פרשת ויקרא - טעמם של הקרבנות

פרשתנו מדברת על חמשת סוגי הקרבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.

עולה היא נתינה מוחלטת לה'. אב כל העולות הוא האיל שהעלה אברהם תחת בנו (אע"פ שגם נח לפניו כבר העלה עולות, כאשר מצא שבחסדי ה' זכה להברא מחדש במקום העולם החרב). כאשר רוצה אברהם לבטא את העובדה שהוא מוסר את יצחק מסירה גמורה לה', הוא מביא איל ומעלה אותו כליל לה'. בכך באה לידי בטוי העובדה שאנו מוסרים את עצמנו מסירה מלאה לה'. מאז, כל הנראה אל ה' בהר ה' יראה, מביא עמו עולה. בכך הוא אומר לה': אני מוסר את עצמי לפניך. אמנם, אין תועלת בכך שאשרוף את גופי באש, אבל אני מוסר לך את עצמי ומתחייב להיות עבדך ולשרתך בכל דבר ודבר, וסמל לדבר הבהמה הזו שאני מוסר לך במסירה שלמה.

התורה אומרת על העולה "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". ונשאלת השאלה, על מה מכפרת העולה, הלא לא מצאנו בשום מקום שהאיש הזה חטא במשהו. יש להשיב שלכפר היינו להיות כֹפר, כלומר: לעלות במקומו על המזבח. חז"ל אומרים שעולה מכפרת על עשה, וגם דבריהם מתבררים היטב לאור מה שכתבנו. ע"י העולה אדם מתחיב להיות עבד לה' ולגייס את כל כחותיו לעבודתו, היינו לעשות מצוות עשה ללא הפסקה. לכן היא מכפרת על עשה.

לעמת זאת, מנחה היא מתנה. מצאנו במקומות רבים בתנ"ך שהמנחה נִתנת לשליט. או לאדם שיראים ממנו. אדון הארץ מקבל מנחה מתבואת הארץ, לאמר הנה מלאתי את חובי לאדון, והשאר לי. גם התורה מצוה לתת מתבואת הארץ מנחה לאדון הארץ. אך נלוית לה עולה.

קין הביא מנחה ללא עולה. וה' לא שעה אל מנחתו. מנחה הנִתנת כדי לצאת ידי חובתי לאדון הארץ וללכת, אין ה' שועה לה. צריך להביא עמה עולה. הראשון שהביא עולה, והראשון שבנה מזבח, הוא נח. נח שראה כיצד כל חייו תלויים בה', ומי שאינו עבד לה' מת, הבין שהוא עבד לה' והעלה עולות.

שלמים הם תשלומים. המלה שלמים נגזרת מהפעל לשלם. פסוקים רבים בתהלים מזכירים את הזבחים, הנדרים, והתודה, עם הפעל לשלם. כגון "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך", "אשלם תודֹת לך". ועוד. פרשת ויקרא שאינה מלמדת אלא מי מביא קרבן, אינה אומרת מה יֵעשה באותו תשלום. אך פרשת צו, המלמדת את תורת הקרבנות אחרי הקרבתם, מלמדת שאת השלמים אוכלים מביאיהם, והחזה והשוק לכהנים. ה' אומר לנו שאם אנו חשים צרך לשלם לו על הטובה אשר גמלנו, התשלום שהוא רוצה הוא שנאכל לפניו משלחנו ונשמח לפניו בביתו.

חטאת באה לחַטֵּא ולטהר ולנקות. יש אומרים שהיא מלשון חֵטא, אבל רוב החטאות שבתורה אינן באות על חטא, אלא על טומאה או שהזמן גרמן. חטאת באה לחַטֵּא. מי שצריך נקוי מחטא או מטומאה או שצריך לקדשו מביא חטאת. (ולכן אין מקום לכל הקושיות מה חטא הטמא ומה חטאו ישראל שהם צריכים חטאת, חטאת היא לא מלשון חֵטא אלא מלשון חִטוי).

קרבנות רבים של התקרבות והתקדשות בנויים מחטאת ועולה, ואח"כ הקרבן שהוא עניין היום. כך הוא במלואים, שאין איל המלואים בא אלא אחרי חטאת ועולה. כך הוא במצורע. (הדומה למלואים, ואשמו נעשה בדומה לאיל המלואים). כך הוא הן בנזיר טהור והן בנזיר טמא. כך הוא ביוה"כ, שרק אחרי חטאת ועולה על אהרן וחטאת ועולה על העם, אפשר לשלח את השעיר המשתלח עם כל עוונות בני ישראל. מלבדם, יש קרבנות התקדשות רבים שהם רק חטאת ועולה.

