מגילת אסתר - מה באה המגלה לגלות, ומהו שלטון החוק של אחשורוש

תרגיל בקריאה עתונאית:

נכנסים אנו ברגש אל לשכתו של השליט העליון, מלך המלכים המולך על כל הארץ. הכל כאן נוצץ ומבריק, זהב וכסף. השליט שותה את היינות המשובחים ביותר ממיטב היין הצרפתי. כאן הכל יישק על פיו; מזכירות חנניות ואלגנטיות נכנסות ויוצאות אל קדש הקדשים שלו בזו אחר זו. הן מתבשמות במיטב הבשמים השויצריים, ככהנות משוחות בשמן. ברור שהן לא רק מזכירות והן מכבדות את השליט העליון גם בלילות במיטתו ברוב בשמיהן היוקרתיים. בקדש הקדשים בו יושב השליט מוגשים יינות אנינים וסעודות מלכים, המלה האחרונה של החברה הגבוהה בעולם. נכר היטב שהשליט בקי מאד בכל גנוני השתיה הידועים, הוא מרים את כוסו באצילות, כיאה למעמדו הרם, ויודע לשתות כל משקה כמקובל. הוא מנוסה מאד בשתיית היינות היוקרתיים, והוא חורץ את דינו של כל נידון למוות באלגנטיות ובהוד אחרי שתיית יין יוקרתי ביותר. השליט הוא חד וחריף, ובתוך עשרים שניות של מחשבה כבדה ויין יוקרתי, הוא מסוגל כבר לחרוץ באלגנטיות למיתה את דינו של כל נידון. בכך הוא מרבה ומגדיל את הונו ואת יוקרתו הרבים. הודו, הדרו וכבודו נסוכים על כל הממלכה.

מקריאת הכתבה נתן ללמוד כמה דברים: קודם כל, עולה מתוך הכתבה שכל בני המדינה יראים מאד מפני השליט, ומכבדים אותו.

אבל עוד יותר נתן ללמוד מהכתבה מה דעת כותב הכתבה על השליט.

כותב הכתבה איננו טורח למתוח בקורת על מדיניותו של השליט, הוא פוטר עצמו מכך, בכך שהוא מתעלם ממנה לחלוטין. במקום זה הוא בוחר לעסוק בצדדים החיצונים של הלשכה, וליצור את הרושם שהשליט כלל אינו עוסק בתחום המדיני או הכלכלי.

אילו היה מדובר בכתבה עתונאית רגילה הרי שהיינו צריכים לנסות להתעלם מרמזי הכותב ולהבין בכחות עצמנו מה קורה בממלכה ומה מנסה הכותב להסתיר. אך כיון שמדובר בספר מספרי התנ"ך - עלינו לעשות את ההפך. לא כ"כ חשוב מהי באמת מדיניותו של השליט, יותר חשוב לברר מה דעתו של כותב המגלה.

המגלה מפרטת היטב (ובאמצעים שנמנה להלן) את יינו של אחשרוש, ואת הבשמים של נערותיו, ואֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. גם אחשורוש מראה את זה. ומה אין במגלה? אין במגלה שום זכר לצעד פוליטי, מדיני, כלכלי או צבאי של המלך. ("וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" פירושו וישלוט המלך אחשורוש בארץ, כמו "היתה למס" במגלת איכה, "יהיו לך למס ועבדוך", "וישם את הכנעני למס", ועוד רבים כמותו בתנ"ך. המגלה פותחת ומסתימת בתיאור גדל מלכות אחשורוש. היא פותחת ב"הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש" ומסיימת ב"וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים" כאומר: וימלך המלך אחשורוש על הארץ ואי הים). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים וברקע מתנגן שיר השכור.

כשאסתר נכנסת אל אחשורוש, מה היא רואה? המגלה מתארת: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. מתואר שהוא יושב על כסאו ולא מתואר מה הוא עשה שם. לכן אנו מדמיינים אדם הרובץ לו בכורסתו ואינו עושה דבר. מסתבר שהוא ישב שם ועסק בענייני הממלכה (הלא היו שם עוד אנשים, שאל"כ – למי הוא אמר מַהֲרוּ אֶת הָמָן?). אבל כותב המגלה בקש להציגו כך.

ביטויים מתחום המקדש

בתיאור לשכתו של המלך מצויים בטויים כמו החצר הפנימית, עושי המלאכה, ועוד. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו, בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר, שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה. הפסוק "וּבָזֶה הַנַּעֲרָה בָּאָה אֶל הַמֶּלֶךְ" מזכיר פסוקים כגון בזאת יבא אהרן אל הקדש. (גם הפסוק "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" בנוי אף הוא כך שהוא מזכיר את בגדי הכהן הגדול, ואם הוא הכהן הגדול הבא אל המלך, מיהו המלך?)

כלומר: מציגים כאן אדם שמשחק באלהים.

המגלה עשירה גם בביטויים משיר השירים. עמודי שש, מקוטרת מור, ועוד. דומה מגלת אסתר לשה"ש בכך שה' נסתר ואינו אלא רמוז בה. אך יש מקומות שבהם הרמז גלוי, כמו "וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ", שהוא רמז ברור למלכו של עולם, ועוד.

המגלה מציגה את המלך בצורה נלעגת. כבוד אלהים למה שרחוק מלהיות אלהים.

