החוברת אינה עומדת למכירה אולם ניתן להוריד אותה כקובץ בחינם

פתח דבר

למשפט מקום רב חשיבות במדינת ישראל, "עם הספר" הוא גם עם המשפט. יותר ויותר החלטות המעצבות את החיים האישיים והציבוריים מתקבלות באולמות בתי המשפט. החלטות אלה עוסקות בשאלות של אתיקה שלטונית, התנהלות צבאית, הכרעות פוליטיות, מעמד אישי ועוד. דומה שהדיון השיפוטי והכרעותיו תפס את מקומו של הדיון הציבורי, והוא הולך ומצמצם את השדה החברתי־ערכי ואת העשייה הפוליטית אל תוך מסגרות משפטיות החולשות על כל סדרי החיים והשלטון. ראש המערכת השיפוטית בעשור האחרון כבר קבע כי "הכל שפיט" ובכך התווה דרך למערכת כולה.

יתרה מזו אופייה של הפסיקה בשנים האחרונות מחדד את העובדה ששיפוט הוא קודם כל תוצאה של הכרעה ערכית. ככל אדם — מערכת ערכיו, תרבותו, מקורות יניקתו וחזונו של השופט הן המעצבות את ראייתו, את פרשנותו, את שיפוטו וכתוצאה מכל אלה — את הכרעותיו.

כלל גדול במערכת משפט התורה קובע כי "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו,ב). כלל זה שהובא בהקשרו כדי לטעת בדיין ביטחון במראה עיניו וביכולת שיפוטו, אוצר בתוכו גם הזמנה לדיין להפעיל את שיקול דעתו על בסיס השקפותיו וערכיו, על פי עיני רוחו ומרחב מבטו — כדי לחרוץ דין ולהוציא משפט.

לאור זאת ברור שנטישתה של מערכת המשפט הישראלית את משפט התורה היא הכרעה ערכית אסטרטגית לאימוץ עולם ערכים שונה. היהודי המאמין, וכל מי שמוקיר את משפט התורה, יודע כי תורת ישראל היא תורת חיים. ערכיה הם אורח חיים, חוקיה יורו דעה את עוסקיהם ומשפטיה הם אבן העזר לכל שאלה הלכתית ומשפטית. על ליבו נשא הכוהן הגדול את חושן המשפט להוציא לאור משפט על פי תבונת הלב ואור השכל גם יחד. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר (זכריה ח) 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'.

(אבות א, יח)

איזהו דין שהוא אמת לאמתו? דין המביא שלום בין בעלי הדין ושלום לעולם.

הדיינים נקראים "עיני העדה" ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. כל איש שיהיה לו ריב עם רעהו וכל נגע או מחלה שלטונית וחברתית צריכים לבוא לפני דייני ישראל ולהיות נידונים "על פי התורה אשר יורוך".

בתורת ישראל ובהלכותיה מצוי בניין מפואר בנוי לתלפיות של כל מערכת הדין והמשפט. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". עשרות מצוות עשה ולא תעשה נמצאות בתורה שבכתב בנוגע למערכות הצדק והדין, ומסכתות שלמות בסדר נזיקין ובכל ספרות התלמוד וההלכה מניחות לפנינו שולחן ערוך ומתוקן. תלמידי חכמים ויוצרים הלכתיים בכל הדורות התקינו מן השולחן הערוך מעדני מלכים בהלכות ובתקנות משפטיות, סדרי דין, פסקי דין וספרות פרשנית רחבה. כל האוצר הגדול הזה מבקש גואלים ובונים שיהפכוהו לעולם תוסס ופעיל בכל מערכות הצדק והדין הנוהגות בימינו.

מהפכת הציונות ותחיית העם בארצנו הביאו בכנפיהן ברכה רבה לתורה וללומדיה. נס תחיית השפה העברית, לשון הקודש, הביא לחידוש עולם ומלואו ופתח בפני כל את אוצרות התורה והיצירה. יצירה ותחייה דומה נדרשת לתרבות המשפט הישראלית. צדק ומשפט מן המקור הישראלי והעברי צריכים לתפוס את מקומם בראש ולדחות את הלשונות הזרות ואת משפט עם לועז אשר קנה לו מקום של כבוד במחוזות הצדק הישראלי.

