פרשת קרח - האם התורה בעד שוויון ולמה יש חלוקת תפקידים

שעורים לפרשת קרח:

האם התורה בעד שוויון ולמה יש חלוקת תפקידים

כאשר המחלוקת הופכת להיות אישית ונעשית עניין של כבוד

נושא הפרשה הוא בחירת אהרן ובחירת מטה לוי. כלומר בחירת הכהֻנה ובחירת הלויה.

אגב כך נדון גם נושא ההנהגה.

יש בפרשה שני מופתים שמתוארים בכך ש"והיה האיש אשר יבחר" או "והיה האיש אשר אבחר". המופת הראשון הוא המחתות, המופת השני הוא פריחת המטה. הן את המחתות והן את המטה מביאים אח"כ לאהל מועד לזכרון.

מחתות הקטרת מבררות מיהו הכהן הנבחר, המטות מלמדים מיהו השבט הנבחר. האות הראשון עוסק בכהֻנה והשני בלויה, כי, כאמור, אלה הם שני הנושאים בפרשה.

המחתות לִמדו שהכהן הנבחר הוא אהרן. שהרי בהקרבת מחתות הקטרת, אנשי קרח נשרפו, ואילו אהרן הצליח במחתתו לכפר על ישראל ולעצור את הנגף.

כעת צריך לבחור את השבט הנבחר ללויה. שבט נבחר במטה. מטה הוא שבט. המלה מטה, כשם לשבט, חוזרת בספר במדבר שוב ושוב. (רק בפעם הראשונה, לפני שנפקדו השבטים, נאמר "לראובן.. לשמעון... ליהודה..., אח"כ נעשו השבטים מטות ונאמר "למטה ראובן.. למטה שמעון...). שבט לוי נבחר בעזרת מטה. וגם הוא נבחר כדי לכפר על העם ולשאת את עונם.

ולהלן נרחיב בכך.

הבדלה

דברי ה' אל משה ואהרן הם "הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת", או "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת". תפקידה של פרשת קרח הוא להבדיל ולהרים. ללמד מי נבדל ממי. להבדיל את משה ואהרן מן העדה. לכך נועדה המחתה. ללמד מיהו הנבדל ומיהו הנבחר. אעפ"כ, כשיש נגף בעם ויש חשש למיתתם, אומר משה לאהרן, אל תתבדל במחתה מהעדה, רוץ אל תוך העדה והצל את כל העדה עִמך. הבדלתו של אהרן אינה הוצאתו מן העם כדי שיוכל העם למות, אלא ערובו עם העם כדי לכפר על העם. הבדלתו של אהרן היא כדי לתת לו תפקיד לצורך העם.

בפעם הראשונה אומר ה' למשה ואהרן "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה", אח"כ הוא אומר להם לומר לעדה שיֵעלו מעל משכן קרח דתן ואבירם. כעת כבר לא מדובר רק על הבדלה, שבה הצדדים נבדלים זה מזה אך לאף צד אין יתרון על רעהו. כאן העדה נעלים ואילו דתן ואבירם יורדים, שני הפעלים האלה חוזרים כמה פעמים בפרשה. בפעם הבאה שמדבר ה' עם משה ואהרן הוא כבר לא אומר להם הבדלו, ואף לא הֵעָלוּ, אלא הֵרֹמו. שהוא פֹעל רם יותר מהפֹעל הֵעָלוּ.

קרח אמר שכל העדה כלם קדושים. וזו אמירה נכונה. כֻלם קדושים אך אינם שוים בקדושתם. יש עליונים יותר ורמים מעליהם. כשכֻלם קדושים במדה שוה – איש אינו קדוש.

כשמשה הציע לקרח לעמוד עם המחתות, אילו אכן היה קרח מאמין באמירה כל העדה כֻלם קדושים, היה צריך לסרב ולומר מדוע האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש? הלא כֻלם קדושים, מדוע לבחור אחד מהם? מכאן אנו למדים שקרח, באמרו כֻלם קדושים, רצה לומר אני הקדוש. (בדרך כלל מי שמדבר על שוויון בעצם מדבר על אפליית עצמו לטובה, וראה להלן). לכן לא זו בלבד שבא, אלא אף הקהיל את כל העדה. אך דתן ואבירם שלא חפצו בכהֻנה, הם שאמרו לא נעלה. הם מסרבים לעלות. ה' בחר את כל העדה להעלותם ("הֵעָלו מסביב", "ויֵעלו") מעל דתן ואבירם היורדים ("וירדו"), ובחר במשה ואהרן לרוממם אף מעל אלה.

משה, קרח והשוויון

קרח בא אל משה בדרישת שוויון: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה’". גם דתן ואבירם באים אל משה בטענת שוויון, הם כועסים על כך שהוא משתרר.

קרח מערער על הכהֻנה, דתן ואבירם מערערים על ההנהגה. אלה ואלה טוענים בשם השוויון, ונגד ההתנשאות וההשתררות של איש על רעהו.