האם המגלה מכבדת אותו

כאמור, בני הממלכה אכן יראים מפני המלך ומכבדים אותו. למראית עין, הוא השולט, ואפשר להגיע אליו רק בדרכים הפולטיות המקובלות. למראית עין, גם כותב הכתבה משבח ומהלל אותו. מי שמקים מערכת שלמה של פקידים כדי להביא לו אשה, זה מראה מצד אחד על גדלות חמרית ועל עשר ושלטון, ומצד שני מעורר גחוך גדול. תלוי מאיזה צד מסתכלים. מי שמתאר אותו כאחד שכל היום רק שותה ותולה, תולה ושותה, רואה בו בובה.

מיהו אחשורוש? הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ! אבל מיהו? הוא דמות חיובית או שלילית? הוא מהטובים או מהרעים? יש במגלה דמויות המהוות את הטובים בעלילה: מרדכי ואסתר. יש דמויות שהן הרעים בעלילה: המן וזרש. ואחשורוש? כלום. הוא דמות נבובה. הוא לא טוב ולא רע, סתם חפץ הנמצא במרכז הבמה וסביבו פועלות יתר הדמויות. מעין אליל שכל עובדיו עובדים אותו ועושים הכל בשמו, והוא עצמו פסל. המגלה נראית כמין במה גדולה שבמרכזה נצב פסל גדול, כל השחקנים על הבמה משחקים בשוליו ותולים בו את כל מעשיהם, אבל פסל נשאר פסל. הוא הכל, הוא במרכז הבמה, אבל את הדרמה האמתית עושות יתר הדמויות.

האמנם כך היה אחשורוש

האמנם כך היה אחשורוש? אחשורוש משל ביד רמה ב127 מדינות. הוא היה נשיא המעצמה הגדולה והנאורה והכל כבדו אותו בשל כך. יש להניח שהיה פוליטיקאי משופשף.  הנקודה שהמגלה מבקשת להעביר היא לא להאמין שההולל הולל, אלא להאמין שהנשיא המכובד של המעצמה הגדולה אינו אלא בובה.

זה חשוב בפרט לגבי מלך שהיהודים נוטים לאהוב אותו ולחשוב שהוא טוב ליהודים והוא ידידנו הגדול. אצל מלך כזה הסכנה גדולה שבעתים. העם נעשה עוד יותר עבד שלו (אולי כי הוא אוהב אותו ומעריץ אותו ורצה להיות כמוהו, שלא כמלך רשע שהעם לא רוצה להרגיש שהוא כמוהו). מלכות פרס נהגה כעצת זקני רחבעם, ונתנה לכל עם לבנות את מקדשו ולעבוד את אלהיו. חמור ביותר שעם ישראל עובד את אלהיו בחסות האמירה האפיקורסית והטרפה "כל עם יעבוד איש איש אלהיו", שמשמעותה כפירה וזלזול בכל ענין אלהי. אבל היהודים שמחו, שיוכלו ללכת לביהכ"נ ולהתרגש. מגמה זו יוצרת מציאות של היה יהודי בביתך, של הכרה במלך אחשורוש בתור המושל האמתי, ובקב"ה בתור זה שקיים רק בלב הפרטי של כל אדם ואדם, שלא קיים אלא בביתו של כל אדם. צורך פנימי של המתרגש. כנגד המגמה הזאת יוצרת המגלה מגמה להציג את המלך כבובה היא לא משום שהיא בובה, אלא כדי ללמד שמי שנראה לך שהוא מולך על הארץ ואיי הים הוא למעשה בובה, והמלך האמתי נסתר.

החופש המוחלט לעבוד את ה' כחלק מחופש שהוא אידאולוגיה ממלכתית, הוא המסוכן. הוא זה שעלול להביא את האדם לחשוב שאחשורוש הוא המלך האמתי וה' קיים רק בביהכ"נ. (וראה במאמר על שלטון החוק בשושן הבירה ובמאמר על היהודים בשושן הבירה, שחופש הדת והאמונה אפשרי רק אם לא באמת מאמינים, ורק אם חושבים שהדת והאמונה לא אמורים לקבוע בעניינים החשובים של ניהול העולם). הנסיון מלמד שבכל מקום שבו היתה אמנציפציה, היתה התבוללות ונסיון של היהודים להיות כגוים, לפחות למראית עין, ואח"כ היה נסיון של הגויים להשמיד את כל ישראל.

המחבר, כעיתונאי מנוסה, בונה ומציג את הדמויות כרצונו בלי לשקר. הוא פשוט מבליט את מה שהוא רוצה ומתעלם ממה שהוא רוצה. בנגלה הוא מציג את אחשורוש המפואר והגדול. גם העם רואה אותו כאחשורוש המפואר והגדול. אבל במנגינה רמוז שאינו אלא בובה. מעין "אני אראה לך שמה שאתה רואה זה לא האמת", אני לא אומר לך, אני אראה לך, אתה תמשיך לראות את מה שאתה רואה ובכ"ז תראה משהו אחר. יש נגלה ויש נסתר, ה' כאן נסתר. לכן שונה מגלת אסתר מכל התנ"ך בכך שבנגוד לכל התנ"ך שדרכו לקצר בלשונו, המגלה מאריכה בלשונה ומפרטת כל ארוע, וגם ארוע שיכלנו ללמוד עליו מתוך הכלל. הכל מתואר כהויתו בסדר כרונולוגי. אבל עם הבלטת פרטים מסוימים והסתרת אחרים. העתונאי פשוט מתאר את העובדות. וממילא אתה למד שכל פרט קטן מתגלה לבסוף כחלק מהחשבון האלהי.

