פרשת בלק - מה תפקידנו בעולם, כיצד עלינו לפעול, ומתי הגויים מברכים אותנו

שעורים לפרשת בלק:

מה למד בלעם, מהו מחזה שדי, ומהו תפקידו של נביא

מהו תפקידנו בעולם, כיצד עלינו לפעול ומתי הגויים מברכים אותנו

בתחלת הפרשה מדבר מואב אל זקני מדין ואלה ואלה הולכים אל בלעם. אחרי שאמר בלעם מאן ה' לתתי להלך עמכם, שוב אין נזכרים זקני מדין. בלעם אומר לשרי בלק לשוב, ואפשר לפרש שגם שרי מדין הם חלק משרי בלק, אבל בפסוק הבא נאמר ששרי מואב שבו אל בלק, שרי מדין נעלמו. עד סוף הפרשיה לא נזכרו עוד שרי או זקני מדין, מלבד בדברי בלעם המקלל גם את הקיני (ולא מזכיר את השם מדין). לפי האמור בפרשה, שרי מדין באו אל בלעם רק בפעם הראשונה, ומשמאן ללכת עמם הלכו לדרכם. בהמשך הפרשה מלוים את בלעם רק שרי מואב.

לעֻמת זאת, כשישב ישראל בשטים זנה העם עם בנות מואב, מואב ולא מדין. אך בהמשך זמרי מקריב את המדינית וה' מצוה לצרור את המדינים ולא את מואב. (אפשר שלא נצטוינו לצרור את מואב משום שנצטוינו לא להלחם עמם, אך הסבר זה אינו מספיק. גם בפרשת כי תצא נאמר על מואב אשר שכר את בלעם ולא אשר החטיאו בנותיו).

כלומר: בפרשית בלעם נזכרים המדינים רק בהתחלה, אח"כ הם מפנים את הבמה למואב. בפרשית זמרי ופינחס להפך: בהתחלה נזכרים רק מואב, ואח"כ הם מפנים את הבמה למדין.

בדברי משה אל פקודי החיל בפרשת מטות, הוא אומר שבנות מדין היו לבני ישראל בדבר בלעם. מתי יעץ בלעם לאנשי מדין לשלוח את בנותיהם? הפעם היחידה שבה דבר בלעם אל זקני מדין היתה בתחלת הפרשה, כשקם בבקר ואמר להם לכו אל ארצכם. בהמשך הפרשה זקני מדין כבר אינם.

