קנס על איחור של תשלום קטן

שאלה

שלום הרב

השכרתי בית. בחוזה השכירות נכתב כך: "אם לא שלמו השוכרים את דמי השכירות ... לאחר מועד התשלום... הרי שהחל ממועד התשלום האחרון יעמדו דמי השכירות על דמי השכירות המקוריים בתוספת 50 שקלים ליום עבור כל יום עד לתשלום כל החובות". החוזה נכתב ע"י מכון 'משפטי ארץ'.

השוכר חייב 400 שקלים, אותם איחר לשלם במשך מאה ימים. עובדות אלו מוסכמות על שני הצדדים.

השאלה היא: 400 שקלים הם 10% מדמי השכירות. האם כוונת הסעיף היא שבכל מקרה השוכר חייב לשלם 50 שקלים ליום ולכן ישלם 5000 שקלים כמו שכתוב בחוזה, או כיוון ש400 שקלים הם רק 10% מהשכירות החודשית, עליו לשלם רק 10% מהקנס כלומר 500 שקלים.

תשובה

אמנם כתוב שהעובדות מוסכמות על הצדדים, בכל זאת כיוון שהשאלה באה מצד אחד, לא ניתן להכריע בשאלה. נענה לפי הנתונים שלפנינו, ובוודאי צריך שיקול דעת אם התשובה אכן מתאימה בכל למקרה הנידון.

לפי נוסח הסעיף המופיע בחוזה, ברור שהקנס הוא 50 שקלים לכל יום איחור. כמו כן בחוזה מפורש שמשלמים את הקנס עד תשלום כל החובות. לפי הנתונים הללו, השוכר צריך לשלם 5000 שקלים. ואולם נראה שהשוכר לא ישלם את מלוא הסכום, וכפי שנפרש לקמן.

מדוע אין אסמכתא בקנסות פיגורים

סיבה אחת: החוזה נכתב בצורה בה אין אסמכתא. כגון, שנכתב בחוזה "שטר זה נעשה בענין שאין בו אסמכתא". הנוסח הזה מועיל, כיוון שהמתחייב מודה שאין בה אסמכתא (היינו שנעשה בקניין בבית דין חשוב, וככל הפרטים המפורטים בחו"מ סימן ר"ז), והודאת בעל דין כמאה עדים היא (ט"ז ונתיבות המשפט חו"מ ר"ז סעיף י"ח).

סיבה שנייה: כיוון שיש מנהג לכתוב קנסות כאלו בכל חוזה, המנהג מחייב אפילו במקום בו יש אסמכתא. דוגמא לדבר, קנסות בשידוכין. התוספות (ב"מ סו, א, ד"ה מניומי) כתבו: "קנס שעושין בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בבית דין חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם, מידי דהוה אסיטומתא דקניא" הבית יוסף הביא את דבריהם באה"ע סימן נ', ועיין בשו"ת חת"ס חו"מ סי' סו שאם מנהג הסוחרים לחייב בדבר שיש בו אסמכתא, מהני.

מנהג לא לגבות את מלוא הקנס

נראה שיש הבדל בין הטעמים: אם הסיבה היא בגלל שהקנס עוגן בצורה שאין בה אסמכתא, עליו לשלם את הקנס במלואו. אך אם הסיבה היא מנהג, יש מקום לבחון האם המנהג הוא לשלם את מלוא הקנס תמיד.

סביר שמנהג המדינה לשלם קנסות נובע מהחוק, ולפי החוק (חוק החוזים 15 (א)) שמורה לבית משפט סמכות לצמצם קנסות שאינם סבירים. אם כל החובה לשלם את הקנס נובעת מהמנהג שנובע מהחוק, אם כן כל אחד שחותם על חוזה עם קנסות יודע שהסכום הכתוב בחוזה הוא סכום מקסימאלי ולא מינימאלי.

בחוזים של מכון משפטי ארץ יש סעיף כללי המונע אסמכתא. ואולם, אם התנאי של הקנסות תקף מצד מנהג, הרי הסעיף הכללי הזה לא נכתב על סעיף הקנסות אלא על שאר התנאים, וממילא ברור שבמקרה שלפנינו כל תוקף התנאי הוא מצד המנהג, וכאמור לעיל המנהג הוא לא לגבות את מלוא הסכום.

ואולם, גם אם הסיבה הראשונה היא הנכונה, יש כוח במנהג לשנות דברים מפורשים שהתחייבו בהם הצדדים לפי חלק מהשיטות, וודאי יש ביכולת המנהג לפרש תנאים שאינם סותרים במפורש. בחו"מ (ס"א,ד') מבואר: "שטר שכתוב בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו בלא הרשאה, אם אין מנהג בעיר שלא לגבות בו בלא הרשאה, תנאו קיים וגובה בו בלא הרשאה." לפי לשון השו"ע נראה שאפילו אם יש תנאי מפורש שכל המוציא את השטר יוכל לגבות בלי הרשאה, התנאי בטל כאשר יש מנהג הפוך. ואכן הסמ"ע (סקי"ח) מתקשה בזה, מדוע אין בכוח תנאי מפורש לגבור על מנהג? ולכן ביאר שהשו"ע מדבר במקרה בו אין סעיף מפורש, אלא נכתב סתם: "כל המוציאו" והפרשנות הרגילה והפשוטה היא שיכול לגבות ללא הרשאה, ובגלל שיש מנהג אנו מפרשים פרשנות מצמצמת שאין לגבות ללא הרשאה. הש"ך (סק"ה) והב"ח ביארו את השו"ע כפשוטו. לשיטתם, מדובר במקום בו יש מנהג שאפילו אם יש תנאי מפורש לגבות ללא הרשאה, ניתן לגבות רק עם הרשאה. במקרה כזה המנהג גובר על התנאי. הגר"א (סקי"א) מצדד בשיטת הסמ"ע, שלכל תנאי יש יכולת לגבור על המנהג, אם ברור לחלוטין שדעתו הייתה להתנות על המנהג.

במקרה שלפנינו אין התנאי מפורש לחלוטין, ונראה שגם הסמ"ע והגר"א יודו שניתן לפרש את סעיף הקנסות כסעיף מקסימאלי ולא מינימאלי לפי המנהג.

סמכות בית הדין לכפות על פשרה

זאת ועוד, בחוזה הנ"ל ישנו סעיף המותיר ביד בי"ד סמכות לפשר בין הצדדים במקרה שכך נראה מצד היושר: "הצדדים קיבלו על עצמם, את הבורר, בין לדין תורה בין לפשרה" נראה לומר שאם החוזה היה מגיע לבית דין היו הדיינים מנסים לפשר ביניהם על סכום נמוך מחמשת אלפים כיוון שלא מסתבר שעל דחיית תשלום של 400 שקלים יתחייב לשלם 5000. ולכן, שמורה לשוכר הזכות לפנות לבית דין, ושם כמעט בטוח שהקנס יופחת.

מסקנות

א. את 500 השקלים השוכר צריך לשלם, כיוון שכל הצדדים מודים שיש לשלם אותם.

ב. על יתרת הקנס, הצדדים צריכים להתפשר ביניהם, וקשה להמליץ על סכום הוגן לפשרה, וזה תלוי מאוד בנסיבות המקרה. על פניו ובלי לשמוע את נסיבות המקרה, קנס של 600 שקלים נראה הוגן מאוד, ואם כן השוכר ישלם 1000 שקלים בסך הכל (400 חוב ו600 קנס). וכאמור, ייתכן שבשמיעת הנסיבות ע"י בית הדין, הדין, וגובה הקנס, ישתנו.