בגולה מלכנו למראית עין הוא אחשורוש. אנו תלויים בפוליטיקה של חצרו. למראית עין. למעשה, בלי שרואים, אנו עבדי ה' גם שם, והוא מציל אותנו גם שם. בארנו במאמר על יהודי שושן הבירה שעיקרה של המגלה הוא שאנחנו עם גם בגולה וגם כשלא רואים זאת. באותה מדה, המגלה מבטאת את המסר שה' הוא השולט לא רק כאשר אנו בארץ ורואים זאת, אלא גם כאשר אנו בגולה ולא רואים זאת. יש לנו מלך גדול שמחיה אותנו. היהודי בגולה אפי' בביהכ"נ כבר הפסיק להיות הדסה והתחיל להיות אסתר. לכן באה המגלה בתוך כל החשך הזה ללמדנו שהמלך אחשורוש הוא כלום. שנקום ונקהל ונעלה לארצנו ונצא לחפשי.

זה לא קרה, ולכן אנו עבדים בחו"ל ואין אנו יכולים לומר הלל, אלא את המגלה שהיא הלל נסתר ועלוב ללא שם ה'[1]. נוכל להלל רק כשנדע מי באמת המלך, נאמין בו ונעבוד רק אותו. אם בגלוי אנו עובדים מלך אחר, גם נאמר הלל שבגלוי הוא מהלל מלך אחר. במגלה כזאת גם כשהמלך חפץ ביקרנו, לא נשמע זאת אלא מפי המן, שהוא ודאי לא התכון לאותו מלך שאנחנו מתכונים אליו.

המלך מתגלה בהסתר

חז"ל דורשים (חולין קלט:) שאסתר רמוזה בפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. כלומר: בתקופה שגלו ישראל אין רואים את ה' בנגלה. הפסוק אומר: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:  וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". כאשר יסתיר מאתנו ה' את פניו נוכל לזכרו ע"י קריאת השירה הזאת, המוצגת מצד ה' כלומר: מציגה היכן נמצא ה' כאשר אנו לא שם ולא רואים את פניו, ולכן הגלות לא נזכרת בשירת האזינו, נזכר בה ה' המעלים מנגד עיניו את ישראל. ואולם, באותם ימים ובאותו מצב אפשר לזכרו גם ע"י מגלת אסתר המציגה את הצד השני: ישראל שבגלות ולכן ה' וא"י לא נזכרים בה. כשישראל בגלות ה' מסתיר את פניו, אבל הוא קים.

לכן מוצגת מגלת אסתר כאילו השליט האמתי בעולם הוא אחשורוש המולך מהדו ועד כוש. כך נראה לנו בנגלה. ונדמה שהכל פוליטיקה. מכאן נגזרת השאלה מה בוחרת המגלה להציג ומה לא להציג.

במה עוסקת המגלה ובמה לא

למראית עין, עקר המגלה עוסק בתככים פוליטיים, המוכרים לנו היטב מהעולם של היום. גם מעשי מרדכי, כולל אי השתחויתו להמן, וכמובן כל מעשי אסתר, יכולים להתפרש כצעדים פוליטיים: כשהנראה כטוב זוכה בבחירות העם שמח וכשהוא מפסיד העם עצוב, לעתים יותר מבשעת נצחונו או הפסדו של התכן שבשלו רצינו שהוא יבחר. גם במגלה, כשגזר דין מות מרחף מעל ראש כל היהודים, מוצאת המגלה זמן לעסוק בהרחבה בשאלה איזה שר יהיה על הסוס ואיזה שר יהיה על העץ. למי יש קשרים לדרגים הגבוהים ולמי יש קשרים לענפים הגבוהים, ומה כל צד משיג. כל מפלגה מקבלת את שלה מהמלך, ולעתים בסתירה, כמוכר לנו היטב מהפוליטיקה היום.

עמדנו על כך שהמגלה מפרטת היטב את יינו של אחשרוש, ואת הבשמים של נערותיו, ואֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ. אבל אין במגלה שום זכר לצעד פוליטי, מדיני, כלכלי או צבאי של המלך. המגלה מתארת: וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. מתואר שהוא יושב על כסאו ולא מתואר מה הוא עשה שם. לכן אנו מדמיינים אדם הרובץ לו בכורסתו ואינו עושה דבר. מסתבר שהוא ישב שם ועסק בענייני הממלכה

אבל האמנם לא נזכר במגלה שום מהלך פוליטי של אחשורוש, דוקא נזכר, אבל הוא לא מוצג ככזה. ברור שאחשורוש לא שתה 180 יום, אילו היה עושה כן לא היו נשארות לו 127 מדינות. הוא הזמין את השרים לפגישות רשמיות במשתה רשמי כדי לחזק את מלכותו (וראה מגלה יב.). אבל המגלה, בלי לשקר, יוצרת דמות של שכור הולל. נדמה לנו שכל היום הוא שותה ותולה.

