שעור (4) – היחס לבתי המשפט במדינת ישראל

במדבר, תשע"ו

סיכום השעור

א.    הרב יעקב אריאל - בתי המשפט זה ערכאות של עכו"ם

ב.    השופט מנחם אלון - בתי משפט הם ערכאות שבסוריא

ג.    הנראה לענ"ד: יש איסור הרמת יד בתורת משה, אך אין כאן ערכות של עכו"ם

ד.    למעשה

דף מקורות

סיכום השיעור

לכאורה יש קושי להתייחס לבתי המשפט בישראל: מחד אין הם שואפים לדון דין תורה, מאידך לא מדובר על ערכאות של גויים במובנו הפשוט של המילה. אחד המאמרים השיטיים והחשובים בנושא זה הוא מאמרו של הרב יעקב אריאל, מאמר זה משקף לענ"ד את העמדה המקובלת בעולם הרבני, וכפי שנראה בהמשך כנגדה עומדת עמדת המשפטנים הדתיים.

א.    הרב יעקב אריאל - בתי המשפט זה ערכאות של עכו"ם

• דברי הרב אריאל ניתן למצוא כמה טיעונים מרכזיים:
  • מרידה בתורה – כפי שראינו בשיעור הקודם הטעם המובא ברמב"ם לאיסור הליכה לערכאות של גויים הוא שהוא "מרים יד בתורת משה" וכן ראינו את הרשב"א שאומר שלמרות שככלל ניתן לקבל תקנות או אפילו דיינים פסולים, אי אפשר לקבל את כל החוק הנוכרי שהרי בכך מוחקים את כל חלק חושן משפט מהתורה.
  • המשפט הוא חלק מגילוי ה' בעולם – עקרון זה עומד מאחרי כל חלק זה של התורה החל מפרשת משפטים, ומשיתוף השם שבין הא-לוקים לשופט, וממשיך במימרות רבות ובמהות המשפט שבו השופט לוקח לעצמו את זכות ההכרעה זכות שצריכה לינוק מ"יראת שמים". הדבר מתבטא ביתר שאת אצל הדיין כיוון שכל חוק יכול להתפרש לכיוונים רבים, היראת שמים תפקידה לחייב את האדם לחפש מה האמת דבר שדורש ממנו עמידה טהורה לפני ה'.
  • הדיוטות ועכו"ם – האם יש הבדל בין ערכאות של הדיוטות לערכאות של גויים. הרב אריאל מראה שאיסור הליכה לבית דין של הדיוטות נלמד מאותו מקור של דין ערכאות של גויים והדבר נובע מאותם טעמים שראינו לעיל. על דיון זה יש קושי מהותי כיוון שכל הדיינים הם הדיוטוות ולכאורה זה לא רלוונטי לכאן. וחשוב לציין שגם הרב אריאל מודה שיש לחלק בין האיסורים, ובין מצבים שונים.
  • איסור יחסי – הרב אריאל מחדש חידוש גודל שעל אף שתלמידי חכמים גם לא סמוכים ובזה הם זהים לכאורה לעמי הארצות אך עדיין יש איסור דרבנן בהדיוטות עמי הארץ.
  • שופטים שמורדים בתורה – על אף הטענה שעלתה עד כה, טוען הרב אריאל ששופטים ובפרט שופטים דתיים כיוון שהם יודעים את משפט התורה ובוחרים בדרך אחרת הם בעצם מרמים יד בתורת משה, והאיסור שלהם הוא איסור תורה. כלומר שופט שמנסה לעשות צדק אך לא יודע את דין תורה אין בזה איסור תורה כשאין סמוכים, אך שופט שיודע את דין התורה ובוחר בדין אחר הוא מרים יד בתורת משה.