כל המתקרב אל ה' עושה זאת אחרי חטאת ועולה, קודם כל סור מרע. חִטוי האדם מחטאתיו, ואח"כ עשה טוב. עולה היא הצהרה על נתינה עצמית של האדם לה'. כלומר היא עשה טוב. (אולי לכן אמרו חכמים שהיא מכפרת על עשה, כלומר: כולה רתימת האדם לעשות מעשים לה'). אחרי סור מרע ועשה טוב באה ההתקרבות.

אשם הוא חוב. פירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר השב תשיבו לו אשם, וכן ונתן לאשר אשם לו, כלומר לאשר חב לו). לכן באשם יש דין מיוחד: הוא בא בערכך בכסף שקלים. יש לו שוי מינימלי. אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, ידוע שעל האיש רובץ חוב, שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחַטֵּא, ואם אין כתם מסוים ידוע שצריך חִטוי, אין מקום לחטאת. אבל אשם הוא תשלום חוב. מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בממונו של ה' כדי לחטוא. גם המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם כדי להשיב את חובו. הפרשה מלמדת שגם מי שספק אם חטא - אשם הוא אש‎ֹם אשם לה'. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל רגע ורגע, ואם חרג מכך - חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחַטֵּא חֵטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי - מתוך שאינו יכול להשבע ישלם.

עולה ויורד ואשם למי שהתחייב לה'

על שלש עברות חיבה התורה קרבן עולה ויורד: על הנשבע להעיד ולא העיד, על העובר על שבועתו, ועל המטמא את המקדש. על עברות אלה חיב אדם קרבן שאינו קבוע. בשאר העברות, מביא אדם חטאת כדי לחַטֵּא את חטאו, ולכן אין חשיבות לשאלה מה מצבו של האדם, יש קרבן קבוע שמחַטֵּא את החטא. אבל בעברות אלה המטרה אינה רק לחַטֵּא את החֵטא אלא להתאים את הקרבן להרגשתו של האדם. הכפרה היא על האדם ולא על החֵטא ולכן היא תלויה במאמץ של האדם ולא במעשה קבוע מסוים.

אחרי פרשיות קרבן עולה ויורד, מביאה התורה שלשה חיובי אשם. יש בתורה ששה אשמות, שלשה מהם בפרשתנו: אשם מעילות, למי שמועל בקדשי ה', אשם תלוי, למי שלא יודע אם חטא או לא, ואשם גזלות, למי שנשבע לשקר על ממון.

יש קשר בין המצוות שעליהן מוקרב עולה ויורד למצוות האמורות כאן לגבי אשם. הנשבע לשקר חיב קרבן עולה ויורד, ואם נשבע על ממון חיב אשם. המטמא את המקדש חיב קרבן עולה ויורד, ואם מעל במקדש חיב אשם. עמידתו של אדם היא מול ה', גם כשהוא עומד מול חברו, ואם נשבע לחברו בשם ה' לשקר - עליו לשלם לה' ולא רק לחברו. וכן המועל בקדשי ה' כמועל בשם ה'. ומי שנשבע בשם ה' ומעל בממון – מעל בה'.

קרבן עולה ויורד מוערך כתשלום שיכביד על האדם, ולכן הוא נקבע ע"פ עשרו של האדם. גם אשם הוא תשלום ובא בערכך, כפי שמדגישה התורה. קרבן עולה ויורד דומה לאשם. כן אנו למדים גם מהופעת המלה אשם בענין קרבן עולה ויורד פעמים רבות. ואעפ"כ קרבן עולה ויורד הוא חטאת. השעירה היא חטאת, העופות הוא לחטאת ראשונה, וגם על הסלת נאמר "עשירית האפה סלת לחטאת", ונאמר עליה עוד פעמים "חטאת היא". ולא נאמר עליה שהיא מנחה אלא רק שתהיה לכהן כמנחה. לא מנחה היא כי חטאת היא. אלא שתהיה לכהן כאילו היתה מנחה. נאמר עליה בפירוש כי חטאת היא. קרבן עולה ויורד הוא חטאת, לכן הוא נקבה ונעשה כחטאת. נמצא אפוא שקרבן עולה ויורד הוא חטאת, אבל הוא בא על אשמה.