המגלה מנפחת גם את מעמדו של המן. המן קבל את טבעת המלך, אבל אין לו רשות לכתוב אלא מה שיאמר המלך, אחרת - יתָּלה במהרה. רבים המנהלים שנותנים למזכירה לחתום בשמם, זה לא הופך אותה למנהלת. גם יוסף קבל את טבעת המלך אך הכסא אגדל ממך. גם איזבל חתמה בשם אחאב, ואין ספק שהמגלה באה להזכיר לנו את שניהם. להזכיר פוליטיקה, כאמור לעיל. המן לא קבל את הטבעת בזמן שהמלך גדל אותו, אלא כשהיה צריך לשלוח אגרות, הוא קבל אותה לצרך האגרות.

המגלה מציגה את מעשי המן כדבר שאם יתגשם – לא ישאר יהודי אחד בעולם. למעשה המן לא מתכנן אלא פוגרום גדול. (התיאור הוא של השמדה כי אנו מצֻוִּים להשמיד את עמלק לגמרי, מנער ועד זקן, מעולל ועד יונק). המגלה מספרת לנו כמה גוים אנטישמים שיצאו להרוג יהודים נהרגו באותו יום. המגלה איננה מספרת לנו כמה יהודים נהרגו באותו יום[2]. אך סביר שנהרגו, שהרי היתה מלחמה, והרי לא נתן ליהודים להרוג אלא את הצרים אותם. אבל המגלה מגלה לנו הרבה גם במה שהיא בוחרת לא לספר, ובכך היא מדגישה את העקר ומעלימה את הטפל[3], ויוצרת את ההרגשה שהיא רוצה ליצור. זה נראה שהכל פוליטיקה קטנה ופשוטה. אבל אנחנו הרי יודעים שה' עומד מאחוריה.

המגלה מאריכה מאד בתיאור התהפוכות הפוליטיות, נפילת המן ועלית מרדכי, כל זאת כאשר מבחינת פתרון הבעיה לא התקדם דבר וצו השמדה עדין תלוי ועומד כנגד היהודים. זה חלק מהמגמה הכללית להראות שכלפי חוץ הכל פוליטיקה, ורק המעין בדברים הנסתרים רואה את העִקר.

כחו של כותב המגלה הוא בכך שהוא בוחר את מה להדגיש וממה להתעלם.

הדגשות והסתרות

המגלה מראה את גדולת מרדכי והתחזקותו על המן, בכך שהיא חוזרת בפרק ח על אותם בטויים שבסוף פרק ג, אך מגדילה אותם ומוסיפה עליהם[4]. אם המן מנגן על התוים כרצונו, יש מי שיכול לנגן עליהם יותר חזק. אפשר לומר שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, אך זה נשמע כמו "אנחנו יותר חזקים כי אנחנו צועקים יותר חזק". אם אתה אומר לי שאני אהבל, ואמר לך שאתה אהבל וטפש, ואם תאמר לי שאני רשע, אומר לך שאתה רשע ומטומטם, ואם תצעק עמלק עולה, אצעק יותר חזק ישראל עולה עולה. לכן, אם אתה שלחת ביד רצים, אני אשלח ביד רצים רכבי הרכש האחשתרנים, אם רציך יצאו דחופים, רצי יצאו מבהלים ודחופים, אם אצלך בכל מדינה ומדינה, אצלי בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. וכו'. גם כאן, מדגישה המגלה את מה שהיא רוצה להדגיש.

כן הוא לגבי מרדכי ואסתר (וכבר עמדנו על כך במאמר על יהודי שושן). מה היה קורה אילו היתה המגלה הופכת את הלשון, וכותבת במרדכי "כי הגיד להם את עמו ואת מולדתו" ובאסתר "אין אסתר מגדת אשר היא יהודיה"? לא היה חסר דבר. אבל למגלה יש מסר: המגלה הדגישה במרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי, כלומר: הגיד להם שבגלל יהדותו אינו כורע ומשתחוה. באסתר הלשון אין אסתר מגדת את עמה. בנגוד לפקידים הסוברים שאסתר פרסיה, וחוץ מזה היא גם יהודיה (ולכן אולי אפשר לתת לה חופש דת) עומדת המגלה על כך שאת עצם עמה לא הגידה, שאלמלא היה נכתב כך היה אפשר לחשוב שעמה פרסי אלא שהיא גם יהודיה. גם כאן, מדגישה המגלה את אשר היא רוצה להדגיש.

הזכרות של פסוקים במקומות אחרים בתנ"ך

אחד האמצעים שכותב המגלה משתמש בהם הרבה מאד, הוא יצירת אסוציאציות על פי מקומות אחרים בתנ"ך. מלבד מה שהזכרנו לעיל, שהמגלה מזכירה את שיר השירים ומזכירה גם בטויים שנאמרו בתנ"ך על המקדש, יש עוד רבים.

המן מצוה להרוג את ישראל טף ונשים ביום אחד ושללם לבז. ברור שהפסוק הזה בא להזכיר את צווי שמואל לשאול בהריגת עמלק. ואולם, כאן מודגש שהצווי היה ושללם לבז, אך בפעל, שלא כמלחמת עמלק, בבזה לא שלחו את ידם.

משרתי המלך שאומרים יבקשו למלך בודאי נועד להזכיר את דוד. ולהדגיש את ההבדל בין אחשורוש לדוד, ואת העובדה שאחשורוש הוא רודף נשים ומגוחך שחושב שידמה בכך דמיון חיצוני לדוד.

