פרשת חקת - חטא מי מריבה, כשלון במבחן התוצאה

שעורים לפרשת חקת:

מי מריבה – כשלון במבחן התוצאה

ספר מלחמות ה' והארץ האסורה

מי מריבה

פירושים רבים נאמרו על חטא מי מריבה ומה היה חמור בו. והפירושים חסרים. יש מי שמבאר שחטאו של משה היה שהכה במקום לדבר, ויש לשאול מה כ"כ חמור בכך. ועוד - הלא יתכן שכך הוא דרש את דברי ה' כדרכם של מדרשי ההלכה: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע". ה' צוה את משה להוציא מים מן הסלע. איך יוציא? לְמד מפרשת מסה ומריבה שלשונה דומה מאד ללשון פרשתנו לכל ארכה. יש שפרשו שחטאם של משה ואהרן היה שנסו אל ה' מפני הקהל. יש שפרשו שחטאם היה שקראו לישראל המורים. יש שפרשו שחטאם היה שאמרו לישראל "נוציא", כביכול הם המוציאים, ולא ה'. (וגם אנו נלך להלן בדרך דומה לזו). יש שפרשו שלא האמינו שיֵצאו המים ולכן דִברו לא אל הסלע אלא אל ישראל ובלשון שאלה, ולכן נאמר יען לא האמנתם. וגם על זה יש לשאול וכי משה לא האמין? והלא כבר הוציא לו ה' מים מן הסלע. (ואמנם הוצאת המים הקודמת היתה על הצור בחורב ושם כבר ראה משה שזה מקומו של ה', ואמנם אמר ה' לקחת את מקומו במשכן ולהשכינו במקום אחר, וכאן הסלע אינו לא בהר חורב ולא במשכן, אך עם זאת עדין קשה לומר שמשה לא האמין). וכן לא ברור למה נענשו על שכעסו על ישראל, וכי לא היו ישראל ראויים לכעס זה?

אין להבין חטא זה עד שקוראים את שירת הבאר. השירה מלמדת שהיתה כאן החטאה גדולה. השירה פותחת בפסוק "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", אין ספק שהפסוק הזה בא להזכיר את הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'", ולהדגיש את ההבדל בין השירה הזאת לשירה ההיא. על הים שרו ישראל את השירה לה'. על הבאר שרו ישראל את השירה, ולא לה'. שירה זאת משבחת את משה ולא מזכירה כלל את ה'. ע"פ השירה, השרים ונדיבי העם הם אלה שכרו את הבאר. לא משה וישראל שרים לה' אלא ישראל שרים למשה. היתה כאן הזדמנות שלא היתה בבאר הראשונה: להוציא מים מן הסלע לעיני כל ישראל, ולא רק לעיני זקניהם, וללמד את ישראל שה' מנהיגם. הזדמנות זו הוחמצה. עם ישראל לא למד את המסר.

כיצד קרה הדבר? הלא ישראל ידעו שה' שלח את משה? הדבר מתברר כשאנו קוראים את פרשת בלק. בלק ובלעם, כמו אנשים רבים בדור, מבינים שיש אנשים שבידם כחות שהוריד ה' לעולם. אך אינם מבינים למי הכחות הללו. הם מייחסים את הכחות לאנשים עצמם. בלעם לומד לאֹרך הפרשה שה' הוא השולט בברכות והקללות. בתחלת הפרשה סובר בלעם שהדברים בידו. בלעם חושב שה' בידו והוא יודע כיצד להפעיל אותו בנחשים וקסמים וע"י מזבחות ופרים ואילים. במהלך הפרשה לומד בלעם שה' הוא בעל הברכות והקללות ולא בלעם. בלק לא לומד את זה כלל. בלעם לומד שלא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, אך הוא מבין שאם ישראל לא יקימו את התורה - יענשו. לא ה' ביד הנביאים. הנביאים בידו.

כן הוא בענייננו. ה' נתן למשה בסנה מטה. גם לחרטומים היו מטות והם ידעו לעשות מופתים. למה מביא משה כשפים למצרים? כבר שואל המדרש: "תבן אתה מכניס לעפרים?" אבל אל המצרים יש לדבר בשפתם. אמונתם של המצרים מושתתת על שליטה מדעית מלאה בכחות הכשף, זהו המדע המצרי, ואל מדעני פרעה צריך לבא בראיות מדעיות (כלומר כשפיות) שכחות אלה הם ביד ה', וכך הם לומדים. על הים התגלתה יד ה' עצמה וישראל ראו את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. ראיה זאת באה לידי בִטוי בשירת הים.

גם בפרשתנו אומרים ישראל שירה, אך מהשירה הזאת עולה שהם פרשו את מה שהם ראו לא כהתגלות של ה' אלא כהתגלות של אדם שנמסרו לו כחות על-טבעיים. הם מבינים את הדבר כמו שבלק מבין אותו: שהאדם הוא עִקר העולם, והוא לומד במדעו להשתמש בכל הכֹחות בעולם, וגם בה'. כחותיו ביד משה. הם טעו והחמיצו את ההזדמנות לראות את יד ה' ולהאמין בה'.

למה הוחמצה ההזדמנות? על זה יש הרבה פירושים: או משום שמשה לא דִבר, או לא דִבר נכון, או הציג את הדבר כאילו אנו מוציאי המים באמצעות מטה הקסם, או משום שאין אדם לומד כשכועסים עליו. כך או כך, מבחן התוצאה הוא הקובע. במבחן התוצאה בני ישראל שרו שירה למשה ואהרן ולא לה'. משה ואהרן נכשלו בהנהגתם את העם ומנעו ממנו את האמונה והקדשת ה', עם ישראל לא קִבל את הדבר העקרי והחשוב ביותר שהוא צריך. מנהיגיו נכשלו, ולכן הם אינם יכולים להכניס את ישראל לארץ.