נראה שפירוש המלה אשָם הוא חוב (או תשלום חוב, כמו שנאמר "השב תשיבו לו אשם", וכן "ונתן לאשר אשם לו", כלומר לאשר חב לו). לכן אשם בא בכסף שקלים. יש לו ערך, הבהמה צריכה להיות שוה דמי ערך מסוים. כלשון התורה "בערכך". אשם בא גם כאשר לא ידוע חטא מסוים, כגון באשם תלוי, אם ידוע שעל האיש רובץ חוב. שלא כמו בחטאת שאינה באה אלא על חטא מסוים. חטאת באה לחַטֵּא. לאו דוקא לחַטֵּא חֵטא, לפעמים היא באה כדי לחַטֵּא טומאה, אבל תמיד היא באה לחַטֵּא  דבר ידוע. חטאת מלשון חטוי. כאשר צריך לחַטֵּא את האדם מלכלוך מסוים, בין אם זה חֵטא ובין אם זו טומאה, באה החטאת ומחטֵאת. אשָם הוא חוב, והוא רובץ על האדם. בנגוד לחטאת שבאה לא על האדם אלא על החטא או על הטומאה. קרבן עולה ויורד הוא חטאת, אבל הוא בא על עברות דומות לאשמות שבפרשת ויקרא. משום שיש בו התייחסות למצבו של האדם ולא רק לחטא עצמו.

אשם הוא חוב הרובץ על האדם. לכן דורש ר' נתן: מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. אשר אשם לו, כלומר: אשר חיב לו, לאו דוקא מי שלוה אלא מי שרובץ עליו חוב, כשהחוב חל על האיש. לעֻמת חטאת הבאה לחַטֵּא כתם מסוים, האשם בא להחזיר את חובו של האיש. אשֵם הוא חיב. האשם הוא תשלום ולכן הוא בא בכסף בערכך. ונראה שכך דורש ר' נתן: המשתמש בשם ה' כדי להוציא ממון שאינו זכאי לו מאדם אחר - חיב כסף לה', וה' כביכול ישלם לאיש שלו נשבע האשם לשקר. ומכך שמוציאים מהנשבע לאשר אשם לו, אנו למדים שהנושה בחברו וחברו בחברו שמוציאים מזה ונותנים לזה."

מי שטִמא את המקדש, חיב קרבן עולה ויורד, אך מי שנהנה ממונית מהמקדש - חיב אשם. מי שנשבע ולא קים, ללא השלכה ממונית - חיב קרבן עולה ויורד. מי שנשבע והוציא ממון - חיב אשם. האשם הוא חוב ממוני לה'. לכן הוא בא בערכך בכסף שקלים.

מי שנשבע לשקר בשם ה' חב לה'. כביכול השתמש בשמו של ה' כדי לחטוא. גם המטמא את המקדש או המועל בקדשי המקדש - מעל בממון שמים. לכן הוא מתחיב אשם או קרבן עולה ויורד. הפרשה מלמדת שגם מי שספק אם חטא - אשם הוא אש‎ֹם אשם לה'. אמנם אין חטא מסוים שאפשר לומר בודאות שהאיש חטא בו, ולכן אינו יכול להביא חטאת. אבל אדם מחויב לרצון ה' בכל רגע ורגע, ואם חרג מכך - חב כלפי ה'. לכן כל מי שחטא, גם אם הקרבן לא בא לחטא חטא מסוים אלא למרק את חובו הכללי של האדם לה', האדם חיב לה'. לכן, דוקא באשם תלוי מדגישה התורה: אשם הוא אשם אשם לה'. אדם הוא שומר עבור ה' בכל רגע, ואם אינו יכול להשבע ששמר כראוי - מתוך שאינו יכול להשבע ישלם. בעולה ויורד נאמר והוא עד או ראה או ידע, אבל באשם תלוי נאמר והוא לא ידע. אם לא ידע - אשֹם אשם לה'.

אשם הוא

פרשת ויקרא מחולקת לארבעה דִבורים של ה' אל משה. הראשון (המכונה במדרש "דבורא דנדבה") עוסק בקרבנות שאדם מביא מנדבת לבו, עולה, מנחה ושלמים. השני עוסק בחטאות. הנושא שלו הוא הכפרה על כל מי שחטא, וגם הוא פותח בבקר ועובר לצאן כמו פרשיות העולה והשלמים, אלא שהחטאת תלויה בשאלה מי חטא. היא קרבן חובה.

למעשה, שני הדִבורים האלה מטרתם אחת: ללמד מי מביא איזה קרבן. אלא שהראשון עוסק בנודב והשני עוסק בחוטא.