אבל בתורה אין שוויון בין בני אדם. בתורה יש כהן גדול, יש כהן הדיוט, יש לוי ויש ישראל, ולכל אחד מהם תפקיד משלו ומעמד משלו. יש איש ויש אשה, ולכל אחד מהם תפקיד ומעמד משלו. יש יהודי ויש גוי, ולכל אחד מהם תפקיד ומעמד משלו. ה' מבדיל בין טמא לטהור, בין קדש לחול, בין אור לחשך ובין ישראל לעמים, וכן הוא מבדיל את אהרן ובניו משאר העם.

השוויון הוא ערך אנטי-תורני שקרח תומך בו אבל התורה מתנגדת לו בתקף. (ומי שמנסה בכח לכופף את התורה לתרבות השלטת בימינו באמצעות צִטוטים חלקיים ומוצאים מהקשרם כמו "השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה" או "השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה", יאלץ להתמודד גם עם בטויים כמו "השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות" או "השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום", בִטויים שמלמדים בצורה ברורה על אי-שוויון מוחלט). השוויון הוא ערך שהתורה מתנגדת לו. הוא ערך אנטי-תורני.

מדוע? מסבה פשוטה: מה עומד מאחורי הדרישה לשוויון? מאחורי הדרישה לשוויון עומדת ההנחה שמרכז העולם, מטרתו ועִקרו הוא האדם הפרטי והנאתו הרגעית. אם המרכז הוא האדם הפרטי – מדוע יופלה אדם אחד על פני רעהו? אבל אם האדם הפרטי הוא חלק מכלל גדול יותר, חלק מעם גדול יותר, חלק מעולם גדול יותר, חלק מהסטוריה גדולה יותר, הרי שם ברור שלכל פרט יש תפקיד משלו ומעמד משלו, וכלם יחד מרכיבים את היצירה הגדולה, הנצחית, ההסטורית. הפרט הוא בן חלוף, מישהו שהזדמן לעולם לביקור קצרצר של שבעים-שמונים שנה, אבל הכלל הוא קבוע ונצחי. בכל כלל גדול יש בעלי תפקידים שונים. וזה ברור. גם דתן ואבירם מן הסתם מבינים שמישהו צריך להנהיג את העם.

השאיפה לשוויון נובעת מתוך מחשבה שהעִקר בעולם הוא מה הפרט מקבל, לא מה הוא נותן, ולא כיצד יכולים פרטים שונים ליצור יחד גוף בו לכל אחד יש תפקיד משלו, ויחד נוצר שלם הגדול יותר ונצחי יותר מסך חלקיו.

השאיפה לשוויון תופשת לא נכון את עבודת ה' ואת העבודה בכלל. היא לא מעוניינת בכך שהעבודה תֵעשה, היא מחפשת את זכויות העובד. (בדומה למה שכתבנו על שר האופים, ראה דברינו בפרשת וישב). מי ששואף לשויון לא מבין שעובד אמור לשאוף לכך שהעבודה תֵעשה. אילו היה מבין זאת – היה מבין שהתועלת הרבה ביותר תבא ע"י חלוקת תפקידים.

ואם נכון הדבר לגבי ההנהגה, על אחת כמה וכמה שהוא נכון לגבי העבודה במשכן. עבודת ה' במשכן משמעותה שכֻלנו בטלים לגבי ה'. שה' הוא העִקר ואנו לא נבראנו אלא בשבילו. יתר על כן, לא כל אחד ואחד עובד את ה', אלא עם ישראל כֻלו הוא גוף אחד, שבו לכל אבר יש תפקיד, וכֻלו יחד עובד את ה'. (וראה מש"ח שמות יט ח). ה' קבע מי יקבל איזה תפקיד, מי יעבוד את אדמתו (שעלתה לו בגורל ע"פ ה') כדי לפרנס את הכהן, ומי – ה' הוא נחלתו והוא ישמש במשכן לפני ה'. מי שמבקש במשכן את כבוד הפרט – לא עובד את ה' אלא את עצמו. במקום לעשות את עצמו כלי לצורך כבוד ה', הוא עושה את ה' כלי לכבודו. מי שבא ודורש שוויון במשכן (או בבית הכנסת) משמע שהוא רואה במשכן מכשיר שנועד לכבד את האדם. הוא כלל לא הבין מהו משכן.

אז מה? דתן ואבירם לא הבינו שהעם צריך מנהיג? הם באמת חשבו שאפשר שהכל יהיו שוים ואיש לא ישתרר על רעהו? קרח באמת סבר שכל העדם כלם קדושים? אז למה הוא עמד למבחן לפני ה' בשאלה מי יבָּחֵר?