כבר אמרו רבים לפני שיש הקבלות רבות בין מעשה יוסף במצרים למעשה אסתר. המלך העושה משתה לכל עבדיו (שם ביום השלישי וכאן בשנת שלש), שני הסריסים החוטאים למלך (וגם שם אחד מהם נתלה על עץ, ונזכר שם השרש ק.צ.ף. בהקשר זה), המלך הקורא בלילה, תליות רבות, כאשר שכלתי שכלתי, וכנגדו – כאשר אבדתי אבדתי, מיעצים למלך שיפקד פקידים על הארץ ויקבצו, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתנה, האיש המחליף בגדים ובא אל המלך, ויתאפק, האיש המתמנה למשנה למלך ורוכב וקוראים לפניו, בגדי הפאר שזוכה בהם יוסף ומרדכי, כי כן ימלאו ימי[5], ויהי כדַבּר יום יום ולא שמע, פן אראה ברע אשר ימצא את, ועוד רבים. הגלות היא גלות והירידה לגלות היא אותה ירידה. ההכרה בישראל כעם אע"פ שהם בגלות היא אותה הכרה. אלא שממצרים נגאלו ישראל ויצאו, ואילו במגלה - אכתי עבדי אחשורוש אנן. המגלה באה להזכיר את ירידת ישראל למצרים, את ישראל שבגלות, שהמלך אולי נותן להם את טבעתו, אבל הם נאחזים בגלותם ומשתעבדים למלך.

אבל כמובן שישנן עוד הקבלות למעשה יוסף: שר האופים ראה כי טוב פתר, ולכן בא אל יוסף ובקש פתרון. יוסף משיב לו באותה לשון שהשיב לשר המשקים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך. סופו שהוא תלוי. גם המן, המלך גדלו ונשאו מעל כל השרים, ולבסוף נשא את ראשו מעל כלם, בגבה חמשים אמה, ותלה אותו על עץ. הוא סבר שלמי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו, ולכן טוב היה בלבו, והמלך תלאו. הקומדיה באה לידי בטוי גם אצלו וגם אצל שר האופים.

גם אסתר יראה לבא אל המלך כשם ששר המשקים ירא ללכת אל המלך לבקש על יוסף.

היציאה מהמצב הזה מזכירה פסוקים ביציאת מצרים, האיש מרדכי הולך וגדול מזכיר את הפסוקים האמורים אצל משה. אבל יציאת מצרים תופשת מקום קטן מאד במגלה, עקר המגלה הוא שעבוד מצרים.

אפשר עוד להאריך ולמנות הקבלות רבות בין מגלת אסתר לבין ספרים אחרים בתנ"ך, ואפשר לכתוב על כך מאמר בפני עצמו. הבאתי כאן את הדברים רק כדי להציג את העובדה שלכותב המגלה היו אמצעים המובנים ליהודים בלבד, כדי ליצור את ההרגשה שהוא רוצה ליצור בתיאור מלכות אחשורוש. לבוא ולשים את הזרקור על מה שהוא רואה כעקר, ולהציג כל דמות באור משלה. אם ע"י הדגשת ההשואה לדברים אחרים, ואם ע"י יצירת השוואה מגוחכת המדגישה את ההבדל. הזרקור של כותב המגלה (והשפה והרקע של קוראיו) הוא היוצר את ספור המגלה כפי שרצה הכותב להציגו.

 

שלטון החוק הוא אחד מיסודותיו המוצקים של שלטון אחשורוש. זה בולט לאורך כל המגלה. טבעת המלך יותר חזקה מהמלך. המלך כפוף לחוק. כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב. גם המלך לא יכול להשיב אותו.

הגולם קם על יוצרו, אבל גם ליוצר יש דרכים לקום על הגולם ונפרט אותן בהמשך.

הכפיפות לחוק היא דבר שיש בו יתרונות. קביעת עקרונות יסוד היא כלי עזר חשוב ביותר, שנותן כיוון לממלכה. הממלכה אינה כפופה לגחמות של רגע אלא פועלת לפי כללים מסודרים ומובנים. יש לכך יתרון נוסף: המלך לא כפוף ללחצים. החלטנו וזהו, לחצים לא ישנו את זה. יש עקרון והוא כלל ברזל. הוא לא יתכופף. אנו מדינת חוק. הגדרנו מטרות ונעמוד בהן.

הכלל הזה בא לידי אבסורד כאשר העקרונות הכלליים נקבעים ע"י אותו איש שאמור ליישם אותם. אותו איש שחוקק חוק עקב לחץ, לא יכול לבטל אותו עקב לחץ נגדי. יתרה מכך: יש ערך לשלטון החוק, אם הוא מכיל חוקים שנקבעו מראש, ורצוי: ע"י סמכות עליונה. אבל אם משנים או מחוקקים את החוקים תוך כדי תנועה – אין בהם כל תועלת. לא רק מפני שאפשר להתגבר על חוק באמצעות חקיקת חוק עוקף, אלא גם משום שכל מערכת החוקים אינה עוד מעמד עליון אלא חלק מההחלטות המקומיות. בא לי לגרש את ושתי? יחוקק חוק ושתי. בא לי לעשות עוד מעשה רגעי, המעשה הרגעי הזה יהיה חוק. כאשר מחוקקים חוק כללי מפני אינטרס רגעי, גם מצטערים עליו אח"כ, וגם כל המשמעות של חקיקה בטלה ומבוטלת. החוק שוב אינו מערכת כללים עקרונית עליונה שלפיה מתנהלת הממלכה, אלא החלטה מהרגע להרגע שלטובת העניין קראנו לה חוק. חקיקת חוק לצורך עניין רגעי, מגחיכה את כל העקרון שאנו חיים לפי מערכת חוקים. הממלכה פועלת לפי גחמות של רגע, ועוד הופכת את הגחמות לחוקים.