• התייחסות לטענות:
  • מרידה בתורה – בנוסף לכל הדיווקים ולמדנות בסוגיה צריך לעמוד ברקע השאלה כיצד יתכן שאנו נוטשים את חושן ומשפט את סדר נזיקים. אלא שכמובן גם כאן יש לחלק בין סיטואציות חדשות לבין עקרונות משפט חלופיות. הרב אריאל מתייחס למושגים מופשטים של "שכל נצחי" ועוד שלענ"ד בעייתים כיון שגם בסדר נזיקין מובאים סברות אנשויות כגון במסכת "בבא בתרא". אולם דבריו מובנים ביחס ליסודות בדינים רבים שיונקים מפשטי פסוקים ואינם תלויים באמת בשינויים. (בהקשר של דיני עבודה ניתן לציין את היסוד "לי בני ישראל עבדים" שקובע את זכות העובד להתפטר שנדון בו בהמשך).
  • המשפט הוא חלק מגילוי ה' בעולם – גם כאן כפי שהערכנו לענ"ד זה חלק מהותי ברעיון המשפט, בהקשר של שבועות (שחל השבוע) יש להעמיק את ההבנה בחיבור העמוק שמיד אחרי ממעד הר סיני מגיע פרשת משפטים.
  • הדיוטות ועכו"ם – יש להעיר שהקושי להבין את דבריו הוא שהרי הדיוטות הם גם החכמים ביותר בימינו, (כדברי הגמרא בגיטין שראינו בסוגיית שלחותיהו). על אף שהרב אריאל אכן מתמודד עם זה בסוף, זה עדיין מטשטש את הטיעון המרכזי, שהרי אם איסור ערכאות של גויים בעיקרו שווה לאיסור ערכאות של הדיוטות וגם חכמים של היום הם הדיוטות קשה מאוד לתלות אותו בטעמים החמורים שהובאו למעלה (אך מסתבר שכנגד טענה זאת מובא העיקרון היחסי שהוא מוסיף בסוף דבריו).
  • איסור יחסי – לא ברור לי לגמרי המקור, יתכן וזה עצם רעיון היחסיות שמובא בסוף המאמר: וכיוון שאיסור ערכאות בזמן הזה נובע מדין "בצדק תשפוט עמיתך שאין איסור ערכאות של סוריה כשהם שואפים לצדק ויש איסור כאשר ניתן להגיע ליותר צדק וזה מוגדר אצלו "דרבנן" וצ"ע.
  • שופטים שמורדים בתורה – כיוון זה דומה לאמירה ידוע של הרב עובדיה יוסף ששופטים דתיים אינם מצטרפים למננין. אולם, לענ"ד ניתן להשיג על זה בכך שלא פעם דין התורה במציאות המודרנית לא מבורר וממילא ההליכה אחר דין אחר נובע מאי ידיעה, וגם ההנחה שיש תלמידי חכמים לא תמיד רלוונטית לשופט שלא יכול לקבוע לצדדים לאן ללכת. וכך עולה מדברי הרב אשר וייס שהתייחס בכבוד לשופטים דתיים וטען שאין במעשיהם גזל (וכן רואים שהרב מרדכי אליהו כתב שצריך שופטים דתיים, וכן כתב השופט צבי טל שרבנים רבים התירו לו להיות שופט ועוד).

