מוצגת הצעה מעשית, שיש בה גם התאמה להלכה, וגם ניסיון לתת מענה לצרכים המעשיים. לסיום מובא נספח המציע מודל הלכתי ליצירת פסיקה אחידה בבתי הדין.

נייר העמדה יוכל לשמש כבסיס לדיון בתוך בתי הדין לממונות, ובקהילת המשפט העברי באופן כללי.

מסמך זה מהווה חלק בלתי נפרד מפעילותו של מכון משפטי ארץ, עפרה, לקידום מערך בתי הדין לממונות.

בברכת התורה

עדו רכניץ, מרכז מחקר

מכון משפטי ארץ, עפרה

רקע עובדתי והלכתי

בראשית דברינו נתאר את תפקידיו של בית המשפט לערעורים במערכת המשפט הכללית. לאחר מכן, נדון בשאלה, האם תפקידים אלו קיימים במסגרת ההלכה.

הערעור במשפט הכללי

זכות הערעור היא זכות יסודית במערכת המשפט הכללית. את זכות הערעור במשפט הכללי נימק השופט חיים כהן, בסמכות הכפיה של בתי המשפט:

זכות יסוד, היא שאדם יוכל לערער על פסק דין שניתן נגדו, דוקא משום קיום סמכות הכפיה הנתונה בידי בית המשפט...[1]

הנחת העבודה במשפט הכללי היא, שיתכן שהשופט טעה, ולכן זכותו של בעל הדין לערער לערכאה גבוהה יותר. זכות ערעור זו מכונה 'ערעור בזכות'. במקרים מסוימים, רשאי אדם להגיש ערעור פעם נוספת, אולם לא תמיד. ערעור מסוג זה נקרא 'ערעור ברשות', משום שהעותר צריך לקבל רשות לערער.

למרות שניתן לערער על כל פסק דין. הרי שבדרך כלל מתמקד הערעור בטעות משפטית:

'הסמכות הערעורית' היא לבדוק ולפסוק אם, נוכח העובדות כפי שנודעו בערכאה הראשונה, לא טעה השופט טעות משפטית ('טעות שבמשנה': סנהדרין לג, ע"א), אם בהסיקו מן העובדות מסקנות מוטעות ואם שטעה בפרשנות החוק או שהתעלם מהלכה פסוקה או לא הבינה אל נכון.[2]

רוצה לומר, ערכאת הערעור במשפט הכללי אינה שומעת עדויות, אלא דנה בראיות שכבר הוצגו בפני הערכאה הראשונה. הערעור הוא במהותו ערעור על ההחלטה השיפוטית, דהיינו רק כאשר השופט פעל שלא כשורה (מבחינת המסקנה המשפטית או מבחינת ניהול הדיון), מתקבל ערעור, ולא כאשר השופט פעל נכונה, אלא שלא היה מודע לעובדות מסוימות וכדומה. ואדרבה, ערעור על סמך עובדות חדשות אינו אפשרי במשפט אזרחי (אלא רק במשפט פלילי).

ערכאת הערעור רשאית לקבל אחת מההחלטות הבאות: לשנות את פסק הדין או להחזירו לערכאה הראשונה. שתי אפשרויות אלו נובעות מהעובדה, שלבית המשפט לערעורים ישנה סמכות כפולה: הוא רשאי להחליט אחרת מהערכאה הראשונה, והחלטה זו תהיה מחייבת בתיק זה, וזו הסיבה שהוא יכול לשנות את פסק הדין. ושנית, הוא רשאי לקבוע פירוש מחייב לחוק. כיוון שהוא קובע את הפירוש המחייב לחוק, הוא יכול להחזיר את התיק לערכאה הראשונה, על מנת שתשלים את הדיון, על סמך הפרשנות המחייבת שהוא קבע.

הסמכות השניה של בית הדין לערעורים נובעת מעיקרון כללי במערכת המשפט הכללית, והוא עקרון התקדים המחייב. דהיינו, שבתנאים מסוימים, פירוש שניתן לחוק במסגרת תיק אחד, מחייב גם את השופטים בערכאה נמוכה יותר, לדון על סמך אותו פירוש. לא תמיד הפירוש הזה ניתן במסגרת ערעור. לפעמים, נושאים מסוימים נידונים מראש בערכאה גבוהה יותר משום שהחוק מחייב לדון בהם בבית המשפט המחוזי או בבג"ץ. לכן, התקדים המחייב, באופן עקרוני, אינו תפקיד מהותי של בית המשפט לערעורים, אלא רק פועל יוצא של העובדה שהערעור נעשה בפני ערכאה גבוהה יותר.

