פרשת אמור - בת הכהן ואשת הכהן

בפרשתנו נאמר שכהן אינו יכול להטמא אלא לקרוביו. לשארו הקרוב אליו: לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו, כל אלה אמורים ללא כל הגבלה. לעֻמת זאת לאחותו אינו יכול להטמא אלא אם כן היא בתולה הקרובה אליו, אשר לא היתה לאיש.

אם היתה אחות הכהן לאיש, שוב איננה קרובה אליו. היא כבר שיכת למשפחה אחרת, והכהן לא יכול להטמא לה.

הגבלה זאת איננה חלה אלא על אחיה. אביה יכול להטמא לה גם אם כבר נִשאה למשפחה אחרת, שהרי התורה אמרה "לבתו", ולא הוסיפה כל הגבלה.

ואולם, בהמשך הפרשה אנו למדים שגם בתו של הכהן מתנתקת ממנו בנִשואיה, לענין אכילת התרומה והקדשים. שם נאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל". אמנם, גזרה זאת איננה סופית ומוחלטת כמו לגבי ההיתר של אחיה להטמא לה. שהרי לענין אכילת תרומת אביה מצמצמת התורה את האִסור ואומרת "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה". מכאן שיש דרגות שונות לדיני בת שיצאה מבית הכהן, אחיה לעולם לא נטמא לה, לפעמים היא חוזרת לבית אביה לענין תרומה, ואביה לעולם רשאי להטמא לה. היציאה מבית הכהן איננה מוחלטת.

הסִבה שבגללה נבדלה אכילת התרומה מההתר לאכול קדש היא ברורה: האִסור לאכול קדש תלוי בשאלת הכהֻנה והזרות. כלשון הכתוב: וכל זר לא יאכל קדש. אמנם על הבת החוזרת לאביה נאמר "ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל", אך לא הקשר לאביה הוא הגורם להתר, אלא העובדה שהיא חדלה להיות זרה. לעֻמת זאת, ההתר של הכהן להטמא לקרוביו תלוי בקִרבה. והקִרבה נמדדת רק ביחס לאותו כהן מסוים. כלשון התורה: לשארו הקרוב אליו. וגם לגבי אחותו נאמר: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו. בתו של אדם נשארת קרובה אליו גם לאחר נִשואיה. גם אמו של אדם נשארת קרובתו גם אם נִשאה בשנית ונעשית זרה לענין כהֻנה. אבל אחותו, משנִשאה שוב אינה נחשבת קרובתו. וגם אם נִשאה לכהן אחר, ואיננה זרה לכהֻנה, אחיה אינו נטמא לה. ועם זאת, למרות ההבדל הזה, נראה שהפרשה כן באה לקשר בין שני המדדים האלה, הקִרבה והכהֻנה, ולומר שהכהֻנה נובעת מהקרבה לשבט הכהֻנה. לכן מי שיצאה ממשפחת הכהֻנה התרחקה מאחיה, ומי ששבה אל משפחת הכהֻנה שבה אל בית אביה.

ובתוך כל הדיונים על הבת נשאלת השאלה הגדולה: היכן אשת הכהן?

אשת הכהן לא נזכרת בפירוש בפרשה. לא בהקשר של טומאת הכהן לאשתו, ולא בהקשר של אכילת התרומה בבית הכהן. אמנם, חכמים למדו מפסוק הכותרת "לשארו הקרוב אליו", שגם לאשתו יטמא, שהרי גם היא נכללת בכלל שארו הקרוב אליו. גם היא נכללת בכותרת, ולכן משמעותה המעשית של הכותרת היא אשתו. גם לגבי אכילת התרומה למדו חכמים מהפסוק "וכהן כי יקנה נפש" (שבפשוטו אמור על עבד, ולהלכה דוקא עבד כנעני), שגם אשתו היא נפש הקנויה לכהן, ולכן גם היא חלק מהכלל שכל נפש הקנויה לכהן אוכלת בתרומה. ועוד למדו שאם בת כהן שנשאת לזר לא אוכלת בתרומה, ההגיון מחיב שבת זר שנשאת לכהן כן תאכל בתרומה. ובכל זאת נשאלת השאלה הגדולה: למה הפרשה לא הזכירה בפירוש את אשת הכהן?

אולי אפשר למצוא לכך רמז במקום בו כן התיחסה הפרשה לאשת הכהן בפירוש: באִסור לשאת גרושה, חללה וזונה. התורה אולי רוצה לרמוז לכהן ולומר לו: בד"כ רק הקב"ה קובע מיהו זר ומיהו קרוב. כך הקב"ה קובע בעצמו מי יקרב אליו. התורה עוסקת בשאלה מי זרה ומי קרובה רק לגבי מי שנולדה בבית ה', אצל הכהֻנה. במקום אחד אתה קבלת יכולת מיוחדת לקחת זרה ולעשות אותה קרובה לך ולה'. שים לב ותן דעתך את מי אתה לוקח.