כלל גדול נקוט בידינו מן האבות :

רבי חנינא סגן הכהנים אומר הווי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו...

 (אבות ג, ב)

מלכות — כל מלכות, היא תריס בפני פורענות ואנרכיה אנושית. שלומה של מלכות היינו סדרי שלטון ומשפט, כפיית דין, גביית מס ושמירת הסדר הציבורי — הוא בסיס לקיומה של חברה.

ראוי לציין שמסכת אבות היא מסכת "מוסר הדיינים". כך הסביר הרמב"ם את מטרת המסכת הזאת ואת הוראותיה. דווקא הדיין, היושב על מדין, הוא הצריך בראש ובראשונה לשאת תפילה לשלומה של מלכות ולתת לכך ביטוי בפסיקותיו.

מכאן נובע שבתחומים של שמירת הסדר הציבורי, הביטחון האישי והלאומי, המשפט הפלילי ומערכת הענישה, צבא ומשטרה — שומה עלינו לשמור ולציית, לתקן ולשפר את המסגרות הקיימות.

הכלל ההלכתי קבע: "דינא דמלכותא – דינא" (בבא קמא קיג,א) אין כלל זה סותר ביקורת ראויה ומגמות חקיקה ושינוי בדרכים דמוקרטיות. כינונה של מדינת ישראל בחסדי שמים, מחייב יצירה מדינית־שלטונית הראויה למדינה יהודית.

בחוברת זו אנו קוראים להתמקד בראש ובראשונה בדין האזרחי. בתובענות שבין אדם לחברו, בין רשות לרשות, בין חברה ללקוח ובין עובד למעביד. בכל מרחב דיני הממונות יש להרים את קרן משפט התורה כמתחייב מן ההלכה.

מכון "משפטי ארץ" שם לו למטרה את כל האמור לעיל בחתירתו להכשיר דיינים תלמידי חכמים בעלי ראייה רחבה. ראייה החותרת לדון "דין אמת לאמיתו" מתוך הכרת תכונת הזמן והכרת מדינת ישראל כגורם בהלכה ובמשפט.

חוברת זו היא ראשונה בסדרת חוברות מחקר ומקורות משפטיים. היא באה כדי לבסס את חובת ההיזקקות למערכת משפט התורה ולהגיש לקורא נתונים אודות מערכת זו ולחזק את נגישותה.

את החוברת ערך הרב עדו רכניץ הממונה על תחום המחקר במכון, בשיתוף עם הרב ד"ר איתמר ורהפטיג איש צוות ההוראה והמחקר של המכון.

ייתן ה' ויסייע בידינו להשיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה ויסיר ממנו יגון ואנחה בהקמת קריית משפט נאמנה.

הרב אברהם גיסר יו"ר המכון

הקדמה

בשנים האחרונות ניכרת מגמה של התעוררות משפט התורה, מוקמים בתי דין חדשים העוסקים בדיני ממונות, מוצעים חוזים על פי ההלכה (מכר, שכירות, צוואות ועוד), ובאופן כללי, המודעוּת הציבורית לתחום הלכתי חשוב זה הולכת וגדלה. כדי להאיץ תהליך מבורך זה יש הכרח להעמיק את הידע ולהרחיב את מעגל השותפים למאמץ.

בחוברת זו מבוא ראשוני להכרת משפט התורה. לחוברת שני חלקים: בחלק הראשון, עיון בסיסי בחשיבות המשפט בישראל, במצווה להקים בתי דין ולפנות אליהם, ובמעמד חוקי הכנסת ובתי המשפט בעיני ההלכה.

בחלק השני מידע שימושי על בתי הדין העוסקים בדיני ממונות וההבדלים ביניהם; מדריך לבא בשערי בית הדין, הסבר בסיסי על שטר הבוררות הנהוג בבתי הדין, ומעט מדיני חוזים על פי ההלכה.

אנו מקווים שהחוברת תפתח צוהר להתחדשות בשדה זה. זאת, כחלק מפעילות המכון לתחיית משפט התורה במדינת ישראל.