עקרון התקדים המחייב אינו עקרון יסודי במשפט הכללי, ויש מערערים על התועלת שבו. נביא כאן מדבריו של איש התורה והמשפט, ד"ר זרח ורהפטיג:

... שללתי את העקרון של התקדים המחייב, שכן יכול להשריש הלכה מוטעית, יכול להביא שופט לכלל טעות בהשוותו עניין לעניין, עלול ליטול הרבה מגמישותם של פסקי דין לאור תמורות החלות  ביחסי מסחר ומשא ומתן, עלול גם להביא לידי צמצום מחשבתו המשפטית העצמאית של השופט. לא התעלמתי אמנם גם מהיתרונות של שיטת התקדים, אבל העלתי, כי כל עניין ערכו ומעמדו של תקדים משפטי יש להשאיר בידי בתי משפט, ולא לגבשו בחוק. מעמדו של תקדים משפטי לא צריך להיות נושא לחקיקה. חקיקה בנידון, מתן גיבוי של החוק לפסק דינו של שופט לגבי עניינים דומים, עושה את השופט למחוקק, ויהא בכך משום ערעור חלוקת הסמכויות - השופטת והמחוקקת, ותפגום באמונו של הציבור בשופט.[3]

ד"ר ורהפטיג מציין, שמלבד הנצחתן של טעויות שיפוטיות, התקדים המחייב גורם לצמצום מחשבתו המשפטית העצמאית של השופט, וכן פוגע בעקרון הפרדת הרשויות. לכן הוא שולל את העקרון של 'תקדים מחייב' ומעדיף על פניו שהתקדים יהיה רק 'תקדים מנחה'.

דא עקא, למעשה, ישנה בעייתיות בקיומו של מוסד ערעורים, בלי להזדקק לרעיון של תקדים מחייב. שכן, אם עמדתה של ערכאה ראשונה תהיה שונה מעמדתה של ערכאת הערעור, יכול להיווצר מצב שבו באופן קבוע תביעות מסוג מסויים מפסידות בערכאה הראשונה וזוכות בערכאה השניה, ולהיפך. מצב זה יכול לגרום לחוכא ואיטלולא בבתי המשפט. העובדה שסמכותו של בית המשפט לערעורים גוברת על סמכותה של הערכאה הראשונה פותרת בעיה זו. 

ניתן היה להחליט על פתרון מסוג אחר והוא, שכל פעם שיווצר מצב כזה, הכנסת, או גורם מוסמך אחר יקבע את הפרשנות המחייבת של החוק. פתרון זה הוא הפתרון הראוי, אליבא דהרב ורהפטיג, אבל יש להודות, כי פתרון זה מסובך ומסורבל. ובכל מקרה, גם פתרון כזה מחייב מוסד שיקבע את הפרשנות המחייבת של החוק עבור כולם.

מוסד הערעור בהלכה

כאשר אנו באים לבחון את עמדתה של ההלכה ביחס למוסד הערעור, מוטלת עלינו החובה לבחון את שני תפקידיו של מוסד הערעור שהצגנו קודם לכן.  לכן, נדון בשני תפקידיו של מוסד הערעור בנפרד, ולאחר מכן נדון בשאלה, האם יש מקום להקים מוסד ערעורים על פי ההלכה.

קביעה כי פסק הדין בערכאה הראשונה היה בטעות

על פי ההלכה, כאשר דיין טעה טעות בדבר משנה, הדין בטל. השאלה היא, כיצד מתקבלת ההחלטה שהדיין טעה, כאשר ישנן שתי אפשרויות עקרוניות: (א) הדיין עצמו מגיע למסקנה שהוא טעה (ב) דיין אחר קבע כי הפסק של הדיין הראשון הוא טעות. אנו ננסה לברר, האם האפשרות השניה נכונה.