ב.     השופט מנחם אלון - בתי משפט הם ערכאות שבסוריא

• המקור המרכזי לגישה זאת היא דברי השופט מנחם אלון בספרו משפט עברי. השופט אלון אינו מאריך בנושא אך מתייחס לכלל הדברים אולם בסדר הפוך:
  • דיני גויים – השופט אלון בשונה מהרב אריאל טוען שהבעיה בערכות של גויים איננה תוכן המשפט אלא "החתירה תחת האוטונומיה העברית" כלומר אין כאן הרמת יד בתורת משה במובן הסגולי של הדבר אלא במובן השלטוני.
  • ערכאות של גויים – אין כאן שייכות לחו"מ סימן כ"ו כלומר לדין "ערכאות של עכו"ם" אלא לחו"מ סימן ח' – "קבלת דיינים הדיוטות".
  • הדיוטות והאיסור היחסי – השופט אלון מדייק שהדברים האמורים בגמרא בגיטין ביחד עם איסור ערכאות לא מתייחסים להדיוט שאינו בקי בדין תורה אלא למי שאינו סמוך. ההדיוטות שאינם פוסקים לפי התורה הם ההדיוטות שמובאות בסימן ח' עליהם לא מובא כל איסור.
  • ערכאות שבסוריא – השופט אלון טוען שערכאות שבסוריה רלוונטי בכל מקום, ואין מקור ברור להגביל את הדבר למקרה שכל שופט שופט לעצמו (כנגד רעיון הפשרה כפי שמבאר החזון איש).
  • המשפט הוא חלק מגילוי ה' בעולם – אלון מביא את דברי הרב הרצוג, שאכן מציינים לכך, אולם הוא כותב על זה "דברים אלה מצביעים על גודל הסכנה הרוחנית שבדבר, אבל אין הם באים לפסוק שדין ערכאות של גוים חל על בתי-משפט יהודיים במדינת ישראל...".
  • מרידה בתורה – השופט אלון מזכיר את דברי הרשב"א המובאים בבית יוסף וכותב על כך: "נציין שבתשובות הרשב"א המובאות... דנות בדיון לפני ערכאות של עכו"ם ולא לפני בתי דין הדיוטות, ואין בהן כדי לשנות ממסקנתנו בעניין".
• התייחסות לטענות:
  • דיני גויים – ראיה טובה לכאורה לשיטתו של השופט אלון היא דברי הגמרא "אפילו דינם כדין ישראל" כלומר הפגם הוא לא בתוכן אלא בפגיעה בסמכות, בהקשר זה דווקא הדיון של הרב אריאל לגבי תוקף הדין בזמן הזה רלוונטי מאוד ומתאים לשיטת אלון אלא דלצד זה הוא לא מקבל את התפיסה היחסית שמציע הרב אריאל בסוף.
  • ערכאות של גויים – עיקר טענתו שבתי המשפט במדינת ישראל הם ערכאות שבסוריא. אולם, לענ"ד הוא תופס את הדברים באופן טכני ומנותק מההקשר הרוחני ומלשון הרמב"ם על "הרמת יד בתורת משה", הוא אומנם לא מביא את דברי הרמב"ם בלשונם החריף אולם הוא כן מתייחס לפגם הזה אך לא כפגם שגורר איסור הלכתי אלא כ"פגם רוחני ותו לא" כלשונו.
  • הדיוטות והאיסור היחסי –לדעתו אין איסור יחסי, והדברים ממשיכים את גישתו שהפגם בהליכה לערכאות של גויים הוא הסמכות ולא הפסק.
  • ערכאות שבסוריא – גם כאן השופט אלון לא מקבל איסור יחסי ולא נותן תוקף הלכתי לפגם הרוחני שבדבר.
  • המשפט הוא חלק מגילוי ה' בעולם – היחס לפגם הרוחני כדבר מנותק מאיסור הלכתי הוא חלק מהתעלמות מדברי הרמב"ם.
  • מרידה בתורה – יש לציין שהושפט אלון נוקט כאן גישה טכנית לבעיה מהותית – הוא חוזר לטענה שאין סימן כו רלוונטי, אולם הוא לא מתמודד עם כך שאכן המרידה בתורה קיימת.
• מקור נוסף הוא דברי השופט בזק כתגובה לרב אריאל, ככלל השופט בזק מתייחס לעיקר טענותיו של אלון (כלומר היחס בין סימן ח לסימן כו) וכפי שהגיב הרב אריאל בתגובה למאמר. אולם הוא מעלה שני מקורות נוספים:
  • דברי הרמב"ם אינם כל הדן בדיני עכו"ם, אל כל הדן בדייני עכו"ם. כלומר האיסור הוא בדיינים כדברי אלון ולא בדין עצמו. והוא מוכיח את דבריו לפי המקור שלהם בגמרא בגיטין "אגוריאות של נכרים אף-על-פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם" כלומר אין כאן פגם בדין אלא בדיין.
  • דין מכין ועונשין שלא מן הדין כדי להוכיח שיש סמכות רחבה מאוד במשפט שאינה מוגבלת לאיסורים וגדרים ברורים.
• לגבי דיוקו ברמב"ם יש להעיר כפי שכתב הרב קאפח על אתר וכפי שכתב הרב עדו רכניץ: בכל גרסאות כתבי היד הגירסא היא "דיני גויים", כלומר בפשטות הפגם הוא בדין ולא בדיין. 
• אלא שניתן לתרץ: א. יתכן וניתן לנקד את הרמב"ם כפי גי' הדפוס. ב. השו"ע כותב במפורש שמדובר בדייני עובדי כוכבים. ג. מחד יש יתרון לקרוא דינים כך אין כפילות עם ערכאות. מאידך יש קושי לבאר את המשמעות של "כל הדן בדיני גויים... אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל" פעם כדיני גוים ופעם כדין ישראל אלא אם זה מתייחס רק לערכאות אך צ"ע. ג. גם אם כך הדברים ברמב"ם, מדובר כאן בעקרון שקשה לחלוק עליו שההליכה שלא כדין ישראל יש בה הרמת יד בתורת משה, אך לא ברור מקורו בחז"ל ויתכן מאוד שהוא איסור עצמאי וקשור במחלוקת לעיל בין הרב אריאל לשופט בזק.