עדו רכניץ

חשיבותו של המשפט

חשיבותה של המערכת המשפטית בעיצוב פניה של מדינת ישראל הלכה וגדלה בשני העשורים האחרונים. אולם, בהלכה ובמקורות התורניים באופן כללי, ניתן מאז ומעולם מקום מרכזי מאוד למשפט התורה, כפי שנאמר במדרש:

אמר רבי אלעזר: כל התורה תלויה במשפט, לכך נתן הקב"ה דינין אחר עשרת הדיברות לפי שהבריות מעבירין על הדין והוא נפרע מהם...

ומלמד את באי עולם, שלא הפך את סדום עד שעיברה את הדין... ואף ירושלים לא גלתה עד שעיברה את הדין...

(שמות רבה פרשה ל, יט)

גם העקרונות הגדולים שבתורה, ובהם עשרת הדיברות, אינם יכולים להתממש ללא ירידה לפרטים משפטיים —

'ואלה המשפטים' כנגד 'לא תחמוד', כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר 'תשים לפניהם', משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין.

(רמב"ן שמות כא, א)

כלומר, לא ניתן ליישם את איסור "לא תחמוד" ללא הגדרה מיהו הבעלים של הרכוש, כיצד בעלות עוברת, ועוד. דברי הרמב"ן על איסור לא תחמוד הם דוגמא למכלול האיסורים שבעשרת הדיברות. המצוות שבעשרת הדיברות מגדירות את האסור והמותר שבין אדם לחברו או בין אדם למקום. פרשת משפטים שבה מפורט סדר התשלום והתרופות לעוול שנגרם, היא היישום המעשי ומימושו בין הצדדים.

רבי יעקב בעל טורים בפתיחה לטור חושן משפט, עמד על מקומו של המשפט בעבודת ה':

...כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת ה', ואחריו (=אחרי משה רבנו) כל שופט ושופט שפט את דורו והשיבו מדרכו הרעה לעבודת ה' ללכת בדרך אשר דרך בה אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט ובעבור זה ניצולו מידי אויביהם...

(טור חושן משפט סימן א)

הראי"ה קוק הדגיש את חשיבות משפט התורה, בכך שהוא מבטא ערכי נצח אלוקיים:

המשפטים הם קודש קודשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתוכן לאומנו...

משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כוח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדיו עם המשפט הישראלי.

(הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחייתו, ג, עמ' כא)

במילים אחרות, משפט התורה איננו מערכת של כללים שמטרתם אך ורק ליצור סדר חברתי, אלא מדובר בדבר ה', ולכן כל סכסוך בין שניים מבני ישראל הוכרע על פי דרישת ה' על ידי משה רבנו. דברים ברורים בעניין זה כתב גם מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי:

והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו.

(ספר התניא, פרק ה)

פסק ההלכה בסכסוך ממוני תאורטי, הוא מימוש רצונו של הקב"ה, קל וחומר כאשר מדובר בסכסוך ממוני ממשי, קטן ככל שיהיה. אמירות אלה מבהירות שההלכות הדנות בעולם העסקים הן חלק בלתי נפרד מהתורה, אין הן שונות מכל הלכה העוסקת בדיני בשר וחלב או בדיני שבת.

מלבד זאת, בעזרת העיסוק הבלתי נלאה בפרטים הקטנים, באירועי החיים היומיומיים, משפט התורה מצליח להטמיע את הערכים האלוקיים באדם ובחברה. לאור זאת, התייחס הראי"ה קוק בחומרה לניסיון לראות במשפט תחום שמנותק מאמונה בה' —

...ומתוך עקירת יסוד המשפט מתוכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתייסד יסוד שנאת לאומים ועומק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם.

(הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחייתו, ג, עמ' כא)

גם במדינת ישראל של ימינו ניכר שמערכת המשפט מצליחה להנחיל ערכים, שחלק מהם מנוגד לערכי התורה. ומכאן נובעת חשיבותה הרבה של המצווה לפנות לדין תורה.

החובה לקיים מערכת משפט על פי ההלכה

בתורה ישנן שתי מצוות הקשורות לקיומה של מערכת משפט על פי התורה, מצווה אחת היא המצווה הציבורית למנות דיינים ולהקים בתי דין, כפי שכתב הרמב"ם:

שציוונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כורחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.