בתוספות (ב"מ סט, ב, ד"ה כי) מובא שבית הדין צריך לנמק את הפסקים כאשר הוא רואה שישנו פתחון פה לטענה כי פסק הדין ניתן שלא כהוגן, או כאשר בית הדין דן את בעל הדין בכפיה:

משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר לב) אבל בעלמא לא... אומר ר"ת מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו... 

נראה שלדעת ר"ת דיון שהתקיים שלא בכפיה אינו חשוף לערעור, כיון שבעלי הדין קבלו על עצמם את ההרכב שידון בעניינם, ולאחר קבלה שכזו הם אינם יכולים להרהר אחרי פסק הדין. דברי ר"ת משמעותיים במיוחד במציאות העכשווית בה לבתי הדין אין יכולת כפיה.

בניגוד לדברים אלה, הובאה בתוספות (סנהדרין לא: ד"ה ואם) גם דעה אחרת, על פיה אם בעל הדין דורש שבית הדין ינמק את פסק הדין, יש לתת בידו פס"ד מנומק.

שתי השיטות הובאו בשו"ע (חו"מ יד, ד):

י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. הגה: וכ"ש אם אומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני (טור). מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבל בלא"ה אין כותבין, וכן עיקר... וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין.

כפי שנאמר לעיל, כתיבת הנימוק לפסק הדין נועדה לאפשר לבעל הדין לעמוד על צדקת פסיקתו של בית הדין. אולם, לא כתיבת פסק הדין כשלעצמה היא שמוכיחה את הצדק, אלא היכולת לערער. ביטוי לזה נמצא בהמשך דבריו של הרמ"א (שם):

ואין צריכים לכתוב לו אלא מבית דין קטן לבית דין גדול, אבל בית דין גדול שדנו אין צריכין לכתוב לו, דלא חיישינן לטעותא, דא"כ אין לדבר סוף[4].

הרמ"א כותב, שאין צורך בכתיבת פסק דין אא"כ ישנו בית דין גדול יותר, שיקרא את פסק הדין. דהיינו, כתיבת פסק הדין נועדה כדי לאפשר לבית הדין הגדול יותר לעמוד על הטעמים לפסק הדין הראשון, ולברר אם הפסק הראשון נכון.

אלא שלכאורה יש סתירה לדברי הרמ"א, מתשובת חזה התנופה, המובאת בב"י (חו"מ יב) ובסמ"ע (שם יט, ב):

כתב בתשובות שבסוף ספר חזה התנופה (סי' מ) ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין בית דין רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית דין הראשון

מבואר, שאין דיין רשאי לשמוע את דברי אחד מבעלי הדין, אחר שכבר יצא זכאי בבית הדין הראשון, וא"כ קשה - לשם מה נותנים ביד בעל הדין פסק דין כתוב?

קושיה זו עמדה בבסיס ההתנגדות לבתי דין לערעורים[5]. באופן תמציתי, תומכי הקמת בית הדין לערעורים כתבו מספר טעמים, מדוע ניתן להקים בי"ד לערעורים:

