פרשת דברים - המסע מהר סיני להר הקדש

שעורים לפרשת דברים:

המסע מהר סיני להר הקדש

במה תלויה הצלחת ירושת הארץ

המסע אל הארץ

פרשתנו מתארת את המסע לארץ ישראל כמסע שתחלתו בהר סיני. הנקודה ההיסטורית שבה פותחת פרשתנו היא הר סיני, ובלשון פרשתנו: חורב. הצווי לרשת את הארץ מוצג בפרשתנו כצווי שמקורו בדִבור ה' אל ישראל בהר סיני. למה אנו צריכים לרשת את הארץ? כי כך נצטוינו בסיני. "ה' אלהינו דבר אלינו בחֹרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה  פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו...". הפרשה פותחת בדברי ה' אלינו בהר סיני.

הפרשה היא פרשה של הרים. ה' דִבר אלינו בחורב, והצווי הוא לעזוב את ההר הזה וללכת אל הר אחר: רב לכם שבת בהר הזה  פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי וכו'. המוצא הוא הר, וגם היעד הוא לא ארץ אלא הר. (אמנם נאמר בהמשך "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ...", אבל משמע שמדובר על הארץ שבהר. כלומר: עלו אל ההר, ושם הארץ תמסר בידכם). הר כנגד הר. הר סיני כנגד הר האמורי. הלכנו במדבר דרך הר האמרי כאשר צוה ה', והר האמורי נזכר אח"כ כשמה של הארץ עוד כמה פעמים, עד חטא המרגלים.

העֹנש על חטא המרגלים מוליד עוד הר: "ונפן ונסע המדברה דרך ים סוף כאשר דבר ה' אלי ונסב את הר שעיר ימים רבים". עד אשר תם הענש, וכאן מצוה ה' צווי דומה מאד לצווי הפותח את הפרשה. כאן נאמר: "ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה. פנו לכם...". כנגד הפסוק שנאמר בפתיחת הפרשה על הר סיני: רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם.

היעד של ישראל הוא הר, ואת זה אנו מוצאים כבר בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'", וגם שם לא מן הנמנע לפרש שהכונה היא לכל הארץ. זהו תיאור לכל הארץ, שעִקרו ההר. (וגם הר חרמון נזכר בפרשתנו, אך זה כבר נושא למאמר אחר). גם להלן נקראת ארץ ישראל "ההר הטוב הזה".

אבל לא כך תופשים המרגלים את תפקידם. עליהם נאמר: "ויפנו ויעלו ההרה ויבאו עד נחל אשכל וירגלו אתה". את מי? בראש הפסוק נזכרו הר ונחל, ששניהם צריכים להופיע דוקא בלשון זכר. ואילו על המרגלים נאמר "וירגלו אתה", בלשון נקבה, כלומר: את הארץ. הם נמצאים בהר, אך מתענינים בארץ.

אם היעד הוא הר, הוא עומד מול הר סיני, אך אם היעד הוא ארץ, היא עומדת מול ארץ מצרים, ואכן, כך אומרים ישראל: "בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים ...".

המסע של אברהם אל הארץ הוא מסע מארץ לארץ. המסע של ישראל לארץ הוא מסע מהר להר. כך לפחות הוא מוצג כאן. ירושת הארץ היא מצוה שעִקָּרָהּ בצווי שנצטוינו בסיני, ותכליתה להציב את הר סיני בארץ ישראל. בהר אשר יבחר ה'. סביב הר נחלת ה' אפשר לרשת את ארצו. ירושת הארץ אפשרית רק אם עִקרה ירושת ההר. אין לה משמעות אם המטרה היא רק ירושת הארץ.

המסע הוא מהר להר. רב לכם שבת בהר הזה, לכו אל ההר שעליו כבר נאמר בשירת הים תבאמו ותטעמו בהר נחלתך. לא עוד הר סיני הוא "ההר הזה", כמו שהוא נקרא בסנה וגם כאן, אלא קחו אותו והשכינו אותו במקומו הקבוע, בהר אשר ה' נותן לנו. שנקרא בהמשך הפרשה ההר ההוא.

אצל משה עִקר הירושה הוא ההר. נכון שעם ההר יש ארץ. אך העִקר הוא ההר. משה בפרשתנו מזכיר את המלה ארץ רק אחרי המלה הר. אחרי שהוא אומר הר האמרי וכל שכניו, הוא מוסיף ארץ הכנעני והלבנון, ראה נתתי לפניכם את הארץ וכו'. אחרי שהוא אומר "באתם עד הר האמרי" הוא אומר "ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ". אחרי שהוא אומר "ויפנו ויעלו ההרה", הוא אומר "ויקחו בידם מפרי הארץ". אבל ישראל והמרגלים מזכירים בדבריהם רק את המלה ארץ, ולא את המלה הר. גם הענש שנותן להם ה' מזכיר רק את המלה ארץ. אבל כשהוא מתגשם – יורד הכנעני מההר ההוא.

בעיני משה, המסע הוא מסע שה' צוה עליו בהר סיני, ועִקרו אל הר הקדש. יחד עם הר הקדש יש גם ארץ. ישראל מתעניינים רק בארץ.

שני חלקי המסע

בדברי ה' אל משה במעמד הסנה מוצג עִקר תפקידו של משה בהבאת ישראל להר סיני. רק בהר סיני נצטוו ישראל לרשת את הארץ ולקים בה את התורה. הצווי האמור בחורב כולל את החיוב לרשת את הארץ. החיוב האמור בחורב הוא לרשת את הארץ ולחיות בה ע"פ התורה. ארץ ישראל אינה תחנת המוצא של עם ישראל, היא המטרה. בסיני נצטוו ישראל שארץ ישראל תהיה ארצם.

אמנם, משה מזכיר שהיא הארץ "אשר נשבע ה' לאבותיכם", אך נקודת המוצא היא לא השבועה לאבותינו, נקודת המוצא היא הצווי בחורב. ולא בכדי. ספר דברים לא עוסק בהבטחה שהבטיח ה' לנו את הארץ אלא בחיוב שאנו חיבים לרשת את הארץ. החיוב הזה מקורו בצווי בחורב.

הפרשה עוסקת במסע הזה, אל הארץ, והיא מחולקת לשני חלקים. שני החלקים מקבילים זה לזה. הראשון פותח ב"רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם", וכנגדו השני פותח ב"רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם". החלק הראשון מספר כיצד צוה ה' לרשת את הארץ וכיצד יצאו ישראל למסע אל הארץ, וכיצד חטאו ולא קימו את דבר ה' ולכן נענשו ונסעו המדברה דרך ים סוף. החלק השני עוסק במסע ישראל אל הכִבושים והנצחונות הגדולים, ונגמר בקול תרועה רמה ובקול נצחון ואמונה בה' ובהמשכו של המסע בעבר הירדן המערבי. יש כאן חלק אחד שנגמר בחטא ובמפח נפש גדול, וחלק שני שנגמר בתקון החטא הראשון, נצחון, אמונה ותקוה, וקול תרועה רמה.

מתאים לקרוא את הפרשה הזאת לקראת תשעה באב, ולדעת שאע"פ שנענשנו וגלינו ועוד לא נכנסנו לארץ, אנו כל העת במסע אליה. גם אם נפלנו וחרבנו ואבדנו מהארץ, עוד נשוב ונירש אותה ונסיים בקול תרועה רמה.