 (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה, קעו)

ספר החינוך הסביר שמצווה זו מוטלת על הציבור:

וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן שבכל מקום ומקום. וציבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב,ב] ולא קבעו להם, ביטלו עשה זה, ועונשן גדול מאוד כי המצווה הזאת עמוד חזק בקיום הדת.

ויש לנו ללמוד מזה שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם שיהיה להם כוח על כולם להכריחם בכל מיני הכרח שיראה בעיניהם בממון או אפילו בגוף על עשיית מצוות התורה ולמנוע מקרבם כל דבר מגונה וכל הדומה לו.

(ספר החינוך מצווה תצא)

בעל ספר החינוך הוסיף שהמצווה למנות דיינים לא התבטלה כשבטלה הסמיכה, אלא יש חובה למנות בתי דין מתוך תלמידי החכמים שבדור.

לצד המצווה הציבורית ישנה גם הוראה אישית לכל אדם לפנות לבתי הדין ולא למערכת משפטית אלטרנטיבית:

כל הדן בדָייני עכו"ם ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו, שנאמר: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם', 'לפניהם' — ולא לפני עכו"ם, 'לפניהם' — ולא לפני הדיוטות...

(רמב"ם הלכות סנהדרין כו, ז)

הרמב"ם קבע שמי שעובר על האיסור הוא "רשע... והרים יד בתורת משה". אמירה חריפה כזו נדירה בכתבי הרמב"ם. אמירה זו מדגישה שעזיבת המשפט, מלבד היותה איסור, היא גם הכרעה איסטרטגית לאמץ מערכת ערכים ונורמות זרה במקום המערכת שהקב"ה קבע בתורתו.

מסר דומה עולה מתשובת הרשב"א. הרשב"א דן בסכסוך בין יורשים שטענו כי הם נוהגים על פי חוקי הגויים שהבעל אינו יורש את אשתו. תשובת הרשב"א לטענה זו היתה חריפה:

אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם? חס וחלילה לעם קדוש לנהוג ככה! וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים. וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה, מפיל חומות התורה ועוקר שורש וענף, והתורה מידו תבקש. ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש...

ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה. ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחיברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי. ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים. חלילה! לא תהיה כזאת בישראל ח"ו, שמא תחגור התורה עליה שק.

(שו"ת הרשב"א ו, רנד)

גם הרשב"א בדומה לרמב"ם התבטא בחריפות נגד ההליכה לערכאות של גויים. טענתו נגד המגמה לאמץ מרצון את חוקי הגויים היא שצעד כזה מייתר את התורה. לדבריו, לא יתכן להפוך את התורה ל"אות מתה" ובכך להשאיר על מדף הספרים את כל עולם הערכים הגנוז במשפט התורה, ולנהוג בפועל על פי חוקי הגויים.

להלכה פסק השולחן ערוך כדעת הרשב"א במקרה זה, וכך הוא פסק גם לגבי אדם שהתחייב בקניין סודר או בשטר לקיים דיון בבית משפט של גויים:

המקבל עליו בקניין לידון עם חברו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום, ואסור לידון בפניהם... שטר שכתוב שיוכל לתבעו בדיני העובדי גילולים, אינו רשאי לתבעו בפניהם...

(שולחן ערוך חו"מ כו, ג-ד)

החובה הברורה לפנות לבית דין במקרה של סכסוך משפטי מטילה על בתי הדין אחריות כבדה ומחייבת אותם לנהוג באופן יעיל, ראוי והוגן בכל תיק הנדון בפניהם. לדברי הרמב"ם, מסכת אבות שעוסקת בהנחיות המוסריות, מכוונת בעיקר לדייני ישראל:

כדי להשמיענו במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה כדי שנלמד מהם מבחר המדות, והדיינים זקוקים להם יותר מכל אדם... [שהרי] אם לא יהיה הדיין בעל מוסר ומנומס הרי הוא אובד ומאבד את העם בנזקיו, ולפיכך התחיל באבות במוסר לדיינים: היו מתונים בדין... לפי שאם ימהר שמא יש באותו הדין מרמה... וגם לא יאריך את הדיון בזמן שהוא יודע שאין בו מרמה וזה הוא הנקרא עינוי הדין.