לכן נראה ששתי הפרשיות של הפרשה ארעו באותו זמן. תחלה ישב העם מול מואב, והחל לזנות את בנות מואב. קרא משה אל שֹפטי ישראל ואמר להם הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. בכך סבר משה שהוא פתר את הבעיה. בינתים הלכו זקני מואב וזקני מדין אל בלעם ושמעו שה' אמר לא תאֹר את העם כי ברוך הוא. מדברי בלעם למדו זקני מואב שבלעם רוצה יותר כסף, "מאן ה'" הם פרשו "מאן בלעם", ולכן שבו אל מלכם, אמרו "מאן בלעם", ושכרו את בלעם שוב. לעֻמתם, זקני מדין למדו מדברי בלעם שה' לא רוצה לקלל את ישראל כי ברוך הוא, והבינו שזה תלוי בשֹפטי ישראל ההורגים איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור (אנשי מדין למדו את המסר, לעמת אנשי מואב שמתיחסים לבלעם כמו נעמן לאלישע, הם סוברים שהנביא הוא איש מקצוע שיצא אלי ויניף ידו. המדינים מאז ומעולם היו עם בעל תפישת עולם קרובה לזו של ישראל, והבינו שה' הוא לא אל פרימיטיבי שרק רוצה קרבנות, אלא אלהים שרוצה עולם מתוקן), לכן לא שבו המדינים אל בלעם, הם הלכו אל בנותיהם ושלחו אותן לישראל, כדי שה' ירצה לקלל אותם ולא יהיה ישראל ברוך. דבר בלעם שנזכר בפרשת מטות, הוא מה שאמר בלעם לאנשי מדין בפעם הראשונה (והיחידה) שבאו אליו. זהו דבר בלעם, שהעם ברוך. שהרי לא מצאנו שדִבר בלעם עם זקני מדין אלא שם. ועל זה אומר משה שהֵנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. דבר בלעם  אל המדינים הוא "מאן ה' לתתי להלך עמכם". המדינים למדו שאם הם ישלחו את בנות מלכיהם אל ראשי ישראל ושופטיו, תכריע תרבותם את הכף. את זה הם למדו מבלעם. וזה כמעט הצליח. כאשר התרבות הרעה משתלטת גם על ההנהגה, וברור שמי שמתנגד לה מסתבך בזירה הבינלאומית, המוסכמה הבינלאומית שולטת בעם, מה יכולים משה והזקנים לעשות? רק לבכות. כל עוד מושה וראשי העם הוקיעו כמה מנבזי העם שחוטאים בבנות נבזות משולי מואב, קל להוקיע אותם. הכל מבינים שאת הנבזים והשפלים האלה יש להוקיע. אבל כאשר החטא כבר נעשה חלק מהתרבות, הנאורות והקדמה, ושותפים בו נכבדי ישראל ונכבדי מדין, איך אפשר לצאת נגדו? מה יאמרו עלינו בעולם? ובפרט שכנראה נִשואי זמרי וכזבי הם נִשואין דיפלומטיים, דבר מקובל מאד בעולם המתקדם והנאור של אז. ע"י מלך מדיני מכובד ובעצת אחד מנכבדי העולם. מי יוכל לעמוד בפני מעמסה דיפלומטית כזאת? מי יוכל למנוע מנשיא שמעון נִשואין עם אחד ממלכי מדין, בעצת אחד האנשים הנחשבים בעולם? הלא זה נגד כל המקובל בדיפלומטיה הבינלאומית. זה כבר ארוע בסדר גודל בינלאומי. אבל פינחס עומד ותמה: מה בין המעשה של שולי העם עם בנות שולי מואב לבין המעשה הזה? הלא זמרי וכזבי עושים בדיוק את אותו מעשה. וכי מפני שקראנו לו תרבות הוא השתנה? רק פינחס, שמקנא לכבוד ה' ומזלזל בדיפלומטיה הבינלאומית, מצליח להציל את המצב. אלמלא פינחס, כמעט הצליח בלעם בעצתו שיעץ לזקני מדין. לכן הרגו את בלעם באותה מלחמה עם מדין ע"י פינחס, שהשלים אז את מלאכתו.

הפרשה מציגה את מעשי ישראל מחד, ואת מבט הגויים עליהם מן ההרים שסביבם מאידך. ישראל אמנם חוטאים, אבל אם בא פינחס ומשיב את חמת ה', ה' הופך את הקללה לברכה. בלעם אינו יכול לפינחס. כל המקטרגים אינם יכולים לתשובה ולכהן המשיב את ישראל בתשובה ומכפר. אנשי מדין יכולים לבא אל נשיאי ישראל בשם הקִדמה ובשם מראה ישראל בעולם. אבל מעשי בלעם מלמדים את ההפך. ישראל נראים טוב בעולם דוקא כשעל זִמה וע"ז הם מוקיעים את ראשי העם נגד השמש, בפומבי. ישראל אינם יודעים מה אומרים עליהם הגויים מן ההרים. אבל הגויים הצופים בהם מן ההרים מעריכים אותם דוקא אם הם לא נכנעים למקובל בעולם, אלא מוקיעים נגד השמש את מי שנוהג כמו שמקובל בעולם. כל עוד ישראל יראים כעלה נדף מפני דעת הקהל העולמית – דעת הקהל העולמית מזהה את חולשתם של ישראל. כשעם ישראל בז לדעת הקהל העולמית ועומד על שלו – הגויים מעריכים אותו. הפרשה באה ללמד איך אנו נראים בעיני הגויים. אנו לא יודעים מה קורה אצל הגויים, בעינינו הם נראים כמו ענקים מפחידים, המביטים בנו מההרים ומקללים אותנו. האמת היא שהם פוחדים מאתנו, וכשהם רואים שאנו עומדים על שלנו ועובדים את ה', קללותיהם הופכות לברכות.