התשובה היא שמאז ימי קרח ועד ימינו איש מלוחמי השוויון מעולם לא לחם למען שוויון ולא האמין בשוויון. מאז ומעולם כל אלה שדברו בשם השוויון השתמשו בטענת השוויון כדי להשיג יתרון לצד שהם חפצים ביקרו, או כדי להזיק לצד שהם מקנאים בו. רבים מלוחמי השוויון ידרשו להשוות את כל פרוסות העֻגה, ואם לדעתם הפרוסה של האחר גדולה יותר (ותמיד הם יחשבו כך), הם ידרשו לזרוק חלק מהפרוסה של האחר לפח. זה ירגיע אותם. מי שדורש חלוקה שוה של העֻגה ישאר בלי עֻגה. זה נכון בכל התחומים. מי ששואף להגדיל את העֻגה יֵדע שהחלוקה לא תהיה שוה, אך הכל ירויחו ממנה, ובמיוחד הכלל. מי שרוצה לרומם את עצמו ע"י השפלת האחר, ימצא את עצמו מתחת לאדמה.

ובמיוחד, התורה מתנגדת לערך השוויון משום שהוא מחליף את העִקר והטפל. הוא מעצים את הפרט ומקטין את חשיבותו של הכלל ושל הקב"ה. הוא אינו עוסק בתפקיד שיש למלא אלא באדם הממלא. הוא מתעלם מהתמונה השלמה, התהליך ההסטורי הגדול, הכולל והשלם, ועוסק בקטנוניות של איפה אני ואיפה אתה ולמה הפרוסה שלך יותר גדולה.

כחה של קטרת בהבחנה בין זר לשאינו זר

יש קשר בולט לעין בין חטא נדב ואביהוא לבין חטא קרח ועדתו. בשניהם נזכרה לקיחת איש מחתתו. בשניהם נאמר שהחוטא נותן עליה אש ושם עליה קטרת וקרב לפני ה', ואש יוצאת מלפני ה' ואוכלת אותו. על נדב ואביהוא נאמר "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת", ובפרשתנו נאמר: "וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת".

מהו יחודה של הקטרת? נאמר על מזבח הקטרת "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו". גם הזרות חוזרת הן בחטא נדב ואביהוא והן בחטא קרח. על המזבח אסור להקטיר קטֹרת זרה. בני אהרן הביאו אש זרה. קרח הביא אנשים זרים. בכל המקרים, האש יוצאת מלפני ה' והיא האוכלת את הזרים.

לא רק האש יוצאת מלפני ה', גם הנגף יוצא מלפני ה'. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה’ הֵחֵל הַנָּגֶף". הנגף היוצא מלפני ה' דומה למשחית במצרים. הוא יוצא מלפני ה' והולך ומשחית את העם, וצריך לעצור אותו. אהרן רץ עד שהוא משיג אותו, הוא עוצר בין המתים ובין החיים. לא רק הוא עוצר, גם המגפה. אהרן רדף אחרי הנגף, השיג אותו ועצר אותו.

ה' אומר למשה לומר לקרח ועדתו לקחת איש מחתתו, לתת אש ולשים קטרת. כמו אצל נדב ואביהוא. בסופו של דבר לוקח אהרן את המחתה. אהרן מוכיח את עצמו ביכלתו לעצור את הנגף של ה' ע"י מחתת קטרת ובה אש מלפני ה'. בכך מוכח שאהרן אינו זר. נדב ואביהוא נענשו כי הביאו אש זרה. גם בפרשתנו מטרתה של מחתת הקטֹרת היא להבחין בין קרוב לזר. המטרה היא שלא יקרב איש זר, וללמד שאהרן אינו זר. וזאת תפקידה של הקטֹרת, לכן הדגישה התורה לגבי מזבח הקטרת שלא להעלות עליו קטרת זרה.

אבל לא הקטֹרת היתה זרה בפרשתנו ובפרשת שמיני. האש היתה זרה. לעמת זאת אצל אהרן בפרשתנו, וכן בפרשת אחרי מות, מודגש שעליו לקחת אש מעל המזבח מלפני ה'. הקטֹרת באה מאתנו, האש יוצאת מלפני ה'. כך הוא בפרשת שמיני וכך בפרשתנו, בשני המקומות נאמר שנראה כבוד ה' אל כל העדה, ויצאה אש מלפני ה'. בפרשת שמיני זה נאמר מיד בסמוך ואילו בפרשת קרח זה נאמר קצת אחרי כן, אך אפשר שהבליעה והשריפה היו יחד. ה' נראה אל כל העדה ואח"כ יצאה אש מלפני ה' ואכלה את מקריבי הקטרת. כנגד זה צריך אהרן לקחת אש שאינה זרה, אש מלפני ה'.

והצווי הוא לעשות כך דוקא בקטֹרת. ה' נראה בענן על הכפרת. כנגד הענן של ה', מביא אהרן ענן משלו. ע"י גחלים מעל המזבח מלפני ה' וקטרת מעשה ידי אדם, ממלח טהור קדש. הקטרת היא הענן שלנו כנגד עננו של ה'. יש לה ערך רק אם אינה זרה ולא באה מידי זרים. ענן כזה יכול לגבור על הנגף היוצא מלפני ה'.