תזריע מצורע - היכולת להבדיל בין טמא לטהור ובין קדש לחול

גם מצורע, גם יולדת וגם זב וזבה, חיבים קרבן כחלק מטהרתם. המצורע חיב באשם כדי להכניסו אל המחנה, מלבד זאת הוא חיב חטאת ועולה, גם היולדת, הזב והזבה חיבים חטאת ועולה.

שלשתם יכולים להסתפק בעופות, אם הם עניים. אבל דינם משתנה לכתחילה, כלומר: אם הם עשירים. הזב והזבה מביאים עופות גם לכתחילה. היולדת מביאה עולת בהמה, והמצורע מביא לכתחילה גם את העולה וגם את החטאת בהמות. בשני המקרים הבהמות הן כבשים בני שנה, וכמובן – העולה זכר והחטאת נקבה.

המקרים האלה, הנזכרים בפרשתנו, אינם המקרים היחידים שבהם מביא אדם עולה וחטאת. יש מקרים רבים בתורה שבהם מביא אדם עולה וחטאת, או ליתר דיוק: חטאת ועולה. המלואים, היום השמיני של המלואים, יום הכפורים, קרבן עולה ויורד אם הוא בינוני (העשיר ביותר והעני ביותר מביאים רק חטאת), נזיר ועוד. בכל המקרים החטאת נאמרה לפני העולה, מלבד ביולדת. ביולדת הכבש קודם לעוף, העולה קודמת לחטאת, אבל לא זה הטעם שבגללו קודמת העולה לחטאת ביולדת, כי גם ביולדת עניה, שגם חטאתה וגם עולתה הם עופות, נאמרה העולה לפני החטאת.

במקרים רבים אומרת התורה שאדם צריך לעבור ממצב שפל למצב נעלה ממנו. מעבר מטומאה לטהרה או עליה בדרגת הקדושה. לכתחילה – כפי מדרגת העליה כך גודל הקרבן, המתמנה לכהֻנה או לויה יביא פרים או פר ואילים. העולה מדרגה של מצורע לדרגה של תוך המחנה יביא כבשים, מי שלא היה אלא זב יביא עופות. אבל בדיעבד די בעופות. די בחִטוי על החטא או על הטומאה והתעלות בעולה. (ראה מה שכתבנו על תפקיד הקרבנות השונים בפרשת ויקרא). תמיד הכפרה והחטוי צריכים להיות קודמים להתקרבות אל ה', מי ששב מחטאו וטהר מטומאתו יכול להתקרב אל ה'.

ביולדת הסדר הפוך (לפחות מבחינת סדר הכתובים). העִקר הוא העובדה שהיולדת הזאת קרבה אל ה' ומביאה עמה אל ה' נפש נוספת. וזה העִקר, את זה ראוי לכתחילה להביא ע"י כבש ולא להסתפק בעוף. לא תהיה קלה בעינינו נפש נוספת המצטרפת אל המחנה. חוץ מזה צריך גם לכפר על הטומאה הכרוכה בכך, אך זה לא העִקר.

אמנם יש טומאה בתהליך הלידה, אך יותר מימי טומאה יש בה ימי טהרה. יותר מחטאת יש בה עולה.

הצרוף של חטאת ועולה הוא צרוף שכיח בתורה, לא רק בדיני טומאה וטהרה אלא גם בענינים נוספים. גם המוספים וקרבנות הנשיאים כוללים גם חטאת וגם עולה, וגם בהם העולה גדולה מהחטאת ונזכרת לפניה. גם כאן וגם ביולדת מחפשים חז"ל חטא מסוים שעליו באה החטאת, אך להלכה קרבה החטאת בכל מקרה, בין אם היה חטא ובין אם לא. חטאת באה לחַטֵּא, אך לאו דוקא את החטא. לפי הפשט אין קשר הכרחי בין חטא ובין קרבן חטאת. בכל שמחה והתקרבות אל ה' צריך גם כפרה. א"א להתקרב אל ה' בלי התקדשות והתחטאות, זמן הודאה צריך גם כפרה. אך עִקר המצוה ברגל ובלידה היא ההודאה. הכפרה קטנה יותר וטפלה לה. יותר מטומאה יש בה טהרה, ויותר מחטאת יש בה עולה.

מצורע ונזיר

נזיר שסים את נזירותו מביא חטאת ועולה, ובנוסף לכך הוא מביא איל לשלמים. עם האיל הזה הוא מביא סל מצות. האיל הזה הוא קרבן נזירותו, שהרי הוא זה שמונף לפני ה' כמו שנאמר "וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים  ולקח הכהן את הזרע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו  והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין".

גם נזיר טמא מביא חטאת ועולה, ויחד עמם את כפרתו, באשם.

קרבן נוסף דומה לקרבנות הנזיר, הוא קרבן המצורע. גם הוא מגלח, ולא רק את ראשו אלא את כל גופו, ומביא חטאת ועולה. אם הוא עשיר - כבש וכבשה כמו נזיר טהור. ואם הוא עני - שתי תורים או שני בני יונה כמו נזיר טמא. יחד עמם הוא מביא אשם. והאשם הזה מקדש אותו ומכשיר אותו להכנס בחזרה אל הקֹדש. את דמו נותן הכהן, יחד עם שמן, על תנוך אזן המצורע הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית.