• כאשר פסק הדין שניתן בבית הדין היה סופי, אין זכות לערער עליו. אבל, אם בעלי הדין הסכימו מראש שפסק הדין של הערכאה הראשונה לא יהיה מוחלט עד שבית הדין לערעורים לא יאשר אותו, או אם בעלי הדין יסכימו (מה שקורה כאשר אין ערעור), הרי שמכח 'קיבלו עלייהו' ניתן לערער.  טענה זו נזכרת בציץ אליעזר (חט"ז סי' ס"ז), במשפטי עוזיאל (ח"ד חו"מ א), בדברים שכתב הגר"א שפירא (פסקי דין רבניים כרך י עמ' 180) ועוד. אמנם, הסבר זה יפה רק כל עוד מדובר בפסק דין שכל כולו בממונות, ולא בענייני איסור והיתר שבהם אין לבעלי הדין זכות לקבוע דברים לגבי פסק הדין, שהרי רק בדבר שבממון תנאו קיים.
• הסיבה לאמינות של בתי הדין, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר חזה התנופה נובעת מהכלל ש'בי"ד בתר בי"ד לא דייקי'. כלל זה אינו נכון היום. וראה על כך באריכות בפת"ש (סי' יט סק"ג). דעה זו פותחה בהרחבה ע"י הרב שרמן (שורת הדין כרך ג עמ' ריא - רכ), והוא מציין, שבית הדין הגדול יושב בתיקים רבים, שבהם ברור שהדיינים בערכאה הנמוכה אינם בקיאים בהלכה, או אינם בקיאים בפרטים מציאותיים שונים הנוגעים לפסק הדין[6]. כמו כן, טוען הרב שרמן, כאשר בית הדין בערכאה הראשונה כתב פסק דין, וזה הגיע לפני בית הדין הגדול, אם ימצא בית הדין הגדול שטעה קודמו, הרי לפנינו שבדין זה הערכאה הראשונה אכן לא דייקא. גם בציץ אליעזר (שם) מזכיר נימוק זה.
• הטעם לדברי חזה התנופה, הוא, שאין רשות לערער הוא משום פגיעה בכבודם של הדיינים שישבו בבית הדין הראשון, שהרי מי נתן לבעל הדין רשות להרהר אחריהם שמא טעו. אולם, אם הדיינים עצמם  הרשו לבעלי הדין לפנות לערכאת ערעור, ואף נתנו פסק דין כתוב ביד המערער, בזה לא אמר בעל חזה התנופה, שאין להראות לדיינים אחרים. מקור סברא זו בדברי בעל ערוך השולחן (סי' יד ס"ח):

ויראה לי שהדיינים צריכים לכתוב שנותנים רשות לעיין בהפס"ד, דאם לא כן הא נתבאר בסי' יב ס"ג שאסור לדון בפסק שפסקו אחרים (=כדברי בעל חזה התנופה. י.ש.).

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אה"ע סי' ב) במשפטי עוזיאל (שם) וביביע אומר (ח"ב, חו"מ סי' ב אות ח)[7].

יש לציין, שכל החילוקים שנאמרו לעיל, כוחם יפה כאשר מדובר בערעור נקודתי, על פסק דין מסוים. אולם, הקמת מוסד של בי"ד קבוע, שידון בערעורים באופן קבוע, יכולה להיתפס כפקפוק בכושרם של הדיינים בערכאות הנמוכות לפסוק נכון, דבר שיכול לגרור זילותא דבי דינא. ועוד נרחיב בעניין זה בהמשך.

בבתי הדין הרבניים התקבלה החלטה שיש לנמק את פסק הדין בכל מקרה (תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, ה'תשנ"ג). ובהקשר זה מאלפים דבריו של הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סי' א):

ובאיכות כתב פסק הדין, ההלכה קובעת לכתוב רק הטענות ופסק הדין שעליהם, משום שבזה כבר נתנת האפשרות לכל יודעי משפט לחקור הדין, כי תורה אחת לכולנו, וכמו שכתב הסמ"ע, אבל החות יאיר בהשמטותיו כותב: האי "כתבו לי מאיזה טעם" רוצה לומר טעם וראיה ממש.  אפשר לחלוק על החות יאיר מבחינת מצוי ההלכה, אבל ההלכה לחוד, וההרגשה המוסרית של הדיין פורצת גדר ההלכה, כי ההלכה מכוונת לכלל העם וקובעת חומת נחושת נגד כל אלה הרוצים ללגלג על הדיינים ולהטריח בעלי דינם בטלטולים ממקום למקום ומדיין לדיין כדי ליגעו ולהביאו לידי פשר וויתורים שלא כדין. אבל הרגשתו המוסרית של הדיין אינה נשמעת להלכה, במקום שהוא רואה רצונו הנאמן של בעל הדין לדעת דבר המשפט, ומדוע לא נתן לו ספוק זה ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו לקיים בעצמנו "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חוקי האלקים ותורתיו… חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משה רבינו בתורתו, לאמר: ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום

בעקבות דברי הרב עוזיאל נאמר גם אנו, כי בהתחשב בחוסר האמון של הציבור במשפט העברי, ראוי להקים מוסד שיתן אמינות למערכת בתי הדין, כפי שנימקו התוספות (ב"מ סט, ב ד"ה כי) את החובה לתת פסק דין מנומק:

משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל...