פינחס לא חִסל את עוון פעור באבחת רֹמח אחת. אי אפשר לחסל עוון של צבור שלם באבחת רֹמח. הלא בימי מזבח בני גד ובני ראובן, פינחס עצמו עוד אומר שלא הטהרנו מהעוון הזה עד עצם היום הזה. אבל פינחס שִנה את האוירה הצבורית. אם עד אותו יום עובדי פעור התהלכו בגאוה נכח פני אהל מועד והכהנים והזקנים לא יכלו לעשות מאומה כי אם לבכות, הרי שהחל מאותו יום קרן ה' רמה, ועובדי פעור מסתתרים. עדין יש הרבה עבודה לעשות כדי לתקן את פושעי ישראל, אך ישראל ככלל מתוקנים. ויכול בלעם להשקיף עליהם ולומר כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל.

ונראה שמשום כך דרשו חז"ל את הפסוק הזה על צניעות.

דוקא כשעומד בלעם בראש הפעור הנשקף על פני הישימון, הוא רואה את תכניתו נכשלת, הוא רואה את פינחס מנצח את המדיניות של החטאת ישראל בפעור.

מחזה שדי

בשתי הברכות הראשונות נאמר ויקר ה' אל בלעם. בברכה השלישית לא נאמר. רוח אלהים שורה על בלעם מתוך שהוא רואה את ישראל שוכן לשבטיו. וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים. והנה דוקא שם, כאשר ה' לא נקרה אל בלעם, נאמר על בלעם שמחזה שדי יחזה. מה שלא נאמר בברכות הקודמות.

בלק לא מזכיר את שֵם ישראל אפילו פעם אחת. הוא קורא להם "העם", "הקהל" ועוד. לאורך הפרשה, גם התורה משתמשת בבִטוי "העם", והמלה "ישראל" (מלבד בפסוקים הראשונים) נזכרת רק בתוך הברכות של בלעם. חוץ מזה, תמיד נאמר "העם", בלעם רואה את קצה העם, מקלל את העם וכו', מלבד בפסוק "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו  וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים". כאן מתגלה שישראל הם ישראל.

בלק לא נקב בשם העם. כשבלק שולח אל בלעם הוא אומר הנה עם יצא ממצרים, ולא נוקב בשמו. גם כשמדבר בלעם עם ה', אינו נוקב בשם העם. אפשר שהוא חושב שיוכל לרמות את ה', לא לומר לו מי העם וה' יתן לו לקלל. שהרי כך הוא תופש את ה'. אבל ה' אומר לו לא תאֹר את העם כי ברוך הוא. כלומר: אני יודע על איזה עם אתה מדבר, והוא ברוך. (דבר דומה אנו מוצאים אצל המן, הוא בא אל אחשורוש ואומר "ישנו עם אחד וכו'", ולא מזכיר את שם העם, וגם אחשורוש אינו שואל על איזה עם מדובר. המגִלה מציגה אותו כמי שאינו מתענין כלל בשאלה את מי הוא משמיד. אם ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, יכתוב המן לאבדם).

גם כשה' אומר לבלעם שהעם ברוך, הוא אינו נוקב בשם העם. אני יודע על איזה עם אתה מדבר, וברוך הוא.

בלעם עדין חושב שיוכל לשנות את דעתו של ה' באמצעות פרים ואילים. בעיניו, יש כאן שני עמים, ויש כאן אל שיש לו כח, אז נשלם לו ונשתמש בו ונקלל את העם. כאשר הוא מכיר בכך שטוב בעיני ה' לברך את ישראל, הוא מבין שישראל הם ישראל. הוא מבין שישראל הם מחזה שדי. מי שרואה את ישראל שֹכן לשבטיו, גם אם לא נקרה אליו ה', ראה מחזה שדי. כאן הבין בלעם שישראל הם המייצגים את ה' בעולם. הם לא "העם" או "הקהל", הם ישראל. בשתי הברכות הראשונות נזכר שמם של ישראל תוך כדי הברכה, כאן הוא נזכר כבר תוך כדי הסִפור.