(הקדמת הרמב"ם למשנה)

הרמב"ם מדגיש את המתח המובנה שבו מצוי הדיין, בין החתירה לאמת, המחייבת בירור מעמיק יסודי ושקול, לבין החובה לקיים מערכת יעילה ואפקטיבית, שאינה לוקה בסחבת ובעינוי דין. חובתו של הדיין להיות רגיש לחובה הכפולה המוטלת עליו, אינה פשוטה, אולם, חובה זו היא נשמת אפה של מערכת משפט השואפת ליישם ערכים נעלים במציאות נתונה. 

משפט עברי בחוקי מדינת ישראל

עם הקמת מדינת ישראל פעמה בלב רבים התקווה כי המדינה החדשה תחייה את משפט התורה ותקבע אותו כחוק המחייב. אולם, תקווה זו נכזבה פעמיים. האכזבה הראשונה היתה בהחלטה שהתקבלה עם הקמת המדינה לאמץ בשינויים קלים את המשפט המנדטורי, תוך התעלמות ממשפט התורה.

הרב הראשי הראשון למדינת ישראל — הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג — תיאר בכתביו את אכזבתו המרה מההחלטה שמשפט התורה לא יהיה המשפט המחייב במדינת ישראל:

כמעט שלא היה יכול לעלות על הדעת של שום יהודי דתי שהמדינה היהודית תעזוב מקור מים חיים, את תורתנו הקדושה, לחצוב לה בורות בורות נשברים, לסגל לה חוקים ומשפטים של עם אחר. הלא זו היתה מהפכה איומה מבפנים, וחילול ה' נורא מבחוץ! זה היה בבחינת נתינת גט כריתות, ח"ו, לתורת ישראל.

כסבורים היינו שתיכף להכרזת המדינה, הגורמים הקובעים בשטח הזה, יהיו נמלכים מיד בסמכות התורה בארץ — 'כדת מה לעשות'? אמנם כך הוא הנוהג בכל ארץ נכבשת, שמשאירים את החוק הקיים מכבר, שלא לגרום תזוזות וזעזועים קשים בעולם המסחר וכו'. אך במה הדברים אמורים — באומות שאין להן משפט שהוא חלק מדתם, מה שאין כן אצלנו, הרי זה דבר חמור מאוד מאוד לקיים אפילו לזמן מועט משפט־זר...

וכבר הגאון הלאומי צריך היה לעמוד כתריס בפני ההתבוללות הסיטונית הזאת, בפני החיקוי המשפיל הזה ברקע של החוק, וכשאנו מסתכלים בעניין זה מן הבחינה העליונה של תורה מן השמים וקדושת ישראל הלא רעדה תאחזנו!

כל בר בי־רב יודע כמה הרעישו אבות העולם החל מהתנאים ועד לאחרוני הפוסקים על ההתדיינות בערכאות של גויים. ומה גדול החילול כשמדינת ישראל מסגלת לה ספר חוק ומשפט משל הגויים!

(הגראי"ה הרצוג, פתיחה לספר הלכה פסוקה חו"מ, סימנים א-ח, עמ' יב-יג)

האכזבה השנייה היתה לאחר חקיקת "חוק יסודות המשפט" המורה להשלים את החוק על פי המקורות היהודיים:

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל.

(חוק יסודות המשפט תש"ם — 1980, סעיף 1)

לפני חקיקת החוק היה על שופט לפנות למשפט הבריטי כדי למצוא מענה לשאלות שאין להן מענה בחוק. כוונת יוזמי החוק היתה, שלפחות במקום שבו אין חוק מפורש — יינתן באופן מחייב מקום של כבוד למשפט התורה. גם ניסיון זה כשל במידה רבה, כאשר חלק משופטי בית המשפט העליון פירשו אותו באופן מצומצם, דוגמת דבריו של השופט אהרן ברק:

מקום שדבר חקיקה דורש פירוש, ומלאכת הפירוש קשה על השופט, אין לומר כלל ועיקר כי ההשראה הפרשנית חייבת לבוא, בראש ובראשונה, מעקרונות המשפט העברי, המהווים מקור ראשי וראשון במעלה. תהא זו טעות להחליף את המשפט האנגלי במשפט העברי כמקור לפרשנות דברי חקיקה... לעולם אין לומר, כי שיטה פלונית, ותהא יקרה לנו כאשר תהא, עומדת מעל לשיטות אחרות, ולה זכות בכורה בהשראה הפרשנית.