למעשה, רוב גדולי הדור הנוכחי בארץ ישבו בבית הדין לערעורים בזמן זה או אחר, ולכאורה יש בכך ראיה שהם קיבלו את הרעיון של בית דין לערעורים. הדבר נכון שבעתיים לגבי ערעור במסגרת של בתי הדין שאנחנו מציעים, מהטעמים הבאים: (א) בתי דין אלו דנים כולם מכח 'קיבלו עלייהו', ונמצא שלעולם יש בהם את קבלת הצדדים (ב) בי"ד לערעורים לא כופה את עצמו על בתי הדין המקומיים, ודן רק בתי דין שהסכימו לקבל אליהם את מוסד הערעור בתקנות הדיון שלהם.

יש לציין נקודה מהותית מאוד והיא, שלכל התירוצים שאמרנו, אין כאן חידוש של אפשרות לביטול הדין שלא על פי ההלכה, אלא רק שאלה מיהו האדם שיחליט אם בית הדין הראשון טעה בפסק דינו.

עקרון התקדים המחייב

בלי להכביר במילים, נציין כי אין בהלכה מושג של תקדים מחייב[8]. מאז חתימת התלמוד הבבלי, אין כמעט הלכה שהתחדשה, שאי אפשר לחלוק עליה. גם אותם ספרי הלכה שהתקבלו, כדוגמת השו"ע ונושאי כליו, מלאים במחלוקות, ואף אם נקבל את הכלל שאין לומר 'קים  לי' נגד פסק של השו"ע והרמ"א, ספרים אלו פשטו בכלל ישראל, ומתוך כך הפכו להלכה פסוקה, ולא להיפך. דהיינו, שהמנהג לפסוק כשיטה מסויימת הוא ההופך אותה להלכה פסוקה, ולא עצם הפסק.

העובדה שלא ניתן ליצור תקדים מחייב, וממילא בית דין לערעורים אינו יכול להורות לערכאות נמוכות ממנו כיצד לפסוק, היא הגורם השני שגרם התנגדות למוסד הערעורים בבתי הדין הרבניים.

בית הדין לערעורים של הרבנות הראשית שומר לעצמו את הזכות לקבוע הלכות עבור בתי הדין האזוריים. האפשרויות העומדות בפני בית הדין לערעורים הן (סעיף קנג לתקנות הדיון תשנ"ג):

בית הדין רשאי לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק-הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית דין בהרכב אחר או לבית-דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק-הדין.

כבר ציינו, שהמשמעות של החזרת פסק הדין לבית הדין שדן, פירושה קבלת הכרעה הלכתית מסוימת של בית הדין לערעורים, והחזרת הדין לערכאה הראשונה, על מנת שתדון על פי אותה הכרעה. למשל, בי"ד אזורי פסק שאין לחייב גט בנסיבות מסוימות. בית הדין לערעורים פסק שיש לחייב גט, והחזיר את התיק לבית הדין האזורי, על מנת שיסדר את הגט.

נאמרו מספר טעמים באשר לשאלה, מדוע רואה בית הדין לערעורים זכות לפסוק הלכה מחייבת. ניתן לומר, שכיוון שבית הדין לערעורים ראה את דברי קודמיו, וחלק עליהם, הרי זה בבחינת 'הלכה כבתראי'. אלא, שאם דייני הערכאה הראשונה חזרו וראו את הפסק של בית הדין לערעורים ולא השתכנעו, בטל טעם זה.

ואולי הטעם לתקנת בתי הדין המאפשרת לבית הדין לערעורים לקבוע הלכה לכפופים לו, היא מכח ההנחה, כי מעמדה של הרבנות הראשית הוא של 'מרא דאתרא' בארץ ישראל, ומכח זה, אין רב מקומי רשאי לפסוק בניגוד לעמדת ה'מרא דאתרא'. וראה בעניין זה אריכות דברים ב'עמוד הימיני' (ו, יא):