אבל כאשר המחוקק רואה את עצמו כאלהים, פלא שכל קביעה שלו מקבלת מעמד של חוק אלהי?

סתירות פנימיות

המצב הזה יוצר לא מעט סתירות פנימיות. כדי ליצב את שלטונו מבטיח המלך הבטחות סותרות למפלגות סותרות, ושתי ההבטחות מעוגנות בחוק. על ראשו של מרדכי יש גזר דין מות (או היתר להרגו בי"ג אדר הקרוב), אבל בינתים הוא יושב בשער המלך ונושא בתפקיד רשמי. א"א לבטל את הרשות שנתנה לגויים להשמיד את היהודים, אבל אפשר לחוקק חוק עוקף, המתיר ליהודים להתגונן. את חוק גירוש ושתי אחשורוש לא מצא דרך לעקוף.

וכך, מרדכי משחק משחקים פוליטיים מול המן, ועושה כמיטב יכלתו לרצון שני אדונים: מצד אחד, להראות למלך שגם יהודי יכול להיות פקיד בכיר טוב, ומצד שני: לעשות כמיטב יכלתו למען אחיו היהודים. לא תמיד זה מסתדר. אבל הוא מתמרן יפה מול המן, העושה אף הוא את מעשיו בחצר המלך, לכוון שהוא מאמין בו. המגלה מראה את התככנות בעניין. היא מראה כיצד כל אחד מהם עושה את פעולותיו בחצר המלך, ודי בולט במגלה שמרדכי והמן אינם משוחחים ביניהם לכל ארך המגלה אפילו פעם אחת. כל אחד מצדו עושה את המאמצים הפוליטיים שלו.

הדלת האחורית

ברצוני לבחון את החוק הקובע כי כל אשר יבוא אל המלך אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב. החוק הזה שייך לסוג מסויים של חוקים שנכנה אותו חוקי הדלתות האחוריות. זה החוק היחיד מהסוג הזה המוזכר במגלה, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שהוא אחד מני רבים מהסוג הזה שחוקקו במלכות אחשורוש.

מרדכי, הפוליטיקאי המשופשף, אינו חושש מהחוק הזה. אסתר שמאמינה לכל מה שאומרים, מקבלת את החוק הזה כלשונו וכפשוטו ולכן היא יראה מפניו.

מדינה שיש בה שלטון חוק תקין, היא מדינה שבה המלך לא יכול להרוג אדם סתם כי בא לו. הכל צריך להיות מנומק ע"פ חוק. החוק המדובר כאן, מאפשר לו להרוג את מי שנכנס מבלי שיקרא. אבל לחוק יש הסתייגות מובנית – המלך רשאי לא להרוג. את החוק הזה אפשר לנסח בשני נוסחים, שלכאורה הם אומרים אותו דבר, אבל יש ביניהם הבדל של שמים וארץ: אפשר לומר שכל מי שיכנס אחת דתו להמית חוץ ממי שהמלך ירצה להחיות, ואפשר לומר שכל מי שנכנס יחיה חוץ ממי שהמלך רוצה להרוג. ההבדל הוא תהומי ולא בכדי נבחר הנסוח הראשון. אילו היה נבחר הנסוח השני, היה המלך צריך לנמק למה הוא הורג את מי שהוא הורג, והיתה מתחילה מערכת לחצים. לעמת זאת, אם ברירת המחדל היא שכולם מתים, אחשורוש לא צריך לנמק למה הוא הורג את מי שהוא הורג. איש גם לא ידרוש ממנו נימוק אחרי שהושיט את השרביט, נמצא שבפני אחשורוש פתוחות שתי האפשרויות. מבחינת אחשורוש, תפקידו של החוק הוא לאפשר לו להרוג את מי שבא לו, בחסות החוק. מבחינת אחשורוש, משמעות החוק הוא שכל מי שיכנס – המלך יחליט אם בא לו להמית או להחיות. זוהי דלת אחורית של מסגרת החוקים. אבל ההמון הפשוט תופש את החוק כפשוטו. לכן אסתר חוששת להכנס.

אינני יודע כמה פעמים נכנסו אנשים והמלך לא הושיט להם את השרביט. ככלל, אינני יודע כמה פעמים החוק הזה בכלל הועמד למבחן. יש יסוד להניח שאנשים לא לקחו את הסיכון, ובכלל, יתכן שאדם מן השורה שהיה רוצה להכנס – שומרי הסף פשוט לא היו נותנים לו. אבל שומרי הסף הם בסך הכל סריסים, וסריסים לא יכולים למנוע מהמלכה להכנס. כאן הועמד החוק הזה במבחן. כאמור: חוק אחד בלבד שהמגלה מתארת, אבל אני מרשה לעצמי לנחש שזה רק אחד מני רבים.

המלך והמדינה

המלך כפוף לחוק, הוא לא יכול לעשות דברים בנגוד לחוק ולאינטרס של הממלכה. אבל אם הוא רוצה לגרש את אשתו, יש לו יועצים מפולפלים (משפטנים כמובן, יודעי דת ודין) שיודעים להסביר היטב למה הגירושין האלה הם אינטרס ממלכתי ולא עניין אישי, ולמה הם ראויים להכנס לספר החוקים הממלכתי כחוק מן המניין. אם הוא רוצה להתהולל ולקחת לו אשה בכל יום על חשבון הממלכה, נעריו משרתיו יודעים להסביר למה זה לא הוללות אלא טקס רשמי מטקסי הממלכה. וכבר הארכנו בכך במאמר על הנשים במגלת אסתר.

