פרשת פינחס - תפקידו של כהן ותפקידה של קנאות.

שעורים לפרשת פינחס:

תפקידו של כהן ותפקידה של קנאות

מי ראוי לרשת את הארץ

ברית כהֻנת עולם

הפסוקים בראש הפרשה נותנים טעם כפול לבאור מעשי פינחס ושכרו. ראשית, ההדגשה: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". פינחס מקבל שכר וברית שלום לא תמורת קנאתו אלא תמורת הצלתם של בני ישראל.

הקנאה היא נִמוק שני, שהוזכר אחרי ההבטחה עצמה: "תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל". אלמלא הפסוק הראשון היה נראה שפינחס מקבל כהֻנת עולם עבור קנאתו. אבל לאור הפסוק הראשון צריך לבאר, שאת ברית השלום הוא קִבל לא על הקנאה אלא על הכפרה, הקנאה היא אמצעי לכפרה. תחת אשר קנא לאלהיו וע"י כך כִפר על בני ישראל, ולכן מגיעה לו כהֻנה. הקנאה אינה אלא אמצעי. תפקידו של  כהן הוא לכפר, כיון שהוא כִפר על ישראל מגיעה לו כהֻנת עולם.

לכן, על השאלה על מה קִבל פינחס ברית כהֻנת עולם, יש להשיב שפינחס זכה בברית כהֻנת עולם משום שהשיב את חמת ה' מעל בני ישראל. כלומר: כִפר על בני ישראל, עצר את המגפה. פינחס עשה מה שעשה אהרן. כִפר על ישראל ועצר את המגפה. ומי שמכפר על ישראל ומשיב את אף ה' מהם, הרי הוא כהן. מה שעשה אהרן במחתה, עשה פינחס ברֹמח.

מאידך, מלשון הפסוקים בפרשת בלק עולה שלא זאת היתה מטרתו של פינחס. פינחס פעל מתוך קנאה לה' ומתוך רצון ללחום בזמרי הגורם לכל הזקנים לבכות בחסר אונים. להבדיל מאהרן שעשה את מעשהו כדי לעצור את המגפה, פעל פינחס ברֹמח מתוך קנאה לה', המגפה נעצרה ממילא. גם הפסוקים בפרשת פינחס אינם מתעלמים מכך. דברי ה' אל משה הם "בקנאו את קנאתי בתוכם" ו"תחת אשר קנא לאלהיו".

תפקידו של כהן הוא לא לעשות קסמים ולכפר על ישראל. כהן אינו מכפר על ישראל ע"י קרבן ריק. תפקידו של כהן הוא לכַוֵּן את ישראל לאביהם שבשמים, להביא אותם אל המקום שבו הם עמו של ה', ואז ממילא יכֻפָּר להם.

באותה מדה. קשה להגדיר הלכות קנאות. קנאה לה' משתנה לפי הנסִבות. חז"ל אומרים שפינחס אמר למשה לא כך למדתנו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו? עם זאת, לא נראה שנהגו כך ישראל לדורות. קנאים רבים היו לנו במשך הדורות, וגם בועלי ארמיות לא חסרו, ואעפ"כ לא פגעו בהם הקנאים. קנאתו של פינחס לא היתה על בעילת הארמית אלא על האמירה שיש בכך. קנאה לשם ה' יש במקום שבו שם ה' מתחלל, ואת זה לא קל להגדיר.

הכהן מכפר על ישראל ע"י כך שהוא מזהה היכן ואיך יש לקרב את ישראל אל ה', ומצליח לעשות זאת. כששבים ישראל אל ה' ומקריבים את עצמם לפני ה', מתכפר להם.

אהרן מכפר בקטֹרת, כלומר: בכך שהוא מראה לפני ה' שעם ישראל עדין מקריב קרבנות, ועדין מרוכז סביב שכינת ה' ועבודתו. פינחס מכפר ברֹמח. ע"י כך שהוא משיב את ישראל לרצון ה' – ה' מכפר. כפרה אינה קסם. כפרה היא עשית רצון ה'. (בנגוד לתפישת עולמו של בלעם, כפי שכתבנו בפרשת בלק).

כפי שנבאר בהמשך, פרשת קֹרח נוכחת מאד בפרשתנו. חלק ממנה הוא יכלתו של הכהן לכפר על ישראל ולעצור את המגפה. אהרן עשה זאת בפרשת קֹרח, פינחס עשה זאת בפרשתנו. הכפרה היא תפקידו של הכהן. עליה הוא מקבל ברית כהֻנת עולם.

שיר מזמור לבני קרח

בשלשה מקומות נזכר קֹרח בפרשתנו (מלבד ההקשר המרומז, פינחס המכפר על ישראל ועוצר את המגפה בפרשתנו, בדומה לאהרן המכפר ועוצר את המגפה בפרשת קֹרח. גם הבטוי "אלהי הרוחות לכל בשר" בא להזכיר את פרשת קרח).

במפקד בני ראובן הוזכרו דתן ואבירם: "הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִואֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה’:  וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס:  וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". כלומר: ההזכרה השלילית של קרח בפרשתנו, באה דוקא אגב דתן ואבירם. בני קרח לא מתו.

בנות צלפחד בבקשתן מזכירות אף הן את קרח. הן טורחות להדגיש: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה’ בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת". משמע שעדת קֹרח הפסידו כנראה את חלקם בארץ. אם בנות צלפחד רוצות את חלק אביהן בארץ, עליהן להזכיר שאביהן לא היה חלק מעדת קֹרח.

ועם כל זה, במשפחות לוי נזכרה משפחה חדשה, שלא היתה במפקד בני לוי בפרשת במדבר: משפחת הקרחי. דתן ואבירם הוזכרו לשלילה ואִבדו את חלקם בארץ. קרח, לעֻמתם, דוקא זכה שבניו הפכו למשפחת הקרחי, משפחה ממשפחות לוי שה' הוא נחלתם. בני קֹרח מתהדרים ביחוסם זה גם בספר תהלים. (וכבר עסקנו בכך בפרשת קרח).

פרשת קרח נוכחת מאד בפרשתנו. עדת קרח מוזכרת לשלילה. אך בסופו של דבר, דוקא דתן ואבירם שרצו אדמה ונבלעו באדמה, הם המוזכרים לשלילה ולכאורה גם אִבדו את האדמה. קרח שרצה נחלה בה' דוקא קבל אותה. (וכאמור, ראה מה שבארנו על כך בפרשת קרח).