והנה הרבנות הראשית קבלוה עליהם רוב הציבור שבא"י בתור רבותיהם. וגם הרבנים המקומיים אינם מתקבלים אלא באישור של הרבנות הראשית. נמצא שהרבנות הראשית יש לה בכל מקום שבא"י תוקף של מרא דאתרא, כי גם רבני המקום אינם פועלים אלא בשליחותם. ממילא קימת כלפיהם ההלכה של הרמ"א הנ"ל שאין להורות נגד פסק שלהם, ואין לפרסם להלכה למעשה דעה שהיא מנוגדת לפסק הלכה שלהם, כל עוד אין הדבר בחינת טעות בדבר משנה אלא טעות בהכרעה ושיקול הדעת, גם כשהם פוסקים להקל, וגם כשזה נוגע לאיסור תורה. וזהו גם טרם שפסקו, ומכש"כ לאחר שפסקו שבזה קיים פסקו של הרמ"א שגם חכם שהתיר אין לשני לאסור, והוא כנ"ל מהגרע"א מוסכם אליבא דכו"ע, עכ"פ לענין לכתחילה יש להימנע מזה מחמת כבודו של ראשון. ובניד"ד, גם אם עבר השני והורה, אין הוראתו הוראה כלפי ציבור זה, כיון שקבלו עליהם הרבנות הראשית כרבותיהם, וכנ"ל.

ואם אמנם כלפי אותו חלק ציבור שמעיקרא לא קיבל עליו את הרבנות הראשית יש לדון שאין בזה משום 'לא תתגודדו', בשני בתי"ד בעיר אחת וכנ"ל. אבל אותו ציבור, והוא רוב היישוב שבא"י, שבחרו ברבנות הראשית ורואים בהם את רבותיהם, כלפיהם וכן כלפי הרבנים המשמשים באותן קהלות מכוח מינוי והסכמת הרבנות הראשית, ודאי שהם בגדר המרא דאתרא שדינם דין ופסקם פסק, גם במה שנוגע לשאלות איסור תורה, כל עוד שלא יתגלה בפסק טעות ח"ו בדבר משנה.

ומכאן למודעי, שכל אותם פסקי הרבנות הראשית, שהוצאו לאחר דיון ושו"ט כהלכה, אעפ"י שיש חכמים שמתנגדים להם, אין כאן מקום לדון אלא כמחלוקת שבשיקול הדעת, ובזה פסקו של המרא דאתרא שריר וקיים ללא הרהור.

אפשרות נוספת להבין את עמדתו של בית הדין לערעורים היא מכח 'קיבלו עלייהו'. דהיינו, כיון שתקנות בתי הרבניים מאפשרות לבית הדין הגדול לקבוע הלכה לגבי בתי הדין בערכאה הראשונה, ניתן לומר, שכאשר ישנו תקדים מחייב, ישנה בעצם הסכמה של בעלי הדין, לדון על פי אותה החלטה. כעין הסכמה זו, ניתן לראות בהסכמה המקובלת בכמה שטרי בוררות, שהצדדים מקבלים עליהם לוותר על טענת 'קים לי'[9].

למעשה, בתי הדין הרבניים האזוריים אינם מכירים בסמכותו של בית הדין הגדול להכתיב להם פסקי דין. וכאשר בית הדין הגדול רואה לנכון לבטל החלטה של בית דין אזורי, אין לו מנוס, בדרך כלל, מלהעביר את התיק לבית דין אחר, או לדון במקרה בעצמו[10].

יתרונות וחסרונות מעשיים

לאור דברינו לעיל, ניתן לקבוע, כי מבחינה הלכתית, ניתן להקים בית דין, שבו יתבררו תביעות שנידונו בערכאות נמוכות, אם אותן ערכאות מסכימות לקיומו של בי"ד שיבדוק אחריהן. אבל, היכולת ליצירת תקדימים מחייבים ע"י בית דין שכזה מוטלת בספק. לפיכך, נראה שכדאי להקים קודם כל מוסד בעל סמכויות מצומצמות יותר, המוסכם על מרבית הפוסקים, ורק לאחר מכן לפתח דברים נוספים, שביסוסם ההלכתי רעוע. לכן בהמשך דברינו נדון בהקמתו של בית דין לערעורים שאין לו יכולת ליצור תקדימים מחייבים.

כעת, נבחן שיקולים נוספים שבהם התלבטו הפוסקים כאשר דנו בהקמת בית דין לערעורים: