שיר השירים - העלילה, המשל והנמשל

שיר השירים

בבואנו ללמוד את שיר השירים עלינו לתת את לבנו לדרכו של שיר, ודרכו של שיר השירים בפרט. שיר השירים הוא משל על גבי משל על גבי משל. יש בו כמה וכמה רבדים. תפקידנו אינו מסתכם במציאת הנמשל ובאורו. ניתוחו של שיר עלול להסתיים באמירה הידועה "הניתוח הצליח והמנותח מת". מי שקרא את שיר השירים ולא שמע את קול פכפוך מימיו של מעיין הגנים, ולא ראה ולא הריח את המראות והריחות של הבשמים והגנים, ולא חש את המיית לבה של נערה המאוהבת בדודה, לא למד את השיר. הוא מצא לפניו גוף מנותח היטב לנתחיו, מבואר ומוסבר, אך לא חי. יחודו של שיר הוא בכך שהוא אינו אומר רק את המשמעות הפשוטה של דבריו, אלא מלוה אותם במראות ובצלילים שהם חלק בלתי נפרד מהשיר. מסיבה זו, אין אנו יכולים לקבל פירוש שסותר את התחושה והמנגינה העולה באופן טבעי מקריאתו של אותו פסוק.

ושיר השירים מכיל כמה קומות של משל ע"ג משל ע"ג משל. כל בר בי רב דחד יומא יודע לדקלם ולומר ששיר השירים הוא משל לאהבה שבין הקב"ה לבין כנסת ישראל. להלן ננסה לבחון נקודה זו. אך בכך לא תמה ההבחנה שבין משל לבין נמשל בשיר השירים. גם בתוך לימודו של המשל, השיר שבין הדוד והרעיה, אנו מוצאים משלים פנימיים. כמעט כל דבר שנזכר במגילה הוא משל לדוד או לרעיה. כשהרעיה אומרת "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו", והוא משיב "באתי לגני אחתי כלה וכו'", אין זה אלא משל לרעיה עצמה. הרעיה היא הגן והיא פרי מגדיו והיא מזמינה את הדוד לבא אל הגן, כלומר: אליה. כשהרעיה מזמינה את הדוד אל הרי הבשמים, היא מזמינה אותו אליה, שהרי היא נמשלה לעיל להרי בשמים. גם כאשר היא מזמינה אותו לצאת השדה לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר, היא עצמה הנמשל לגפן והסמדר, וכיון שהוא ירד לראות האם היא עדין סמדר או שהיא כבר בשלה וענה "לא ידעתי" (ו יב), היא מזמינה אותו לתת לו את דדיה ולהראות שהיא כבר בשלה אליו. עם כל זאת הלימוד חייב להתחיל מהמשמעות הפשוטה, של דוד ורעיתו היוצאים אל הגן, ומטיילים במעיין, ויוצאים ללון בכפרים ולהשכים לכרמים. גם המגדים, יין הרקח ועסיס הרמון, הם משל לרעיה עצמה, את עצמה היא רוצה לתת לדודה לשתות, ואעפ"כ יש לראות תחילה את הנערה הנותנת לאהובה יין רקח כפשוטו. ללא קריאה פשוטה של הריחות והצלילים העולים מדמוייה של המגילה, אי אפשר להבין אותה.

אבל זו אינה אלא הקומה הראשונה. עליה צריכות להבנות הקומות הגבוהות יותר. מתוך קריאת הדמויים של המגילה, יש להתקדם ולראות שכל אחד מהם מכיל רבדים רבים של נמשל. מתוך כלם יחד אפשר לבנות בנין אחד המחפש ומוצא את הנמשל הגדול העומד ביסוד המגילה כלה.

דמיון ומציאות

דמיון ומציאות מעורבים במגילה. בכמה מקומות הדבר מוכח, כמו בפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים". ברור שאם הדוד אכן היה עומד מאחורי הכותל ומציץ לתוך הבית, היו מגרשים אותו משם מיד. אבל דרכה של נערה מאוהבת לחוש בנוכחותו של דודה בכל רגע ורגע ולדמות שהוא רואה אותה ומלוה אותה בכל מעשיה. גם השבח שמשבח הדוד את הרעיה בפרק ז, הוא ודאי פרי דמיונה של הרעיה, שהרי באמצע המשפט היא עוברת לדבר בלשונה ואומרת "הולך לדודי למישרים". היכן נגמרת המציאות ומתחיל הדמיון או להפך כאשר הרעיה על משכבה בלילות מתאוה אל דודה? האם היא באמת יוצאת לשווקים ולרחובות, מוצאת אותו ומביאה אותו אל בית אמה, או שאין כאן אלא דמיון וחלום? האם הוא אכן חומק ועובר והיא מבקשת אותו או שגם זה אינו אלא דמיון וחלום? כיון שאנו עוסקים בשיר שכלו משל, אין אנו מחויבים להשיב תשובה חד משמעית על השאלה הזאת. יתרונו של שיר ושל משל הוא בכך שהוא נהנה מכל העולמות. ואעפ"כ ננסה להלן להשיב תשובה על השאלה הזאת.

דמויות נוספות במגילה

המגילה היא שיר אהבה בין הדוד ובין הרעיה. אבל נוכחים בה גם המלך שלמה, חבריו ורעיו של הדוד, ובנות ירושלים.

לאורך כל המגילה האיש נקרא דוֹד והסיפור הוא סיפור האהבה לדוֹד. אבל בפסוקי המסגרת מדובר על המלך שלמה ועל האהבה אליו. השיר הוא שיר השירים אשר לשלמה. הכותרת מדברת על המלך, שהביאני חדריו. זוהי הכותרת לכל המגילה, המבארת ומתארת כיצד הביאני המלך חדריו. בפתיחת המגילה הרעיה שחורה כיריעות שלמה כי היא נטרה את הכרמים ולכן לא נטרה את כרמה שלה (כלומר את עצמה). כנגד זה היא אומרת לשלמה בסוף המגילה, בפסוקי הסכום שלה: כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה. הפתיחה והסיום עוסקים בשלמה, המגילה כולה עוסקת בדוֹד. מלבד חמשה פסוקים באמצע המגילה (ג ז-יא) העוסקים בשלמה. וגם כמה פסוקים לפני כן (א ט-יב), אף שאינם מזכירים זאת בפירוש, מדמים את הדוד למלך שלמה. המסגרת עוסקת בשלמה והמגילה כולה בדוֹד, ומכאן מתבקש הפירוש המקובל ששלמה הוא הדוד. הוא נקרא לפעמים דוֹד ולפעמים שלמה. האם הוא שלמה שהנערה מרוב אהבתה וחשקה בו מדמה אותו לבחור צעיר, או שמא זהו בחור צעיר שהנערה מרוב הערצתה כלפיו מדמה אותו למלך? גם כאן, כיון שבשיר עסקינן, אין צרך לענות תשובה חד משמעית. האופי השירי של המגילה מאפשר להנות מכל העולמות, הוא גם מלך וגם בחור האוהב את הנערה.

יותר מטרידה נוכחותן של בנות ירושלים, ונוכחותם של חבריו ורעיו של הדוד. הם מופיעים תמיד במקומות הכי פחות מתאימים, כלומר: ברגעים הכי צנועים ופרטיים של הדוד והרעיה. בנות ירושלים מופיעות תמיד כאשר הרעיה פונה אליהן. כאשר הרעיה והדוד כבר הגיעו למצב של "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" או כאשר הרעיה אוחזת את דודה ולא מרפה, ומביאה אותו אל בית אמה ואל חדר הורתה. גם האפריון של המלך שלמה, שאמור להיות מקומה הפרטי של הרעיה, רצוף אהבה מבנות ירושלים. החברים והרעים של הדוד מוזמנים תמיד ע"י הדוד, כאשר הרעיה אומרת לו "יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" והוא משיב "באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי", כלומר: באתי אל הרעיה הנמשלת לעיל לבשם ומור, דבש וחלב וכו', הוא מוסיף "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". גם בסוף המגילה הוא אומר "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". האכילה והשתיה בתחלת הפסוק הם משל לדוד הבא אל רעיתו,  מדוע אפוא הוא מזמין את רעיו לאכול ולשתות? לא מתקבל על הדעת שהדוד מזמין את כל רעיו לשתות ולהשתכר מרעייתו. הדוד איננו חולק את רעייתו עם רעיו, ודאי שהיא איננה מתאוה לכך.

יש מי שמפרש שהפסוק "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" מבטא אכזבה. הנערה מפתחת תקוות רבות אך מתאכזבת לגלות שכל בנות ירושלים נמצאות עמה באותו אפריון. הפירוש הזה איננו אפשרי מפני שהוא סותר את הכלל הבסיסי שהוזכר לעיל: אי אפשר ללמוד את שיר השירים מבלי להאזין למנגינה הכללית העולה מן השיר. א"א לקבל פירוש הסותר את המנגינה הכללית של הפסוק והניחוחות העולים ממנו. מאותו טעם א"א לקבל את הפירוש האומר שהמגילה נגמרת בבריחתו של הדוד ובניתוק הקשר בינו ובין רעיתו. פסוקים המשדרים אהבה אינם יכולים להתפרש כניתוק. מעבר לכך: הפירושים האלה אינם יכולים להסביר מדוע הנערה עצמה מביאה את בנות ירושלים ומשביעה אותן, בכל פעם שהיא מגיע אל רגעי השיא באהבתה אל הדוד.

לכן יש לפרש שאין בשיר השירים אלא דוד ורעיה בלבד. שלמה הוא הדוד, כמו שהזכרנו לעיל. גם בנות ירושלים הן הרעיה עצמה. חבריו של הדוד הם הדוד עצמו. לשון יחיד ולשון רבים מתחלפות במגילה. וזה מוכח מכמה וכמה מקומות, נזכיר כמה דוגמאות: 'תורי זהב נעשה לך' (א, יא) ו'שובי שובי ונחזה בך מה תחזו' (ז א), כל אלה הם לשון רבים במשמעות יחיד. גם בסוף המגילה: "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני". "חברים" - לשון רבים. "השמיעיני" - לשון יחיד, כלומר: היחיד הוא הוא החברים.

לכן גם הדוד מדבר אל עצמו בלשון חברים, רעים ודודים (ה, א; ח, יג), אין הוא פונה כאן אל רעיו אלא אל עצמו, שהרי אין אדם מזמין את רעיו לשתות ולהשתכר מרעייתו, והביאה אל הגן והשתיה (ה, א) הם משל בתוך משל, ולשון רמז למעשה צנוע שבינו לבינה. בנות ירושלים הן הרעיה עצמה. גם השיח שמנהלת הרעיה עם בנות ירושלים (כגון בפרק ה) הוא שיח דמיוני, שבו היא מדברת אל עצמה, כדרך כל אדם שמנהל מדי פעם שיח דמיוני עם קהל שומעים שהם למעשה הוא עצמו. כמו שהרעים והחברים אינם מבטאים אלא פנייה שלו אל עצמו, כך הפניות לבנות ירושלים הן פניות שלה אל עצמה. לכן האפריון רצוף אהבה מבנות ירושלים (ג, ט-י), ואין בזה סתירה לכך שזהו שיר על האהבה האחת והיחידה; הרעיה נמשלת לבנות ירושלם, כי בת ירושלם היא הנמשל האמיתי בשיר. גם הבקשה שמבקשת הנערה מבנות ירושלים שלא יבזוה בשל צבעה השחור, הוא דו שיח דמיוני בין הנערה לבין בנות ירושלים הדמיוניות, כלומר: זהו אמצעי לשיח בינה לבין עצמה. אין במגילה אלא דוד ורעיה בלבד.

בכל פעם שבו נשאת הנערה על כנפי דמיונה אל חיקו של הדוד, או נושאת אותו בדמיונה אל בית אמה, היא ממהרת לגעור בעצמה ולהזכיר לעצמה: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אל תתקדמי מהר מדי.

נמצא שהמגילה מתארת את דמיונותיה של הרעיה. דמיון בתוך דמיון. גם דבריו של הדוד הם ברובם דמיונותיה של הרעיה, הנשאת על כנפי דמיונה ומדמה את דודה אומר לה את הדברים האלה. דברי הדוד הם בד"כ תשובה לדבריה שלה. לפעמים, כגון (ב,י), דבריו של הדוד באים מתוך דבריה שלה: "ענה דודי ואמר לי", היא הדוברת גם את דברי הדוד. גם דברי הדוד להלן (בפרק ד) המשבחים באריכות את יפיה, הם תשובה לדבריה של הרעיה. הרעיה שלחה אותו מעל פניה (ב,טז) בטענה שילך וישוב ביום. "עד שיפוח היום ונסו הצללים סב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר". זהו שילוח מוגבל בזמן, שיותר משהוא משלח אותו מעל פניה הוא משבח את יפיו של הדוד ומזמין אותו לשוב כשיהיה אור, ועד אז – שידמה לצבי על ההרים, כלומר: ימשיך להיות תשוקה ומושא הערצה, אך ישמור מרחק. אח"כ, כשמשבח הדוד את הרעיה, באמצע דברי השבח מופיע הפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". מה עושה הפסוק הזה באמצע דברי השבח ליופיה של הרעיה?

הפסוק הזה הוא בודאי תשובה לדבריה של הרעיה, שהרי הוא משתמש באותן מלים "עד שיפוח היום ונסו הצללים", החידוש הוא  בשאלה אל איזה הר ילך הדוד עד הבקר. והתשובה: אל הר המור ואל גבעת הלבונה. כלומר: אליה. הפסוק הזה הוא חלק מדברי השבח שמשבח הדוד את הרעיה, את הר המור וגבעת הלבונה, ולכן הוא נמצא בתוך דברי השבח של הדוד לרעיה. ואין זו הפעם הראשונה במגילה שבה ברור שהמור והלבונה הם הרעיה. מכאן שגם הסיום של המגילה "דמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים" הוא הזמנה של הרעיה לדוד לעלות על הרי הבשמים, שהיא נמשלה להם.

בין כך ובין כך, פסוק שבו ממשילה הרעיה את הדוד לצבי או לעפר האילים, איננו יכול להיות פסוק של ניתוק הקשר. זה סותר את המנגינה והניחוח העולים מן הפסוק.

נמצא אפוא שכל הדימויים שבמגילה הם דימויים לדוד ולרעיה עצמם. החברים הם הדוד והבנות הן הרעיה. הגפן, הכרם והמעיין הם הרעיה עצמה. וכבר הזכרנו לעיל שכאשר היא מזמינה אותו לצאת השדה לראות הפרחה הגפן פתח הסמדר, היא עצמה הנמשל לגפן והסמדר, וכיון שהוא ירד לראות האם היא עדין סמדר או שהיא כבר בשלה וענה "לא ידעתי" (ו יב), היא מזמינה אותו לתת לו את דדיה ולהראות שהיא כבר בשלה אליו. הבשלות של הסביבה והרקע היא דמוי להבשלת הרעיה עצמה. בתחלת המגילה הגשם אך עבר וקול התור נשמע בארצנו, וניחוחות האביב ממלאים את האויר והאוירה, והנערה נוטרת את כרמי הסמדר ורואה בעיני רוחה את דודה עמה. אבל בסוף המגילה התמר עמוס אשכולות, הסמדר כבר נעשה יין רקח, ויש בו רמונים ותפוחים. פירות של סוף הקיץ. הקיץ בא אל סופו והרעיה הבשילה. על פתחינו כל מגדים. שם הרעיה כבר קוראת אל הדוד ומזמינה אותו לצאת עמה לכרמים, עם הרצון וההזמנה לתת לו את דדיה. היא כבר מתרפקת על דודה ומים רבים לא יוכלו לכבות את אהבתה אליו. כל הדימויים שברקע הם הדוד והרעיה עצמם. הרעיה נטרה את הכרמים אבל לא את כרמה שלה, כלומר לא את עצמה, היא הפכה שחרחורת. היא הכרם, היא הגפן והיא הרי הבשמים. היא בנות ירושלים והדוד הוא החברים והרעים. להלן נראה שגם הצבאות ואיילות השדה בכלל הזה.

התהליך השירי שבמגילה

לאור זאת אפשר לתאר בקצור את התהליך שבמגילה כדלהלן: למגילה יש מסגרת, כאמור לעיל, שנפתחת בכותרת: המלך שלמה הביאני חדריו, זוהי הכותרת למגילה המבארת כיצד היה הדבר. כיצד הגענו מרעיה הנטרה את כרמי אחיה בשמש, אל רעיה בשלה הנותנת בפסוקי הסיום את כרמה, כלומר את עצמה, למלך. המגילה נפתחת ברעיה הנטרה את הכרמים באביב ומדמה את דודה בכל מקום. היא פוגשת בו באקראי כשהוא רועה את צאנו בשושנים. (כמובן שאין טעם להביא את הצאן אל השושנים דוקא, אבל המגילה מדמה את הדוד רועה דוקא בשושנים כי היא רואה אותו תמיד באוירה יפה וריחנית המעוררת רגשות רומנטיים. מעבר לעובדה שהרעיה עצמה נדמתה לשושנה). לכן היא מתאוה לכך שיאמר לה היכן הוא, ומשיבה לעצמה בדמיונה שעליה ללכת בעקבי הצאן. בשלב זה של הקשר ביניהם היא עדין איננה נפגשת אתו פגישה יזומה, אפילו בדמיונה. תוך כדי נטירת הכרמים היא מנסה ללכת בעקבותיו, כדי לפגוש בו כביכול באקראי. היא כבר קוראת לו "שאהבה נפשי" ומדמה שהוא פונה אליה בכנוי "היפה בנשים", אך בלכתה אחרי עקבי צאנו כביכול במקרה, היא מדמה שהוא זה שאומר לה צאי לך בעקבי הצאן. את התשובה שהיא עונה לעצמה, היא שומעת בדמיונה בקולו של הדוד. אח"כ היא מדמה שדודה בחיקה. היא מדמה שדודה נושא אותה לאשה ומביא אותה אל בית היין, אל החופה. היא כבר מדמה ששמאלו תחת לראשה וימינו תחבקנה, אך מיד היא ממהרת לרסן את עצמה ולהשביע את עצמה לבל תעורר את האהבה עד שתחפץ. אח"כ, בהיותה בביתה ובהיותה במגרשת שועלים בכרם הסמדר, היא מדמה את דודה בא אליה כצבי המדלג על ההרים, ומזמין אותה לטיול אביבי, עם בוא הערב היא משלחת את דודה עד שיפוח היום, כלומר: עד הבקר. כיון שהיא מדמה אותו לצבי או לעפר האילים, היא משלחת אותו באותה לשון, ומתוך אהבה. עד כאן חלק אחד של המגילה, חלק אביבי שבמרכזו השבועה אם תעירו ואם תעוררו.

על משכבה בלילות היא מתאוה אל דודה, ורואה את עצמה מחפשת אותו ברחובות ובשוקים ומביאה אותו אל ביתה. גם כאן היא ממהרת לרסן את עצמה ולהשביע את עצמה שלא תעורר את האהבה לפני זמנה. ללא הועיל. היא נושאת את נפשה אל אפיריונו של שלמה. היא רואה את עצמה מתוארת ע"י דודה בתאורי אהבה מרובים. דודה מזמין אותה לטיול בכל המקומות היפים ביותר בארץ, וממשיל אותה לכל המקומות האלה. החרמון, הלבנון וכו'. סופו של המסלול במעין גנים באר מים חיים, כשהיא עצמה נמשלה לגן הזה, והדוד בא אל גנו. עד כאן חלקה השני של המגילה, גם במרכזו עומדת שבועת אם תעירו ואם תעוררו, אלא שהפעם ללא תועלת. הדוד בא אל גנו.

כנגד התמונה הזאת עומדת תמונה אחרת לגמרי. הנערה שוב על משכבה בלילות, אך הפעם הדוד בא אליה והוא זקוק לה, ראשו נמלא טל, והיא ישנה. רק אחרי שהוא חמק עבר היא יוצאת לבקשו, והמציאות קודרת יותר מהדמיון דלעיל. אם לעיל אפילו שומרי העיר היו חלק מהחלום המתוק שבו המציאות כולה מגויסת למצוא את הדוד, הרי שעכשו המציאות לוחמת בה והיא צריכה להתגבר עליה. דוקא העובדה שהדוד חמק עבר, מלמדת אותה להכיר בערכו של הדוד. הפעם היא אינה משביעה את עצמה לבל תעורר את האהבה, להפך, היא משביעה את עצמה למצוא את דודה ולהגיד לו שהיא חולת אהבה, והיא ממשיכה לדון עם עצמה בכך ולומדת להכיר את מעלותיו של דודה. כאן לא הדוד משבח את יופיה, היא זו שמשבחת אותו, בהעדרו. השבועה שבמרכז החלק הזה איננה שבועה לא לעורר את האהבה אלא להפך.

דרכו של אוהב החושק באהובה, או להפך, לראות את אהובתו כאילו היא לידו בכל שלב, וכאילו היא מלוה אותו ומעריצה אותו בכל מעשה שלו. הוא אינו טורח להלל ולשבח את משאת נפשו. משאת נפשו היא שמשאת נפשו תהלל ותשבח אותו. אל המקום הזה הוא מפליג על כנפי דמיונו. דוקא אובדנו של הדוד מביא את הרעיה להיות זו שמעריצה אותו ומהללת ומשבחת אותו. (אמנם שלא בפניו, ורק בדמיונה, אבל היא משבחת אותו ולא רק מצפה שהוא ישבח אותה). השבועה מתהפכת. אם בעבר היא ראתה בעיני רוחה את כל העולם מגויס להביא אליה את הדוד שיהלל וישבח אותה, כעת היא מבינה שאין הדבר תלוי אלא בה. מתוך כך אפשר לפתוח את החלק הרביעי של המגילה. החלק הזה משדר בשלות. שוב הדוד משבח אותה, אך הפעם היא מזמינה אותו לראות שהסמדר כבר אינו סמדר ולתת לו את דדיה. הדימויים כבר אינם דימויים של הרים וגבעות וכרמים וגנים בלבד, אלא גם של נוף בנוי, תרצה, ירושלים, חומות ומגדלים ובריכות. גם כאשר הדמוי הוא חקלאי, היא כבר דומה לתמר עמוס אשכולות. בחלק הרביעי היא כבר הבשילה וגדלה. היא בעיניו תמר גבוה שצריך לעלות אליו. היא כבר כביכול גבוהה ממנו. לכן הוא מתאר אותה מלמטה למעלה. הדמויים הם דמויים של בשלות ושל סוף הקיץ, לא עוד סמדר אלא יין רקח, רמון, תפוח, תמר עמוס אשכולות וכל מגדים. היא רוצה להביאו אל ביתה ולהשקותו מיינה, כלומר: לתת לו את עצמה. שוב נזכרת כאן השבועה אם תעירו ואם תעוררו, אך הפעם היא איננה משביעה את עצמה אלא מזכירה לעצמה את אותה שבועה. (יש הבדל גדול בין השבעתי אתכם אם תעירו ואם תעוררו, לבין השבעתי אתכם מה תעירו ומה תעוררו. השבעתי אתכם אם תעירו הוא לשון הוה, כמו זכרנו את הדגה ורבים אחרים במקרא. הריני משביעה אתכם לבל תעירו. לעמת זאת "השבעתי אתכם מה תעירו" הוא לשון עבר, הלוא השבעתי אתכם, מדוע אפוא אתן מעוררות את האהבה. אך ברור שהאהבה ערה וא"א עוד להרדים אותה). היא מתאוה "מי יתנך כאח לי" והוא עונה לה "אחות לנו קטנה", והיא משיבה "אני חומה". הרעיה מתרפקת על דודה ומים רבים לא ישטפו את אהבתה אליו. אמנם היא מזכירה שוב את הפסוק "ברח דודי", אך הפעם יעד הבריחה ברור: הרי הבשמים, כלומר: היא. (וכאמור לעיל: פסוק שבו היא מכנה את הדוד בכנוי החבה "דודי", ומדמה אותו לצבי או לעפר האילים, והפסוק מכיל הרי בשמים, א"א שהוא פסוק של ניתוק הקשר. זה סותר את הכלל הבסיסי של קריאת השיר האומר שיש להאזין לריחות והמנגינות יותר מאשר למלים. פסוק זה הוא ודאי פסוק של אהבה. יש שרצו לפרש שהוא אמור בציניות, אך גם זה אינו משתמע מכלל השיר. אסתר אמורה בציניות, לא שה"ש). המגילה נגמרת בכך שהדוד בא אל הרי בשמיו. יש כאן הבשלה והתבגרות. אם לעיל נאמר מי זאת עלה כתימרות עשן (ג, ו), כאן היא כבר מתרפקת על דודה (ח, ה) בביטויי אהבה עזים, כשקודם האהבה נזכרה כאילו בדרך אגב. היא חומה (ח, י) וכרמה בשל (שם יב). קודם לא הצליחה לנטור את כרמה שהיה עדיין בוסר (א, ו; ב, טו), ובסוף היא מזומנת לבוא להרי הבשמים, רמז להר המוריה.

ומהו הנמשל

ומכאן ננסה לברר מהו המשל הכללי העולה מן המגילה. למה נמשלה הרעיה? למה נמשל הדוד? מה הם הדימויים שהמגילה משתמשת בהם? המקום שבו מתממשת אהבתם של הדוד והרעיה הוא האפיריון שבנה שלמה מעצי הלבנון. אפיריון שהיה במקורו יריעות שחורות, יריעות עזים לאהל. הרעיה באה אל האפריון במור ולבונה. הרעיה נקראת בנות ירושלים, היא נמשלה לגנים ולארץ ישראל, והגנים הם ארץ ישראל, והיא מכונה היושבת בגנים.

מדוע היא משביעה את בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה? ממתי נשבעים בבעלי חיים? שבועה בתנ"ך היא בשם ה'. וגם כאן נאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות. צבאות הוא שם ה'. הדוד נמשל לצבי או לעפר האילים, וכיון שלשון רבים ולשון יחיד מתחלפות במגילה, כפי שהזכרנו לעיל, צבי או עפר האילים, הוא הוא צבאות או אילות השדה. כמובן שברמה פשטנית יותר עלינו לבאר שהצבי מבטא זריזות, יופי, חן והדר, ועבור הבנות דוקא הצבאות והאילות הן היפי שבטבע ובבריאה כולה, ואליהן בנות ירושלים משתוקקות. הרבדים השונים של המשל מרכיבים יחד את הנמשל, שהוא דוד שהרעיה משתוקקת אליו כצבי. פסגת השאיפות והתשוקות, שם ה' צבאות.

הרעיה נמשלה לתרצה וירושלים, לחומות ומגדלים ולמגדל דוד. היא באה אל המלך אל בית ארזים המרוהט בעצי ברותים. שאיפתה היא להגיע אל חדרי המלך שבירושלים. והיא באה לשם מקוטרת מור ואהלות ולבונה, ועם שמן טוב. א"א להתעלם מכך שהמשל הזה מכיל מרכיבים ברורים מאד של ה' וישראל, ארץ ישראל והמקדש, הקטורת ושמן המשחה, המשכן שבמדבר והמקדש שבארץ ישראל.

ובתוך המשל הזה, בחר שלמה לעצמו תפקיד יומרני משהו. נכון שיש רצון להראות שהדוד המדובר מולך על המציאות כולה, אך עדין נתינת התפקיד הזה למחבר המגילה יש בה בעייתיות. ככלל, יש בעייתיות מסוימת בדרכו של שלמה לדמות את האהבה לה' לאהבת אשה. שלמה נהג כך לא רק במגילה אלא גם במקדש. את המקדש הוא קשט ב"כרובים אריות ותמורות כמער איש ולויות סביב". (מל"א ז לו). כלומר: בדימויי זכר ונקבה. (יש שפרשו שגם הכרובים של המשכן היו זכר ונקבה. אין לזה זכר ורמז בפשט, וגם רש"י התחמק מלפרש כך. וזה נושא למאמר בפני עצמו ולא נאריך בו כאן). הדימוי הזה הביא את ירמיהו ויחזקאל, נביאי החורבן, לדמות את ישראל לאשה מנאפת בעבדם ע"ז. יחזקאל (ח י) ראה במקדש את כל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב, ומסתבר שהוא מדבר כנגד הפסוק "כמער איש ולויות סביב". השימוש במשל מעין זה בקדש הקדשים הוא קשה ומעורר ספקות גדולים. ואעפ"כ, חכמינו שלאחר החורבן קבלו את ההנחה שהמשל הזה יכול לבא לידי בטוי בקדש הקדשים שבמקדש, ולכן אמרו שכל הכתובים קדש, ושיר השירים קדש קדשים.