פרשיות האשם מחולקות לשנים. פרשיות האשם לכאורה אינן עוסקות בשאלת דרכי הקרבן (באשם זה מובא בפרשת צו) אלא בהחזר האשם לה'. במיוחד הפרשיה השניה של האשם, המוקדשת כֻלה לאשם גזלות (שאם לא די בה, הנושא הזה מקבל פרשיה משלו גם בפרשת נשא). האשמות השונים נזכרו במקומות שונים ברחבי התורה, כאן נזכרו שלשה אשמות, גם כאן הנושא הוא מי צריך להביא קרבן ואיזה קרבן, אבל כאן יש מטרה אחרת לפרשה. מטרה אחרת הכובשת את הבמה. במיוחד בדִבור הרביעי של הפרשה: אשם גזלות.

עקר הצווי באשם גזלות הוא לא האשם. עקר הצוווי הוא ההחזר: "וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:  אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ". רק אח"כ מוסיפה התורה: "וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה’ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן". לא זו מטרת הפרשיה.

האיש הזה חטא ואשם גם לחברו וגם לה'. הוא אשם לחברו בממון, ואשם לה' כי הוא נשבע בשם ה' על שקר. ראשית, הוא משיב את האשם לאשר הוא לו. רק אח"כ, הוא מביא גם את אשמו לה'. מטרת הפרשיה היא התשלום.

תפקידו של אשם הוא לשלם חוב. יש כאן שתי פרשיות אשם שמטרתן תשלום החוב למזבח. התורה מתארת את הקרבן שצריך להקריב כדי לשלם. אם חטא גם לחברו – ישלם לחברו תחילה ואז ישיב למזבח. הוא לא יכול להשיב למזבח כל עוד גזל חברו בידו.

לא תאפה חמץ

לגבי פסח אנו קוראים: "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשן עד יום השבעי". וכן: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל". כלומר: למה להשבית שאור? מפני שאסור לאכול חמץ. כיון שהחמץ נאסר, ממילא אין צרך בשאור.

בפרשתנו, לגבי מנחה, אנו מוצאים סדר הפוך: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". כאן אִסורו של החמץ נובע מאסורו של השאור, ולא להפך. השאור והדבש נאסרו, ולכן ממילא אי אפשר לאפות חמץ.

לגבי פסח אין טעם להזכיר את הדבש, נכון שהוא יכול להחמיץ עסה, אבל יש לו גם שִמושים אחרים, לכן אפשר להחזיק אותו בפסח. במנחה – עִקר האִסור הוא השאור והדבש עצמם.

והפעל "תשבית" אמור גם כאן. לא על השאור והדבש אלא על הצד השני שלהם: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח". המצוה הזאת אמורה על כל הקרבנות, אבל היא נאמרה דוקא במנחה. כנִגוד לשאור והדבש. שאור ודבש לא תקריב, מלח לא תשבית.

ויש כאן גם פסוק המסייג את האִסור: "קרבן ראשית תקריבו אתם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח". השאור והדבש ראויים לקרבן לפני ה', אבל אינם ריח ניחוח.

המלח מייצג את השִמּור ואת הנצח, ולכן הוא ברית, והוא עולה על המזבח. השאור והדבש מיצגים את ההתחדשות, והם קרבן ראשית.

כל הקרבנות האלה הם מנחות. דינים אלה, של אִסור שאור ודבש ושל מלח על הקרבן, אמורים דוקא לגבי מנחה, אע"פ שהם נוהגים בכל הקרבנות. המנחה היא דורון שנִתן ע"י העם לשליט, במקומות רבים בתנ"ך אנו מוצאים שמביאים מנחה לשליט על הארץ. גם במקדש, המנחה היא המלכת ה' וההכרה בכך שתבואת ארצנו לו היא, והוא הבעלים על העולם. כאן עלינו להזכיר שהברית עמו היא ברית המלח ולאו דוקא ברית התבואה. המלח הנצחי, שאיננו צומח מדי שנה בשדה, ומאפשר למה שצומח מדי שנה לשרוד זמן נוסף, הוא מרכיב הכרחי בהבאת המנחה לה'. החיוב במנחה אמנם מתחדש מדי שנה, אך הוא נשען על ברית קבועה עם ה' שאינה תלויה בהבאת המנחה מדי שנה.

ומיד מוסיפה התורה ומצוה על מנחה מיוחדת, המשלבת את הברית ואת הראשית: "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". בחדש הראשון קרבה מנחת בכורים, שהיא גם ראשית הקציר וגם ברית אלהינו. בחדש הזה אנו מצֻוִּים להשבית את השאור, ולדעת שגם הראשית היא ראשיתו של נצח.