והדמיון למצורע מוביל אותנו אל קרבן נוסף, שבא אף הוא לקדש אנשים ולהכניסם אל המחנה: קרבנות המלואים. גם אהרן ובניו הביאו חטאת ועולה, ויחד עמם איל, איל המלואים, שמזכיר הן את קרבנות הנזיר והן את קרבנות המצורע. מזכיר את קרבנות המצורע בכך שהוא נִתן על תנוך אזנם הימנית, ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית, יחד עם שמן. ומזכיר את איל הנזיר בכך שהוא איל, והוא קרב עם לחם, והלחם מונף יחד עם החזה והשוק שלו, חזה התנופה ושוק התרומה.

הנזיר מוכנס אל המחנה ומתקדש ככהן גדול. הוא נאסר בשתית יין ככהן בעבודתו. הוא נאסר בטומאה לקרוביו ככהן גדול, והוא נאסר בפריעת ראשו ככהן גדול שנאמר בו "את ראשו לא יפרע". גם פסוקי הנִמוק הם דומים. קדושת הכהן הגדול מנומקת במלים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", ואילו שמירת קדושת הנזיר מנומקת במלים "כי נזר אלהיו על ראשו".

הנזיר והכהן מוכנסים אל הקֹדש. המצורע מוכנס אל מחנה ישראל אחרי שהוצא ממנו.

כאשר אדם מקריב קרבן כדי להתקדש ולהטהר, לפני קרבן היום הוא מביא חטאת ועולה. הוא  מתחטא מכל רע ומתקדש וקרב אל ה'.

מצורע דל

נאמר במצורע דל: "וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם".

זאת בנגוד לאמור במצורע עשיר: "וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם".

אפשר היה להסביר את ההבדל אילו היה דינו של מצורע דל שאינו מקריב אשם, לפיכך נִתן השמן על מקום דם האשם, ולא על דם האשם. אלא שלא כך הם הדברים. גם מצורע דל מביא אשם.

היתכן שאם אין בהמות בחטאת ועולה, גם האשם לא ממש אשם?

אינני יודע.

כפרה מטומאה

בפרשתנו אנו למדים שתפקיד הקרבנות הוא לא רק לכפר על חוטאים. תפקיד הקרבנות הוא גם לכפר על טמאים. חטאת מכפרת לא רק על חטא אלא גם על טומאה. כך אנו מוצאים ביולדת: והקריבו לפני ה' וכפר עליה וטהרה ממקר דמיה", וביולדת עניה: "וכפר עליה הכהן וטהרה". במצורע נאמר, על נתינת השמן והדם על אזנו ובהונותיו של המצורע: "וכפר עליו הכהן לפני ה'", ועל הקרבת קרבנותיו נאמר: "וכפר עליו הכהן וטהר". וכן במצורע עני: "וכפר הכהן על המטהר לפני ה'", ובבית מנוגע: "וכפר על הבית וטהר". בזב נאמר: "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו", ובזבה "וכפר עליה הכהן לפני ה' מזוב טמאתה".

בנגוד לפרשת ויקרא, שבה נאמר פעמים רבות "וכפר עליו הכהן ונסלח לו", כאן כתוב "וכפר עליו הכהן וטהר" או "וכפר עליו הכהן מזובו".

גם מחטאים צריך להטהר. בפרשת אחרי מות נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", שם החטאת גם מכפרת וגם מטהרת, אבל עד פרשת אחרי מות כפרה באה רק לאחת מתוך השתים: או למטרת סליחה בעקבות חטא, או למטרת טהרה בעקבות טומאה. טהרה מחטא היא חדוש שנתחדש בפרשת אחרי מות.

גם המלה טהרה בפני עצמה היא דו משמעית, שהרי נאמר בפירוש בפרשה בעניני זב וזבה: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וטהר", וכן "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", כלומר: עצם הפסקת הזוב נקראת טהרה, וגם הטהרה ההלכתית, שבאה רק אחרי ספירת שבעת ימים וטבילה, נקראת טהרה. בזב וזבה, לא נאמרה עוד טהרה בהקרבת הקרבנות, אלא כפרה מהזוב בלבד, אבל כאמור לעיל, ביולדת ומצורע באה הטהרה ע"י הקרבת הקרבנות.

התורה משוה את החטא לטומאה. שניהם צריכים חִטוי, שניהם צריכים כפרה, ושניהם מתכפרים בקרבן חטאת. ההבדל בין טמא לטהור הוא הבדל גופני, לכן הוא נִכָּר בחוש, התורה מלמדת שגם החוטא הוא כגוף שאינו טהור, הקרבן יכפר עליו. ויתר על כן: גם הטמא, אפילו אחרי שהטומאה כבר אינה בגופו, ומבחינה חמרית גופו כבר טהור, צריך טהרה לפני ה'. הטהרה לפני ה' היא הקובעת האם הוא טמא או טהור, ולא מצבו הגופני.

כל קרבן בא לכפר. גם קרבן שלא בא על חטא הוא כ‎ֹפר על האדם. כלומר: עולה אל ה' במקום האדם והאדם כביכול נולד מחדש. כיון שהוא כֹפר הוא מכפר. חטאת מחטאת את האדם, כלומר: מנקה אותו. גם החוטא וגם הטמא צריכים חטוי. הלמוד המיוחד של ההקבלה בין "וכפר עליו הכהן ונסלח לו" האמור פעמים רבות בפרשת ויקרא, לבין "וכפר עליו הכהן וטהר" האמור כאן, הוא שיש קשר בין חטא וטומאה. החוטא צריך חטוי כמו הטמא. בעקבות המסר הזה יכולות לבא פרשות אחרי מות וקדושים ללמד שעל ישראל להיות קדושים במצוות ולא טמאים בחטאים, ושתפקיד הכהן הגדול ביום הכפורים הוא לטהר אותנו מכל חטאתינו.