 (השופט אהרן ברק ד"נ 13/80 — אליעזר הנדלס נ' בנק קופת עם בע"מ ואח'. פ"ד לה(2), 785 ,עמ' 798-797)

ברק ראה בחוק הנחיה לראות בדין התורה מקור השראה שווה לשאר שיטות המשפט שבעולם, כלומר, הוא פירש את החוק באופן לא־מחייב, ובכך סגר את הדלת בפעם השנייה בפני יציאה של משפט התורה מבית המדרש אל עולם המשפט המעשי.

פנייה לבתי משפט בתביעת ממון

ההחלטה שלא לקבל את משפט התורה כמשפט מחייב במדינת ישראל, העמידה שאלה בפני הפוסקים — מה מעמדה של מערכת המשפט החדשה, שמצד אחד אין בה פנייה לגויים, ומצד שני, היא מערכת מנוכרת לתורת ישראל. שאלה זו התעצמה עם התקדמות תהליך החקיקה שהחליף את החוק המנדטורי בחוקים שחוקקה הכנסת.

דעתם של רוב רובם של הפוסקים היא שאין אפשרות הלכתית לייסד מערכת משפט העוסקת בדיני ממונות שבין אדם לחברו, כאשר זו מנותקת מתורת ישראל, וממילא אין לפנות למערכת זו כי אם באופנים מסוימים או לאחר התייעצות עם רב.

המקור המרכזי בדיון זה נמצא בדברי הגמרא (סנהדרין כג,א) בה מובאת דעה שאדם יכול לסרב להתדיין בפני בית דין מסוים אם הוא מסוג "ערכאות שבסוריא". הפרשנים הסבירו שמדובר במקום שאין בו תלמידי חכמים, ומינו בו בית דין שלא דן על פי דין תורה כדי שהציבור לא יאלץ לפנות לבתי הדין של הגויים.

מהלכה זו ניתן להסיק שיש אפשרות להקים בית דין יהודי שלא ידון על פי דין תורה, וכך פסק הרמ"א:

ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אע"פ שאינם ראויים לדיינים, וכיוון שקיבלו עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפוסלן.

(רמ"א חו"מ ח, א)

מצב דומה היה בהקמת "בית משפט שלום" בארץ ישראל בזמן התורכים. מדובר היה בעסקנים שהיו יוצאים רכובים על חמורים למושבות החדשות כדי ליישב סכסוכים. ערכאה זו הוקמה כתחליף לבתי המשפט התורכיים המושחתים, והיא מותרת על פי ההלכה.

על פי זה, היו מי שסברו שגם לבתי המשפט של מדינת ישראל יש מעמד דומה, אולם, רוב הפוסקים דחו עמדה זו, כך לדוגמא כתב החזון איש:

ואף על גב דליכא ביניהם דיין שידין על פי משפטי התורה ומוכרחים להימנות בעל שכל מוסרי האדם, אינם רשאים לקבל עליהם חוקי העמים או לחוקק חוקים. שהשופט כל דין שלפניו לפי הנראה אליו, זהו בכלל פשרה ואין ניכר הדבר שעזבו מקור מים חיים לחצוב בורות נשברים. אבל אם יסכימו על חוקים הרי הם מחללים את התורה ועל זה נאמר 'אשר תשים לפניהם' — ולא לפני הדיוטות...

ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים, ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים, ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל, ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש, ואם יכופו על זה — משפטם גזלנותא ומרימים יד בתורת משה.

(חזון איש, סנהדרין טו, ד)

החזון איש טוען שיש הבדל בין יישוב סכסוכים באופן של פשרה מקומית — שמותר, לבין קביעת מערכת חוקים קבועה המהווה תחליף לתורה שאסורה. הסיבה לחילוק היא שוב בשאלה האם מדובר בפתרונות ארעיים או בניסיון לקבוע מערכת קבועה של חוקים וערכים במקום זו של התורה.