אם נפרש כך, נוכל לפרש שהמלים "יען לא האמנתם בי", אין פירושן שמשה ואהרן לא האמינו בה'. פירושן למה לא האמנתם בי את בני ישראל. לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. וזה יכול להתפרש בשתי דרכים: אפשר לפרש: למה לא נצלתם את הוצאת המים מן הסלע כדי לגרום לעם להאמין, אבל אפשר לפרש בדרך שניה: היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל להאמין בי. היו לכם ארבעים שנה ללמד את ישראל לתקן את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי". מה עשיתם ארבעים שנה? איך יתכן שאחרי ארבעים שנה הם עדין מאמינים בכם ולא בי. אם אחרי ארבעים שנה הם אומרים שירה לכם ולא לי - שיכנסו לארץ בלעדיכם ויאלצו להאמין בי.

ואפשר להוסיף: אם אחרי ארבעים שנה הם עוד שואלים למה יצאנו ממצרים – הרי שלא הצלחתם לתקן את החטא של "עד אנה לא יאמינו בי".

(גם בתהלים קו משמע שחטא מי מריבה הוא חטא של ישראל ולא של משה ואהרן, ומשה ואהרן נענשו בגלל ישראל: "וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם").

הפירוש הזה עונה גם על שאלה ידועה נוספת: האם משה ואהרן לא נכנסו לארץ בגלל חטא המרגלים או בגלל מי מריבה. כעת מתברר שהיינו הך. מי מריבה מלמדים שמשה ואהרן לא הצליחו להביא את ישראל לתקן את חטא המרגלים שעליו נאמר "עד אנה לא יאמינו בי".

הפסוקים "מעלתם בי במי מריבה" או "מריתם בי במי מריבה", "להקדישני במים", מלמדים לכאורה על הפירוש הראשון לעיל.

אבל גם לפי הפירוש הראשון אפשר לפרש שכאן היתה להם הזדמנות להביא את ישראל לאמונה בה' ולתקן את חטא המרגלים, והם לא עשו זאת.

היכן החטא

חלוקת הפרשיות בפרשת מי מריבה תומכת בדעות שאומרות שחטא מי מריבה היה לא בשלב הוצאת המים מהסלע, אלא בשלב שלפניו. המסורה מחלקת את הארועים לשלש פרשיות:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:  וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:  וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה’:  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה’ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֲלֵיהֶם:

 וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:  וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה’ וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

בדרך כלל כאשר התורה מחלקת ארוע לשלש פרשיות, אפשר לקרוא את הראשונה והשלישית בפני עצמן. זה בולט כאן, הפרשיה השניה היא פרשיה חגיגית המספרת על נס שעשה ה' לעמו במדבר כדי לפרסם את שמו הגדול. הפרשיות הראשונה והשלישית הן פרשיות של פורענות. כלומר: ה' אכן עשה נס והוציא לעמו מים מן הסלע, אך משה ואהרן לא הקדישו את שמו, ועל כך נענשו. מסתבר שאי הקדשת שמו היא בפרשיה הראשונה.

הצור והסלע

בפרשת בשלח מכה משה בצור, בפרשתנו הוא מכה בסלע.

צור הוא דוקא בהר סיני. מקום התגלותו של ה', שאף הוא נקרא צור.

מאז ההכאה בצור, בני ישראל שותים מן "הנחל היורד מן ההר" (דברים ט כא), כלומר: הכאת הצור בחורב גרמה לזרימת מים רבים מההר לכל קצוי המדבר. כל עוד הולכים ישראל במדבר סיני, הם הולכים לאורך הנחל הזה (יתכן שלכך התכוונו חז"ל כשדברו על באר מתגלגלת, כלומר זורמת). כל זה היה טוב עד שיצאו ישראל ממדבר סיני אל מדבר צן.

ישראל יצאו מאגן סיני. הנחל הזורם מהצור של סיני אינו מגיע לקדש, ולא היה מים לעדה.

כאן צריך לדעת להוציא מים מן הסלע, לא מן הצור. לא עוד צור חורב, עם ישראל צריך להוציא מים מסלעי הארץ. לכרות בארות. את זה העם לא רוצים. לִבם עוד במצרים (עניין של מסורת אבות), את מי הר סיני הם מכירים. למה לצאת אל הלא-נודע? למה לצאת למקום שבו עליך לחפור באר בכחות עצמך, ואינך יודע מתי תגיע למים?

משה כועס מאד על העם, הם אינם רוצים לבא לארץ, הם רוצים לחזור למצרים. משה כועס על העם, ומדבר אל העם במקום אל הסלע. משה כועס על העם, ומכה את הסלע במקום את העם. פעמַים.

זה ההבדל בין הצור בחורב לבין הסלע בגבול א"י. הסלע הוא העם, העם הוא הסלע. העם צריך להוציא מים ולא רק לחכות שצורם יוציא להם מים.

ההכאה הראשונה היתה בצור, במרומי הר סיני, לעיני הזקנים. ההכאה השניה היתה במדבר, בסלע לעיני כל העם. מעמד הרבה יותר עממי והמוני.

זה הזמן להביא את העם כֻלו אל ההכרה בה'. את זה משה לא נִצל.