הכל פלורליסטי למדי. אבל אם המלך רוצה שהאשה תופיע לפניו, היא תעשה זאת. על אפה וחמתה.

ההגיון החקיקתי

ההגיון בקיומה של מערכת חוקים הוא כאשר המלך כפוף למערכת חוקים. כאשר המלך גם מחוקק וגם כפוף למערכת, זה כמו הברון מינכהויזן שמנסה למשוך את עצמו בציצית ראשו כלפי מעלה.

על פי התורה, המלך כפוף לה'. כפיפות זו באה משני כוונים: קבלת מלכות שמים והנמכת מלכות המלך. המלך מצֻוֶּה שהיה עמו ספר תורה כל ימי חייו, כדי שילמד ליראה את ה'. וכן הוא מצֻוֶּה שלא ירום לבבו, ע"י שלא ירבה לו נשים, סוסים וכסף וזהב. אחשורוש מכבד את עצמו בהראותו את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו. כלומר את כספו וזהבו. הוא רוצה להתפאר גם באשתו אלא שהיא ממאנת, לכן הוא מרבה נשים. להלן מתברר שגם סוסו הוא סוס מלכות מכובד. אחשורוש מכבד את עצמו.

יתרה מכך, אחשורוש באופן מובנה אינו מוכן לקבל סמכות גבוהה ממנו. שלטון פרס הוא שלטון פלורליסטי שאינו מאמין באלהים. הפלורליזם הרווח בממלכה הפרסית, התומך בחופש דת, אמונה ושפה לכל עם, אומר בעצם שאין ערך עליון ששוה לחיות למענו. חופש דת ואמונה פירושו שלא באמת מאמינים בשום דבר, ושהאמונה היא דבר לא חשוב. איש לא יתן חופש בנושאים החשובים לו באמת. איש לא יתן חופש בדברים שהוא מאמין בהם באמת. מי שמאמין שאת הבעיה הפלסטינית צריך לפתור בדרך מסויימת דווקא, או שאסור להפלות במדינה בין בן לאום כזה לבן לאום אחר או בין איש לאשה, או שהתחבורה הציבורית צריכה להיות מעורבת, לא יסכים לתת חופש למי שסובר אחרת לנהוג כפי שהוא סובר. נתינת חופש לעבוד אלהים אחרים פירושה שאין אלהים, ושאלהים הוא לא דבר שבאמת קיים אלא צורך פנימי של האדם לדמיין משהו מרגש. רק עם תפישה כזאת אפשר להיות פלורליסט בענייני אמונה, שהרי אם יש אלהים – איך אפשר לתת למישהו אחר למרוד בו? יתרה מכך - תנאי בסיסי לחופש הדת הוא שהדת לא תתערב בענינים החשובים באמת, והיא תהיה עניינו של האדם הפרטי ולא של הממלכה. שם א"א לתת חופש. מי שאכן מאמין, לא יוכל לאפשר חופש דת. מי שרואה את ידו של ה' בכל מקום, באותה ודאות שבה הוא רואה את הקנה של הנשק שבידי הערבי שמולו, לא יוכל להסכים לתת חופש לאמונות אחרות.

ספר דניאל מציג את ההבדל בין הממלכה הבבלית לממלכה הפרסית: הממלכה הבבלית גוזרת מיתה על מי שלא ישתחוה לפסל שלה, הממלכה הפרסית גוזרת מיתה על מי שישתחוה לאל כלשהו מלבד המלך. אין ערכים עליונים. הפלורליזם והאמירה החד-משמעית שאצלנו לא תהיה אידאולוגיה, הופכים לאידאולוגיה גדולה שהאדם מוכן לצאת למענה למלחמה עקובת דם. מלכות אחשורוש מקדמת אידאולוגיה שעל פיה המלך עוסק בעניינים החשובים באמת: מסים, צבא ופוליטיקה, ומי שיש לו בעיות דת אישיות – נפתור לו אותן. אם יש אחד שלא יכול להשתחוות להמן כי הוא יהודי – אין בעיה. ניתן לו פטור. העקר שבדברים החשובים הוא יקבל את עול המלכות. פטור מטעמי דת תמיד מהוה ראיה לכך שהדת לא נתפשת כערך אמיתי אלא כמין צורך פרטי, מחלה סתמית של האיש הפרטי.

אבל המן מנצל גם את זה. ואומר שאפשר לקבל שלכל מדינה תהיה לשון ודת. אבל דת לעם מפוזר ומפורד? זה הורס את שלטון החוק. זה מצריך נתינת פטורים פרטיים. ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם.

 יש חופש, אבל החופש הזה יאכף ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואוי ואבוי למי שלא יהיה חפשי. על אפכם לילות, תהיו חפשיים. והחופש הוא בתנאי שכל אדם הוא אזרח של ארצו ואין להפלות בין אזרחי המדינה. מי שחושב ששני אנשים שחיים באותה מדינה, הם אחד כזה ואחד כזה, הוא מקעקע את יסודות הדמוקרטיה ויש להלחם בו עד חרמה. כי זה נגד דתי המלך.

