פרשת בהר - מבט של נצח

פרשתנו פותחת בפסוק "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר דבר אל בני ישראל", ואז, אחרי כל עניני השמיטה, היובל וגאולת הארץ והאדם, באה פרשת התוכחה, שאחריה מסכמת התורה "אלה החקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה". אלה פסוקי המסגרת לפרשה: הפתיחה והסיום באותם מרכיבים: ה', משה, בני ישראל והר סיני.

והנה, אחרי פרשת הערכין וההקדשות מופיע פסוק חתימה נוסף: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני".

מהו התוכן של הברית המיוחדת הזאת שנכרתה בין ה' ובין בני ישראל בהר סיני? פרשת בהר עוסקת בשני מרכיבים: העם והארץ. היובל גואל את שניהם ומחזיר אותם זה לזה: ביובל שב איש אל אחֻזתו, והאחֻזה שבה אל בעליה. אם הארץ נמכרה היא תשוב ביובל לבעליה, ואם האדם נמכר הוא ישוב ביובל לאחֻזתו. אי אפשר למכור לא את האדם ולא את אחֻזתו, אלא רק את השָנים, ולכן חִשוב דמי המכירה והגאֻלה במכירת האיש ובמכירת הקרקע הוא ע"פ השנים. יתרה מזאת, גם לפני היובל יש מצוה לגאול את האיש או את האחֻזה שנמכרו. כל אדם קשור לאחֻזתו בקשר בל ינתק, לדורות.

יאמר מי שיאמר שהתורה דוגלת בחרות הפרט, ולכן היא אוסרת למכור את האיש או אדמתו לצמיתֻת, אבל התורה מנמקת את המצוות האלה בנמוק הפוך: והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ, כי לי בני ישראל עבדים. אדם אינו רשאי למכור לא את עצמו ולא את אחזתו כי הוא אינו בעליהם. ה' הוא הבעלים של ישראל וארצם. ובעל כרחו חוזר כל אדם לאחֻזתו. (יש עוד הוכחה לכך שלא מדובר בעניין סוציאלי: הסִדור הזה מיטיב עם משפחה שהולידה מעט בנים, מקשה על משפחה שהולידה הרבה בנים, ועל בני בניה של אותה משפחה לדורות, ומנציח את העובדה שהגר ובני בניו אחריו יהיו לעולם חסרי אחוזה). המסר של הפרשה הוא שהאדם אינו בעלים לא על עצמו ולא על אדמתו. הכל שיך לה'.

האדם והארץ הם שני מרכיבים מקבילים בפרשה. כל אדם שיך לאחֻזתו וכל אחֻזה שיכת לאדם, ושניהם שיכים לקב"ה. אם הם חוטאים לה', לא רק האדם נענש וירצה את עוונו, גם הארץ תהיה לשמה ותרצה את עוונה, היא תרצה את שבתותיה כל ימי השמה. הארץ קדושה כמו העם, והיא חלק מהברית הנכרתת עם ה' בהר סיני. גם היא צריכה שבת כמו שישראל צריכים שבת, אות היא בין ה' לבינם. גם אותה אין האדם יכול למכור כי היא שיכת לה', ויש מצוה לגאול אותה, וכשהברית עם ה' מופרת, גם היא נענשת.

פרשתנו עומדת על כך שלדורות כל אדם ישאר צמוד לנחלתו. שם איש יוקם על נחלתו, ולא יפוצו העם איש מאחזתו.

היובל, שגואל את האדם ונחלתו, בא פעם בחמשים שנה. יש מקום להניח שהידיעה שהיובל בוא יבוא, משליכה על התנהגות האדם במהלך אותן חמשים שנה.

ובמהלך אותן חמשים שנה, האדם מתמודד עם קשיים, ולפעמים אף נאלץ למכור את נחלתו. היא תשוב אליו ביובל, אבל היובל מעבר לאופק.

מעבר לאופק של האדם הפרטי, שהוא גר ותושב בעולם. אבל בעוד רגע קט במונחים של נצח.

ואת השאלה הזאת שאל ירמיהו. ירמיהו סבר שאין טעם לגאול את שדהו של חנמאל בן דודו. הלא אנו נצורים בירושלים, ואיזו חשיבות יש לשאלה מיהו הבעלים של השדה בענתות? סביר מאד שבירושלים שמעו כבר על הנבואה שנבא יחזקאל בבבל: "קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה:  ... בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ:  כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲוֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ". תוהה אפוא ירמיהו, מדוע לקנות את השדה. הלא ה' אמר שיהיה חורבן.

משיב לו ה': זה ענינה של הפרשה. הדור הזה כבר לא ישוב אל השדות האלה ואל הארץ הזאת. אך מה שנראה כ"לעולם לא", בעין האדם הפרטי, הוא רגע קצר בחיי העם. והמבט של הפרשה המותירה כל שדה ביד בעליה, הוא מבט של נצח. גם המבט הכללי של התורה הדואגת לכך שכל שדה ישאר ביד המשפחה, הוא מבט של נצח. משפחה היא מושג נצחי ולא דורי. שמירת השדה ביד המשפחה היא עניין נצחי.

מכירת השדה היא ענין קצר, לדור אחד בלבד.

וגם הגלות היא ענין קצר.

גרים ותושבים

כאמור, הארץ לא שלנו, ואנחנו לא שלנו, הכל שיך לה'. זהו המסר של הפרשה. אמנם יש לנו שדה אחֻזה ואנו אחוזים בו, אך הוא שיך לה' וגם אנו שיכים לה'. וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. לא רק שהארץ שיכת לה' ולא לנו, אלא שאנו איננו אלא גרים ותושבים. משום כך, ממשיכה הפרשה ואומרת, ישיבתנו בארץ תלויה בכך שנלך בחקות ה'. אם לא נלך בחקות ה' – לא נוכל להמשיך להיות גרים בארצו.

הגרים והתושבים חוזרים שוב ושוב בפרשה. אם אחד מאתנו מך – אחיו מצֻוִּים שיגור וישב עמהם: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". אם כלנו גרים ותושבים עם ה', אז אם אחד מאתנו מך – יהיה גר ותושב עם אחיו שיחזיק בו. הלא ממילא כֻלנו גרים ותושבים.

עלינו להזהר שלא ימכר אחינו למי שהוא באמת גר ותושב. אם הוא ימכר לגר ותושב, יש לגאול אותו: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר:  אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ:  אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל".

נמצא אפוא שיש הבדל בין מי שהוא גר ותושב עם ה', והוא בנו של ה', לבין מי שהוא סתם גר ותושב בארץ. מי שהוא סתם גר ותושב בארץ, אינו שיך לה' ואנו יכולים לקנות אותו לעבד: "וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה:  וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה:  וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". הפסוקים האלה באים ללמד כיצד אדם קונה אדם אחר, וממילא – כיצד ה' קונה אותנו. הגרים והתושבים הגויים שבארץ, הם גרים ותושבים גמורים. לכן אנו יכולים לקנות אותם לעבדים והם עבדי עולם. אף אנו – גרים ותושבים עם ה', ולכן אנו עבדי עולם לו. לכן איננו יכולים להמכר לאחר.

למדנו שאנו גרים ותושבים עם ה', בעוד שהגויים שבארץ – גרים ותושבים הם עמנו.