לעמדה זו שותפים רוב רובם פוסקי ההלכה ללא הבדלי מגזר וזרם, גם אם מטעם אחר. לדוגמא הרב יעקב אריאל אסר פנייה לבתי משפט בגלל שישנה אפשרות לפנות לבתי דין:

יהודי דתי היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים יודעי דת ודין, ובכל זאת מעדיף להישפט לפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה, נחשב למחרף ומגדף ולמרים יד בתורת משה, ואיסורו חילול ה' מדאורייתא ודינו כהולך לערכאות של נכרים.

(הרב יעקב אריאל, "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין א, עמ' 327)

הרב אריאל דייק בדבריו והטיל את האחריות על האדם הדתי המודע לאיסור ובכל זאת בוחר לנטוש את משפט התורה ולפנות לבית המשפט. צעד כזה, היוצר הפרדה בין החיים הדתיים הפרטיים והמשפחתיים, לבין העיסוק הכלכלי; בין לימוד הגמרא, הרמב"ם ושאר הפוסקים העוסקים בדיני ממונות, לבין הפעילות העסקית והממונית — זר לחלוטין להלכה. חשוב לציין שהרב אריאל התייחס בסלחנות אל השופט החילוני שדינו כ"קטן שנשבה", כיוון שאינו מודע לקיומו וחשיבותו של משפט התורה.

חוקי המדינה בראי ההלכה

לצד האמירה הברורה השוללת את הפנייה לבתי המשפט בתביעת ממון, ישנם תחומים נרחבים שבהם ההלכה מכירה בסמכותם של חוקי המדינה ובמקרים מסוימים גם בסמכותם של בתי המשפט.

ההלכה מכירה בהכרח לקיים שלטון שידאג לביטחון ולסדר הציבורי, ונותנת לשלטון זה תוקף הלכתי במשפט הקצר: "דינא דמלכותא — דינא" (גיטין י,ב). סמכות זו אינה מוקנית דווקא למלך אלא לכל שלטון. כך לדוגמא חידש הראי"ה קוק שסמכויות המלך אינן מותנות דווקא בקיומו של משטר מלוכני:

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכללה.

(הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן, ענייני א"י, סימן קמד)

כלומר, כאשר אין מלך, סמכויות המלך השונות, ובכלל זה גם סמכות החקיקה, חוזרות אל העם ב"מה שנוגע למצב הכללי של האומה", והעם יכול להשתמש בסמכות זו ולחוקק חוקים שונים.

הרב שאול ישראלי התייחס במפורש ליישום דברי הרב קוק במשטר הדמוקרטי במדינת ישראל:

ונמצאים אנו למדים מזה, שסמכות המלכות שנבנית כל עיקר על הסכמת העם יכולה להימסר גם לכמה אנשים יחד, ולאו דווקא למלך או שופט. וזה גם מובן מסברא, כיוון שהכל מכוח הסכמת העם מה הבדל אם הסכימו על יחיד או על רבים — אדרבא יש להעדיף את שלטון הרבים מיחיד.

(הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני ט, יב)

ומכאן שבתחומים של שמירה על הסדר הציבורי והביטחון האישי והלאומי, קיום צבא, קיום מערכת ענישה ואכיפה וכדומה, יש תוקף לחוקי מדינת ישראל. עמדה זו קיבלו גם הרב שלמה גורן, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב אליעזר וולדנברג והרב עובדיה יוסף שהביא פוסקים נוספים שסברו כך.

יתרה מזו, רוב רובם של פוסקי ההלכה ללא הבדל מגזר וזרם, כתבו כדבר פשוט שלחוקי מדינת ישראל יש תוקף בגלל הכלל "דינא דמלכותא — דינא", להלן כמה דוגמאות.

הרב דב ליאור כתב כך:

...חוקי המדינה שאינם נוגדים דין כלשהוא, יש חיוב לקיימם מדאורייתא. לכך יש להוסיף כי 'דינא דמלכותא — דינא' נאמר — לדעת רוב הפוסקים — גם במלכות ישראל... מכאן סמכות הכנסת שנבחרה על ידי העם בענייני מיסים, הפקעת רכוש, גיוס לצבא וכד'... לכאורה יש מקום להבחין בין הנהגת מלכות ליחסים פרטיים בין שני אנשים... אפשר שיש להיעזר גם במבחן של טובת הציבור...