ג.      הנראה לענ"ד: יש בעיה של הרמת יד בתורת משה, אין בעיה של ערכות של עכו"ם

• הטיעון המרכזי והברור של הרב אריאל הוא שיש קשר הדוק בין הליכה לערכאות לבין מרידה בתורה. קשר שמוכח בדברי הרמב"ם ובדברי הרשב"א. אלון טוען על כך שזה רק טיעון רוחני, אבל קשה לקבל את הדברים ופגם רוחני בהכרעת הדין איננו דברי שאפשר לוותר עליו.
• הטיעון הבעייתי אצל הרב אריאל הוא ההשוואה שעושה בתחילה בין עכו"ם להדיוטות (שהרי לדעת כולם כפי שמפורש בגמרא בגיטין כל מי שאינו סמוך קשור בדין זה). עלי לדייק שאין כאן טעות שהרי הרב אריאל כותב את זה במפורש אלא שמזה נולד הרעיון שיש איסור יחסי. איסור שקשה לקבוע בו גדרים.
• הטיעון המרכזי של אלון הוא שאין מקום לסימן כו אלא רק לסימן ח. טיעון זה נראה נכון אם לא מקבלים את דברי הרב אריאל על איסור יחסי.
• טיעון נוסף של אלון הוא דין ערכאות שבסוריה שגם הוא טיעון שקשה לחלוק עליו, אולם לדעתי אין שום דרך להסתדר עם דין זה לכתחילה בייחוד לאור דברי הרמב"ם והרשב"א.

ד.    למעשה 

• כמו בכל דבר יש לאמץ גישה מורכבת:
  • אין ללכת לדין זר כשיש דין ישראל, שהרי במקרה זה הוא "מרים יד בתורת משה" כלשון הרמב"ם – האיסור כאן נובע מהיחס החמור לגזל ולמקום של יראת שמים של הדיין ונוכחות השכינה בדין.
  • מאידך קשה לומר שהליכה לבתי משפט היא ערכאות של גויים אלא יש להתייחס אליהם כערכאות שבסוריה שעמדו באופן לא ראוי וממילא אין להזקק להם כשאפשר אחרת.
  • כאשר נאלצים ללכת לבתי משפט – כגון בדברים ממשלתיים, כאשר אדם נתבע, או בסרבן דין, אין לראות בדבר "איסור ערכאות" אלא באמת מדובר בערכאות שבסוריה.
  • שופט דתי איננו עובר על איסור של ערכאות ומקומו אינו שונה ממקומו של מי שנתבע, השופט איננו מחוקק הוא רק יכול לסייע יותר שבתי הדין של הדיוטות יהיו פחות הדיוטות, ובזה הוא עצמו יכול להחשב כחלק מהשאיפה "היחסית". ולכן בכל מקרה חובה עליו לעשות מאמץ לברר את הדברים לפי התורה מתוך אימת הקב"ה...

דף מקורות

במדבר, תשע"ו

א.    מקורות היסוד

א.     תלמוד בבלי מסכת גיטין דף פח עמוד ב

א"ל: והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה ר"ט אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות!

ב.     רמב"ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ז

כל הדן בדיני גויים ובערכאות שלהן אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות, היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו. סליקו להו הלכות סנהדרין בס"ד.

ג.      שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כו סעיף א

אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם (פי' מושב קבוע לשריהם לדון בו), אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע"ה...

ד.     שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ח

כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה. הגה: ואסור להעמיד ע"ה לדיין על סמך שישאל כל פעם לחכם (ב"י). ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל צבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה. (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (וע"ל סוף סימן ג').

ה.     תשובת רשב"א חלק ו, רנד (הובאה בבית יוסף חו"מ כו)

תשובה כל דבר שבממון תנאו קיים... ומכל מקום לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נראה לי שאסור, לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם ולא עוד אלא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדין ישראל. על כן אנו פה תמהים מקום המשפט בעירכם מקום תורה ויתרון דעת איך נתנו יד לכלל דברים אלו שאסרתן תורה שלמה שלנו. ומה ממון יתהנה לירש שלא כתורתנו...

אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכל שכן אם עתה יוסיפו לחטא לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה ועושה אלה מפיל חומות התורה ועוקר שרש וענף והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בזה בפועל כפיו נוקש ואומר אני שכל הסומך בזה לומר שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא... ואם נאמר כן בטלה ירושת בנו הבכור דכל הנחלות ותירש הבת עם הבנים. ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרסי הגויים חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק...

ב.     בתי המשפט זה ערכאות של עכו"ם

ו.      הרב יעקב אריאל באהלה של תורה א, סימן ט – איסור ערכאות

מן הראוי להקדים הקדמה רעיונית לבירור איסור זה של ערכאות, שלפיה יובן היטב שכל יסודו של איסור זה של ערכאות, הוא אך ורק הכפירה בתורה ובה' ואינו איסור בפני עצמו...

השופט האנושי יונק את ערכיו המוסריים, הגיונו המשפטי וסמכותו הדיינית - משופט כל הארץ, בורא העולם ויוצר האדם בצלמו לשם חיים של צדק ואמת. מכאן חשיבותם של חיי חברה תקינים לפי התורה, שר' עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה (ספרא, קדושים). והלל הסכים לגייר את אותו גר על רגל אחת באומרו לו: מאי דעלך סני לחברך לא תעביד - זו כל התורה כולה, ואידך פירוש, זיל גמור (שבת ל"א ע"א), ולא פתחה התורה את מצוותיה מיד אחרי עשרת הדברות אלא ב"ואלה המשפטים" (בתוספת ו"ו) - להדגיש ולומר: מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני (מכילתא, תחילת משפטים). וכל זאת להוציא מלבם של תועים, האומרים שהמשפט מקורו בשכל האנושי גרידא, ותפקידו להסדיר את נוחיות החיים החברתיים ויעילותם בלבד, ולא היא. לחיי חברה ישראליים יש ייעוד א-להי וסדר א-להי. מידת הצדק הא-להית היא המשערת בשיעור חכמתה העליון את הגבול של זכויותיו, חובותיו ובעלותו הממונית של כל אדם ואדם, ואת צורת הענישה לחורגים ופוגעים בגבול זה. כל סטיה משיעורה המדויק של חכמת הא-ל יתברך, יש בה משום גזל וחמס, המסכנים את קיומה של החברה...

ואף כי בוודאי מועילה הסכמתם ומחילתם של בני האדם בדיני ממונותיהם, אולם לא יתכן למסור את כל מערכת הצדק והחוק באופן עקרוני אך ורק להסכמה אנושית. זו משתנית בהתאם לאופנות חשיבה שונות ומתחלפות ואין ביכולתה להקיף את כל האישים וכל הדורות. מדת הצדק שלה היא בהכרח יחסית וחלקית. הצדק המוחלט חייב להיות על-אנושי ועל-זמני, ורק בזכותו יכול להתקיים גם הצדק הזמני והיחסי, הנחוץ לפעמים בתור הוראת שעה מיוחדת.

ובזאת מובנת הבחנתו של הר"ן בין מקום שיש בו בני תורה, שהערכאות של הדיוטות אסורות בו, לבין מקום שאין בו בני תורה, כגון סוריא, שהערכאות הותרו בו. שרק מי שמעדיף במכוון הדיוטות על דיינים מומחין נחשב לכופר בתורה. אך כשאין במקום בני תורה, ומחוסר ברירה נאלצים למנות ערכאות, כדי להבטיח את סדרי החברה התקינים ואת שלום הבריות כדי לנעול דלת בפני עושי עוולה, אע"פ שהם הדיוטות, אין בכך משום כפירה בתורה. והדבר מדויק בלשון התנחומא:...

...ומסתבר לומר בזה, שאיסור ערכאות הוא איסור יחסי, התלוי ביחס שבין דייני התורה לבין הערכאות. כשההבדל ביניהם הוא רק כמותי, האיסור אינו מן התורה. אך כשההבדל ביניהם הוא מהותי, האיסור הוא מן התורה. ולפי זה יתכנו שלשה מצבים לפחות:...

ב. דיינים שאינם סמוכים וערכאות הדיוטות - כגון בזה"ז, שההבדל הוא כמותי שאלו יודעים ואלו אינם יודעים - האיסור הוא רק מדרבנן....

העולה מדברינו הוא, שמכיון שאיסור ערכאות אינו אלא איסור הכפירה בתורה, תלוי האיסור בהבדל שבין דייני התורה לבין הערכאות. והדעת נותנת שכשהערכאות של הדיוטות, כוונתם לשם שמים ולטובת הציבור, ורק משום שאין במקום בני תורה, או שהפער בינם לבין בני התורה אינו משמעותי (והדבר תלוי אז במחילתם של בני התורה - עיין "כלי חמדה" ריש משפטים), יש מקום להתיר או להקל בחומרת האיסור...

