שאלה

אדם איבד צרור כסף נכבד עם סימנים. כיוון שהיה במצוקה קיבל את הסכום מאדם שטען שמצא את האבידה אבל באמת הוא נתן לו צדקה ולא מצא את האבידה. לאחר שאותו אובד נעלם, נמצאה האבידה ע"י אדם שרצה להשיב את האבידה לנותן הצדקה על מנת לזכות במצווה והוא מסרב לקבל אותה כי לא רוצה לאבד את המצווה. מי צודק מה ניתן לעשות.

תשובה

המאבד ידע שלא מחזירים לו את כספו

מלשון השאלה משמע שלא היה יאוש מהאבדה אלא המאבד הבין שגומלים איתו חסד, וקיבל אותו כיוון 'שהיה במצוקה'. במקרה זה הדין הוא שהכסף שנאבד שייך למאבד ויש להחזיר אותו, והמאבד יחליט האם ברצונו להחזיר את המתנה שקיבל או להמשיך להחזיק בה (ב"מ כז. שו"ע חו"מ רסב,ג) .

אם לא ניתן בכלל למצוא את הבעלים יש לנהוג במציאה ככל מציאה שלא ניתן למצוא את בעליה, להניח את הסכום בצד (שו"ע חו"מ רסז,כה) או להשתמש בו ולרשום בצד את האבידה וסימניה, ושחייבים כך וכך ממון למאבד מסוים (אג"מ חו"מ ח"ב סמ"ה).

המאבד חשב שמחזירים לו את כספו

אמנם, אם המקרה היה שונה והמאבד התייאש כי חשב באמת שקיבל את כספו בחזרה- המאבד איבד את הזכות על כספו, ובתנאי שהמוצא מצא את המציאה אחרי היאוש של המאבד, והאבדה שייכת למוצא. ומי ששילם ונתן צדקה- זכה במצווה שלו (שו"ע חו"מ רסב,ג).

מצד שני ניתן לומר שהייאוש מהאבדה היה בטעות כי אילו היה יודע שמה שהחזירו לו אין זה אותו הדבר שאיבד לא היה מתייאש מהאבדה. וכבר דנו האחרונים האם יאוש בטעות נחשב יאוש (עיין מהרי''ק שורש ג, בית יצחק או''ח עו, שער משפט כה, חידושי הרי''ם חו''מ כה). אם כן לפי השיטות שיאוש בטעות אינו יאוש, נמצא שהאבדה עדיין שייכת לבעלים וחייבים להשיב אותה, ואז הבעלים יכולים להחליט האם הם מחזירים את הצדקה, וכמו שפירטנו בתחילת התשובה.

כיוון שהדבר נתון במחלוקת אחרונים האבדה שייכת למוצא.

מעניין לציין שישנו סיפור חסידי שמתאר מציאות דומה (מובא בסיפורי חסידים לרב זווין חיי שרה 46), על עשיר שהיה ידוע בתור קמצן שאחרי מותו התברר שהיה בדין תורה דומה, ושם הרב פסק שהעשיר צודק ואינו חייב לקבל את המציאה, וזכה במצוות הצדקה שנתן.

התשובה נכתבה ע''י הרב עמוס ראבילו