וכאן ה' לא נקרה אל בלעם, כמו בשתי הברכות הראשונות. בברכה הזאת, ראית ישראל שֹכן לשבטיו היא שהביאה אל בלעם את רוח אלהים. ודוקא כאן נאמר מה שלא נאמר בברכות הראשונות: "מחזה שדי יחזה". ראיית ישראל שוכן לשבטיו היא ראיית מחזה שדי. ישראל הם מחזה שדי.

המברך והמקלל, הברוך והארור

שתי ברכות בתורה מסתיימות ב"מברכיך ברוך וארריך ארור". ליתר דיוק: ברכה אחת מסתימת ב"אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ", ואילו השניה, של פרשתנו, מסתימת ב"מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". שתי הברכות האלה הושגו בסיומו של סִפור-מתח רב משתתפים, לאחר מאבק מר מול מתחרה שרוצה את הברכות לעצמו או שרוצה שהברכות תהיינה קללות. הברכות כוללות לא רק את הברכה, אלא גם את עליונותו של המבורך על מתחרהו.

אלא שפרשתנו כוללת לא רק את הסיום, אלא גם פתיחה ברוח זו: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". פתיחה זו לכאורה נצרכת להבנת המשך הפרשה. מבחינת בלק די היה לומר את הסיפא, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר, הרישא נועדה אל נכון כדי ללמדנו שיש ערך לא רק בכך שבלעם לא יקלל, אלא גם בכך שהוא יברך. אלא שבהמשך הפרשה, הדברים מסתבכים משהו. מתברר שלא נכון ש"אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר". כך זה נראה בעיניו של בלק, שהוא רואה שבלעם מקלל וקללתו חלה ומברך וברכתו חלה, אלא שהוא אינו מבין שלא בלעם מקלל ולא בלעם מברך, יש ערך לברכותיו וקללותיו רק משום שה' שם אותן בפיו. ה' הוא המברך והמקלל דרך פיו של בלעם. ה' מראה לבלעם ובלעם רואה, בלעם רואה את מי ברך ה' ואומר ברוך, ולכן סובר בלק שמי שבלעם מברך אותו מתברך. הוא החליף את הסִבה והתוצאה. בלעם לא משנה את המצב, הוא רק רואה.

בסופו של דבר, באות מלות הסיום, מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר, ומלמדות מסר עמוק יותר. מסר שכבר נאמר בדברי ה' הראשונים בפרשתנו: "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". לא רק שה' הוא הקובע והוא המברך, העם הברוך משליך גם על מברכיו ומקלליו. לא רק שבלעם לא משנה את מצבו של העם, העם משנה את מצבו של בלעם. העם הוא כה ברוך שממילא כל המברכו מתברך וכל האוררו ארור. לברך אותו הוא מעשה טוב ודינו של מברכו להתברך, וכן להפך. זה לא הקב"ה, זה ישראל. הם ברוכים בעצם מהותם. לא הברכה קובעת את המציאות, המציאות קובעת את דברי הברכה.

לא רק שלא "אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר", אלא ש"מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר".

כבר עמדנו על כך (לעיל, בפרק "מחזה שדי") שדוקא במקום שבו לא נאמר "ויקר ה' אל בלעם" ובלעם לא רואה אלא את ישראל שוכן לשבטיו, דוקא אז פתאום הוא האיש אשר מחזה שדי יחזה. ראית ישראל שוכן לשבטיו היא מחזה שדי. זה ענין מציאותי.

מכאן גם המסקנה שכל עוד העם ברוך, יאוררו אורריו, אבל אם יחטא ישתנה המצב.

כך הוא בפרשתנו, במקרה של עשו - הוא לא בִקש לקלל את יעקב, הוא רק בִקש את הברכה לעצמו, אבל גם שם דבקה הברכה בברוך. יצחק רק העביר ליעקב את הברכה שירש מאברהם, שאמרה גם היא "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".