אחרי מות קדושים - הכל עניין של תרבות

הכותרת לפרשת העריות איננה כותרת של קדושה וטהרה. הכותרת "קדושים תהיו" באה אח"כ. וגם "אל תטמאו בכל אלה", איננו כותרת אלא סיום. הכותרת לפרשת העריות היא להזהר מפני הטומאה הרווחת בתרבות השלטת: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכו'.

היצר הוא במדה רבה עניין של חברה ותרבות. נכון שביסודו הוא תלוי באדם הפרטי עצמו, חז"ל למדונו שרשעים מסורים ביד לבם וצדיקים לבם מסור בידם, אבל חלק נכר מהתנהגותו של האדם הפרטי עצמו תלויה בחינוך שקבל, בתרבות שגדל בה ובנורמות שלה. יש דור שבו רבים בו האנשים שנדמה להם שאם לבם לא מפרפר בהנאה למראה האשה, לא את פעולות הלב צריך לשנות אלא את האשה. הלב לא מסור בידנו ולא נִגע בו. התרבות הזאת מפתחת אנשים שברור להם שאם אשה מסוימת (ול"ד וד"ל), גורמת ללבם לרגוש, הם חיבים לשאת אותה גם בנגוד להלכה, ואיזו רעה ההלכה אם היא עומדת כנגד הלב!. איש אינו מעז לומר שרע האיש שמפעיל את לִבו בנגוד להלכה. התרבות הגויית השלטת חִנכה את בניה שא"א לשנות את הלב ושאין לאדם בחירה חפשית, ושהדבר הכי רע הוא לעמוד בפני תאוות הלב המושכות את האדם לאשה מסוימת. אלה הם מעשה ארץ מצרים וארץ כנען.

יש טוענים: איך אפשר לצוות את האהבה, ואיך אפשר לכלוא את האהבה? כנגדם אומרת התורה: אפשר ואפשר, אם לִבנו מסור בידנו. אלא שהתרבות הגויית השלטת המקדשת את היצר, מזינה את לקוחותיה שוב ושוב ביצירות "תרבות", הממכרות את לקוחותיהם לרגשות מוגזמים, ומרגילה אותם לכך שעִקר העִקרים הוא שהגבור יתנשק עם אהובתו על רקע השקיעה לצלילי מנגינה מרגשת. והלקוחות התמכרו. האנשים רוצים לחיות בסרט, ואינם מוכנים לשלם אפילו את מחיר הכרטיס. ולכן נדמה להם שאם הם אוהבים או לא אוהבים אשה מסוימת, אי אפשר לשנות את זה, שהרי היא ורק היא האהבה האמתית החיה לנצח. כעבור זמן מה יתברר שאשה אחרת היא ורק היא האהבה האמתית שחיה לנצח. ואין ברירה אלא לגרש את האהבה הנצחית האחת והיחידה הקודמת, ולשאת את האהבה הנצחית האחת והיחידה הנוכחית. שהרי האהבה נצחית ודוקא אשה זו היא בת זוגי ואי אפשר לצוות על האהבה.

ואולם, שלא כמו ארץ מצרים וארץ כנען, בחברה שבה ברור שרק אשתו של האדם באה בחשבון עבורו, כמו שאין לו אב אחר או אם אחרת, היצר יתקשה לפעול. איש אינו חושק בדבר שאינו קים. מי שחי עם אשה באי בודד, לבו לא יִטה לשום מקום אחר; הוא יאהב אותה, לא תהיינה לו בעיות זוגיות או בעיות אחרות מעין אלה. מי שהחברה נותנת לו את ההרגשה שהוא ואשתו באי בודד, ודברים אחרים אינם קימים מבחינתו, יאהב מאד את אשתו. בחברה כזאת, תוכיח הסטטיסטיקה, יהיה אחוז החטאים ובעיות הזוגיות נמוך מאד. נשים אחרות הן מחוץ לאי עבורו, וכלל אינן עולות על דעתו. וראיה – קרובותיו של אדם החיות עמו באותו בית ובאותה משפחה, ואעפ"כ אינו חושק בהן (וראה אב"ע וספורנו שמות כ יד). התנאי לכך הוא שהעריות יהיו נושא שלא מדברים עליו ולא צריך לדבר עליו כי הוא ברור, מחוץ לחשבון ולאי. בחברה שבה ידוע ומפורסם שהמעשים האלה אסורים – רבים החוטאים. אך בחברה שבה המעשים האלה כלל לא יעלו על הדעת – מעטים החוטאים. אנשים רבים וחילים רבים הצליחו לעמוד במשימות בלתי אפשריות, רק משום שהיה להם ברור שהם עושים את המשימה, והם בכלל לא ידעו שהם לא יכולים. כשארצות התרבות השלטת, ארץ מצרים וארץ כנען, מפתחות תרבות של פריצות, עלינו לדאוג שלפחות בחברה שלנו, העריות תהיינה מחוץ לאי. שאנו לא נדבק בתרבות הפריצות השלטת.

את טירוף היצרים הזה ואת ההתמכרות הזאת באה התורה לשנות. התורה מציגה את העולם לצלילי מנגינה אחרת. לא מנגינה סוערת של יצרים אלא מנגינה רוגעת ונעימה, של קדושה, טהרה וצניעות.

בכל אלה נטמאו הגויים

פרשת העריות פותחת ברצף של פסוקי כותרת: הכותרת הכללית לכל פרשת העריות היא: "אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:  כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:  אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה’". כל המצוות האמורות כאן כלולות בכותרת הזאת. אני ה' אלהיכם ולכן עשו את חקותי ולא את חקות הגוי.

מכאן ממשיכה התורה ומפרטת מה הם החֻקים שעלינו לעשות לשם ה', והם כלולים בכותרת הבאה: "אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה’".

ומה הן העריות האסורות? הראשונות שבהן כלולות בכותרת: "עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה".

וגם פסוקי סיום יש בפרשה. בסופה של כל ערוה יש סיום כגון "ערות אביך היא" "אחותך היא" "תועבה היא" "זמה הוא" "תבל הוא" וכד'. התורה פותחת באלה שאסורות כי הן ערות אביך וערות אמך, עוברת לערְותך, משם לאסורות משום שאר, משום זמה, משום תועבה ומשום תבל. והסיום הוא: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:  וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:  וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:  כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:  וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:  כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם:  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם".

המסגרת מלמדת שתפקיד הפרשה לטהר את ישראל כדי שהארץ לא תקיא אותם. כאשר האנשים חוטאים, הארץ נטמאת, ולכן ה' פוקד עליה את עונה. העון הוא עון הארץ ולא עון האנשים, לכן גם הארץ היא הנענשת, אם כי הסובלים מכך הם תושביה.

כותרות המשנה וסיומי המשנה לכאורה אינם קשורים לכך. הם אומרים רק "ערות אביך היא" "אחותך היא" וכד'. כלומר: יש לעריות טעם משל עצמן, האדם הנורמלי והבריא מתרחק מקרובותיו, ומזמה ותבל ותועבה. אבל מלבד הטעם הטבעי, יש גם טעם רוחני, המצוה את עם הקדש להתרחק מטומאות כדי להתקרב לה'. זהו הטעם העומד בבסיס הפרשה העוסקת בכפרת בני ישראל. אהרן מכפר עליהם מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם. לכן מזהירה התורה "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם:  וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ:  וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:  כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ:  וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ...".