ומכאן נסיק אפשרות רביעית, שאף בה האיסור הוא מהתורה: כשמדובר בהדיוטות המתנכרים לתורה באופן שיטתי ומעדיפים במוצהר דין נוכרי על פני דין תורה - איסור השפיטה בפניהם יהיה מן התורה. יתכן שהם עצמם, משום שהם תינוקות שנשבו, ולא גילו מעולם את המאור שבתורה, ולא יודעים כלל על קיומו של משפט התורה - אין כוונתם למרוד בתורה בזדון. אך יהודי דתי, היודע על קיומו של משפט התורה ועל מציאותם של תלמידי חכמים יודעי דת ודין - ובכל זאת הוא מעדיף להישפט בפני הדיוטות אלו, שמחמת אונסם כופרים בתורה - נחשב למחרף ומגדף ולמרים יד בתורת משה, ואיסורו איסור חילול ה' מדאורייתא, ודינו כהולך לערכאות של נכרים.

ג.      שיטת השופט אלון - שאין קשר בין דין ערכאות לשופטים יהודיים שלא שופטים לפי התורה

ז.      השופט מנחם אלון, המשפט העברי חלק ג, עמ' 1605-1606

...טענה אחת העולה לפעמים אגב דיון בבעיית דרכו של המשפט העברי במשפט המדינה, והיא הכנסת האלמנט של איסור הליכה לערכאות בהתדיינות לפני בתי משפט שיושבים בהם שופטים יהודים הדנים שלא לפי ההלכה. .... קשה ותמוהה היא העלאת טענה זו, הן מבחינה הלכתית והן מבחינת ההסתכלות במציאות ההיסטורית. כל הקשור בדין במעמדם של בתי המשפט שמכהנים בהם שופטים היודים, הדנים שלא לפי ההלכה, מצוי בתחום הדינים האמורים בסימן ח שבשלחן ערוך חושן משפט, אשר אין לו דבר עם איסור הליכה לערכאות של גויים, ואיסור הליכה לערכאות של גויים נדון – על פרטי חומרותיו, איסוריו והיתריו – בסימן כו שבשלחן ערוך. כפי שראינו מודגש אופי מיוחד זה של שילוב האיסור והסכנה שבהליכה לערכאות של גויים בכל המקורות ההלכתיים, אגב הדגשת החתירה תחת האוטונומיה העברי שיש בהליכה למוסדות השיפוט של השלטון הזר.

ח.     השופט בזק, תחומין ב

ראשית יש להטעים בהטעמה יתירה כי בעיית המשפט העברי והמדינה אינה למעשה הלכתית-דתית, אלא היא בעיקרה לאומית-תרבותית. שכן מבחינה הלכתית-דתית גרידא רשאי הציבור לקבוע לעצמו חוקים ותקנות, הן בעניינים אזרחיים והן בעניינים פליליים, אפילו שלא כדין תורה... ולא רק לגבי הדין המהותי כך, אלא אף לגבי הרכב בית-הדין. עיין למשל שו"ע חושן-משפט סי' ח' סעיף א': "וכן כל ציבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראויים מן התורה"...

... דברים ברוח זו פורסמו בעתון אקדמאי דתי, שם ציטט המחבר הנכבד לעזרתו את הרמב"ם, הלכות סנהדרין כ"ו ז' כדלקמן: "כל הדן בדיני עכו"ם ובערכאות שלהם וכי הרי זה רשע וכאלו חרף וגידף והרים יד בתורת משה". על פי דברים אלה קבע המחבר כי בתי הדין במדינת ישראל "הדנים לפי משפטים זרים הם "ערכאות". לפי שהם דנים בדיני עכו"ם".

אולם שיבוש קטן בציטוט גרם לו למחבר לטעות במשמעות כל אותה הלכה, שכן לא נאמר ברמב"ם:"כל הדן בדיני עכו"ם", אלא "כל הדן בדייני עכו"ם". ולעניינני ההבדל הוא מכריע. אכן גם מקורה של ההלכה בגמרא ואף ניסוחה בשולחן ערוך חו"מ (כ"ז, א') מוכיחים כי היא אינה דנה כלל בשאלת מהות הדין שלפיו דנים, אלא בשאלת לאומיותם של הדיינים או יותר נכון של בתי הדין שבפניהם דנים. מקורה של ההלכה הוא בדבורי רבי טרפון (גטין פ"ח, ב): "תניא, היה רבי טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של נכרים אף-על-פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להזקק להם" (וכך גם בדרשתו של ר' אלעזר בן עזריה, מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזקין פרשה א'. הורוביץ ע' 246).