דתי המלך הם הגוברים. אם אין אלהים – המלך תופש את המשבצת. המלך נעשה אלהים. הוא נעשה החוק. ואנו הלא בעד שלטון החוק. אותו שלטון של מערכת חוקים עליונה שהמלך אמור להיות כפוף לה, נעשה שלטונו האישי של המלך המחוקק תוך כדי תנועה.

לכן מלאה המגלה בביטויים לעגניים, המציגים את המלך כאלהים, כדי ללעוג למלך ההולל והשכור שמעמיד את עצמו במקום אלהים. הוא יושב בחצר הפנימית, בטוי הלקוח מן המקדש. שמן המר, הבשמים ותמרוקי הנשים, באים להזכיר את שמן המשחה, וכן כל לשון כל אותו פסוק, מזכיר את במה יבא אהרן אל הקדש ובמה ימלא את ידיהם. (וחז"ל עוד הוסיפו ודרשו (בהסתמך על הדמיון למשתה בלשצר) שהוא שתה בכלי המקדש ובבגדי הכהן). כלומר: המגלה מציגה תמונה של מלך שמשחק אלהים וברקע מתנגן שיר השכור.

את הואקום שנוצר בלקיחתו של אלהים, ממלא האדם.

במקום כזה, האדם ורווחתו יהפכו לאידאולוגיה. מה שמתחיל כ"שלם מסים ולך לצבא וציית לחוק ובשאר הזמן תעשה מה שאתה רוצה רק אל תבלבל לי את המוח, אתה לא מעניין אותי", ימשיך כאידאל שתעשה מה שאתה רוצה. ממילא היצרים והמתירנות יהפכו לאידאל עליון, והאדם עצמו ימצא את עצמו במקום אלהים.

במדינה כזאת, האדם וגחמותיו הם החוק. החשק הוא העקרון והעקרון הוא החשק. תפישה כזאת שואפת להתפרק מכל חובה או דרישה, ומכל מי שאוכף אותה. יש להניח שעם הזמן היא תשליך מעליה כל משטר וכל מסגרת, ותעשה אידאליזציה ממתן פורקן לכל שאיפה אנושית. עם הזמן היא תיעשה בהמית ונמוכה יותר ויותר. תחת שלטון אלהים בא שלטון החוק. חוק שהאדם כתב.

אז יוצא שהאדם מסתמך על מערכת חוקים שמסתמכת על רצונותיו ויצריו ושאיפותיו של האדם, ושוב מנסה הברון מינכהויזן למשוך את עצמו בציצית ראשו ולתלות את עצמו בין השמים ובין הארץ. פלא שבסוף המגילה כ"כ הרבה אנשים תלויים בין הארץ ובין השמים? איך אמרה הקומונרית זי"ע? אם לא נהיה תלויים באלהי השמים, נהיה תלויים בין הארץ ובין השמים.


[1] ע"פ הגמ' במגלה יד. המבארת, אין אומרים הלל כי אכתי עבדי אחשורוש אנן, ואין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. בחוצה לארץ אנו עבדים. המגלה היא מעין הלל, אבל הלל נסתר. לא נגאלנו בה. הישועה הגדולה היא ששבנו בסופה לאותו מקום שבו היינו בתחלתה. ולא נשמדנו. אבל היא הנס הגדול, עצם העובדה שאנחנו חיים, ושיש לנו מלך שמחיה אותנו. זה עקרה של המגלה. אבל המלך הזה הוא נסתר ואנו מהללים אותו בסתר, בלי לנקוב בשמו.

[2] כמו שאין אנו יודעים כמה יהודים נהרגו במלחמת עמלק בימי משה ויהושע ובימי שאול.

[3] ודאי נהרגו יהודים רבים, והיה אפשר להחליט לעשות אבל ולהוריד את המן לחצי התרן. אבל צריך לראות את העקר: ה' רב את ריבנו ודן את דיננו ונפרע לנו מצרינו והושיע אותנו, וצריך להודות.

ועקר הספור הוא לא הישועה, עקר הספור הוא מי הושיע, כמו שבארנו בהרחבה בגוף הדברים. עקר הספור הוא מי שולט בעולם. וזה מסופר בהסתר. בנגלה - עקר המגלה הוא אחשורוש, הוא השליט. בסמוי אנו למדים שאחשורוש לא, ובעל כרחנו מישהו אחר כן. ואנו רואים אותו בכך שהוא זוכר את בניו ומושיע אותם גם כשהוא מסתיר מהם את פניו, והוא יושב בביתו ואותם שלח משם. הוא השולט בכל העולם, גם בפרס ומדי. הוא המולך השולט בכפה.

[4] ואת פסוקי הישועה והגאולה כבר סדר ה' בנס נסתר שאנו נוסיף ונקרא אותם פעמים, כדי להדגיש את הישועה. ומי שחושב שאך מקרה הוא שבדיוק בשני הפסוקים האלה נפלו שנויי נוסחאות, לא הבין את כל המסר של פורים.

[5] ברור שכשאומרת המגלה "כי כן ימלאו ימי מרוקיהן", כונתה להזכיר את הפסוק "כי כן ימלאו ימי החנטים", ולהביע דעה על הבאת הבתולות למלך. שהן חשובות כמתות שם, ונקברות לעולם בבית שעשגז, אלא שחונטים את גופן בבשמים כדי שאפשר יהיה להשתמש בגוף ולשמרו.

הדפיסו הדפסה