(הרב דב ליאור, "יחס ההלכה לחוקי המדינה", תחומין ג', עמ' 247)

הרב עובדיה יוסף עסק בחובה לשלם מיסים, וזו מסקנתו:

שאלה: האם מותר מן הדין להשתמט מתשלומי מס הכנסה, מס ערך מוסף ומכס, וכיוצא בזה, הנועדים לקופת המדינה, או יש להחיל עליהם את הכלל 'דינא דמלכותא דינא'?

...אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל 'דינא דמלכותא'... לגבי מדינת ישראל שייך הכלל 'דינא דמלכותא דינא'... ולכן נראה להלכה שבכל מה שנוגע למיסים וארנוניות ומכס, יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא. אולם אנו צריכים למודעי, שלפי ההלכה (בבבא בתרא דף ח,א) אסור להטיל מס על תלמידי חכמים העוסקים בתורה...

(הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת ה, סד)

פסיקה זו מלמדת שני דברים: מצד אחד, רוב הפוסקים סברו שיש תוקף לחוקי המדינה ואסור לעבור עליהם, מצד שני, הפוסקים ראו עצמם מוסמכים לפרש את החוק ואף לקבוע מתי הוא מנוגד לדין תורה ואין לו תוקף.

הרב עובדיה יוסף סבר שיש תוקף גם לחוק העוסק בזכויות יוצרים:

אודות שאלתו אם יש דין ירושה לבנים אשר אביהם חיבר חיבורים בדברי תורה, שיוכלו לאסור על כל אדם הדפסת החיבורים בלי רשותם, משום השגת גבול...

ועל כל פנים לדינא פשט המנהג לאסור הן מדינא דמלכותא, והן על פי גזרת והסכמת המחברים, והרבנים המסכימים לחיבור.

(הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר ז, חו"מ ט)

בדבריו הוא מדגיש שמן הדין אין הגנה על זכויות יוצרים, אבל מכמה סיבות, ובכללן גם "דינא דמלכותא", יש איסור לפגוע בזכויות אלה.

גם הרב יוסף שלום אלישיב סבר שיש תוקף לחוקי הכנסת במקרים מסוימים, כך לדוגמא לגבי ערבות בנקאית:

אם השלישו משכּונות זה כנגד זה בערכאות של נכרים ובשטרותיהן, קנו אפילו באסמכתא. משום ד'דינא דמלכותא דינא'. ומטעם זה מועיל גם שטר ערבות בנקאית.

(הרב יוסף שלום אלישיב, פד"ר ה, עמ' 258)

כל המקורות שהובאו עוסקים בשאלה האם בית הדין מתחשב בקיומו של חוק זה או אחר, אבל אין בהם היתר לפנות לבית משפט על סמך חוקים אלה. אולם, בתחומים מובהקים של סדר ציבורי, כדוגמת המשפט הפלילי, דיני תעבורה, משפט צבאי וכדומה, ישנה הכרה הלכתית גם בבתי המשפט של מדינת ישראל. כך כתב לדוגמא הרב חיים דוד הלוי:

לאור זה לכאורה נראה בפשיטות שבתי המשפט של המדינה בימינו (וזה יצוין בבהירות ובבירור מוחלטים, במידה שדיונם נוגע לתיקון חיי חברה סדירים והענשת פושעים לכל סוגיהם, ואין הם נוגדים את חוקי תוה"ק) יונקים את סמכויותיהם משתי זרועות.

הראשונה נשיא המדינה הממנה את השופטים, והנשיא עצמו הרי ברור שדין מלך יש לו על כל פנים לעניין המשפט וכדברי מרן זצ"ל, והשופטים יונקים מסמכויותיו הממלכתיות.

השנייה היא כנסת נבחרי העם שהיא מתקינה תקנות ומחוקקת חוקים שמטרתם ותכליתם הנהגת חיי חברה תקינים וסדירים (ושוב יצוין במידה שתחוקתם נוגעת לתכלית זו בלבד, כי לחוקק חוק נגד המפורש בתוה"ק אין שום כוח בעולם ואפילו לא כל עם ישראל כאיש אחד אינם יכולים ורשאים), ושבתי הדין של המדינה דנים לפיהם. יוצא אפוא שהכנסת ובתי הדין הדנים לפי חוקיה, במקום מלכות עומדים.