בעלות נשים נשואות בימינו וחיובן בנזקים

א. מבוא

במשנה (ב"ק פז,א) נאמר שאישה שהזיקה פטורה מלשלם פיצוי על הנזק:

העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין. אבל משלמין לאחר זמן - נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם.

כלומר, עבד כנעני ואישה שהזיקו פטורים מלפצות את הניזק, אולם, לאחר שהעבד ישתחרר ואם האישה תתגרש הם יתחייבו לשלם. וכן נפסק בשו"ע (חו"מ תכד,ט). הרמב"ם (חובל ומזיק ד,כא) הסביר "שהרי בני דעה הן והרי הן כבעל חוב שאין לו מה יגבה שאם העשיר חייב לשלם". כלומר, גם העבד וגם האישה אחראים למעשיהם, אולם אין להם מהיכן לשלם ולכן הם פטורים באופן זמני.

משמעות הדברים היא שאישה נשואה שהזיקה, ובכלל זה במהלך נהיגה, פטורה מלשלם אם תיתבע בבית דין של תורה. אלא שבעשרות השנים האחרונות אירעו שינויים חברתיים וכלכליים מפליגים. חלה עלייה משמעותית בשיעור הנשים העובדות. בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 שיעור הנשים העובדות היהודיות בארץ ישראל מעל גיל 15 היה 27%, והוא היה דומה לשיעור תעסוקת נשים במערב.[1] לעומת זאת, בשנת 2014 שיעור התעסוקה עמד על מעל 59%.[2] כלומר, מדובר ביותר מהכפלה של שיעור התעסוקה.

כמו כן, נוהג נפוץ הוא שהאישה רשומה כשותפה בחשבון הבנק עם בעלה, וכן רשומה כשותפה בדירה עם בעלה. במאמר זה נבחן אם בנסיבות אלה יש מקום לחייב בימינו אישה נשואה שהזיקה. בשלב ראשון נסקור את הרקע לקביעת המשנה שאישה שהזיקה פטורה מלשלם, לאחר מכן נעמוד על המצב החוקי במדינת ישראל, נמשיך להצעות השונות לחייב אישה נשואה בנזיקין, ונסיים בהצעה לבסס את החיוב על שיתוף נכסים מדעת שני בני הזוג.[3]

ב. בעלות נשים בהלכה

בגמרא (כתובות נז,ב) מובאת ברייתא שבה נאמר:

תיקנו מזונותיה - תחת מעשה ידיה ופירקונה - תחת פירות.

מוזכרות כאן שתי תקנות:

האחת, מעשי ידיה תמורת מזונות - חכמים תיקנו שהבעל זוכה בתוצרי עבודתה של האישה, הן תוצרים פיזיים הן בשכרה, ובתמורה הוא חייב לפרנס אותה. אולם שמורה לאישה הזכות לומר 'איני ניזונת ואיני עושה'.[4] התוצאה של אמירה זו היא שהאישה אינה זכאית לקבל מבעלה מזונות, אולם התוצרים של מעשי ידיה אינם שייכים לבעל.

התקנה השנייה היא פדיון תמורת אכילת פירות - חכמים תיקנו שהבעל חייב לפדות את אשתו מהשבי, ובתמורה הוא זוכה בפירות של נכסיה. למשל, אם הייתה לאישה דירה בעת החתונה או שהיא קיבלה דירה בירושה במהלך שנות הנישואין, אזי הדירה שייכת לה, אולם בעלה יהיה זכאי לקבל את דמי השכירות במהלך שנות הנישואין.[5]

המשמעות של הלכות אלה היא שברירת המחדל היא שלאישה אין רכוש חופשי. שכר עבודתה שייך לבעלה ונכסיה משועבדים לבעלה. אמנם, ראינו שתקנות אלה נועדו לטובת האישה, ולכן היא יכולה לוותר עליהן. אולם בפועל רוב הנשים אינן עושות זאת באופן רשמי ותקף מבחינה הלכתית.

ג. המצב החוקי

בסעיף 2 לחוק שיווי זכויות האישה התשי"א-1951 נכתב כך:

לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה, ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין.

החוק קובע, בניגוד להלכה, שמעמדו של רכוש שהיה שייך לאישה לפני הנישואין לא ישתנה בעת הנישואין. משמעות החוק היא "שאין עוד קיום למוסד של נכסי מלוג במשפט הפוזיטיבי המקומי".[6] עוד נכתב בפסיקת בית המשפט העליון כי "מן הדין להחיל, באשר לזכויות הבעלות בנכסים שנרכשו על ידי בני הזוג, או אלו מהם כאמור, את העקרונות של המשפט האזרחי, וכן שיש להחילם בשים לב לעובדות שבכל מקרה ומקרה".[7]

בשולי הדברים מן הראוי להזכיר שבעבר נהג במדינת ישראל הסדר 'חזקת השיתוף'. הסדר זה אפשר לבית המשפט, בנסיבות מסוימות, לראות את בני הזוג כשותפים, אף שהנכסים רשומים על שם אחד מהם. תחולתה של 'חזקת השיתוף' הייתה בעת הנישואין.

חוק יחסי ממון בין בני הזוג תשל"ג-1973 החליף את 'חזקת השיתוף', והוא חל על זוגות שנישאו מתאריך 1 בינואר 1974. חוק יחסי ממון קובע שיש לבצע 'איזון משאבים' בין בני הזוג, ולתת לכל אחד מהצדדים מחצית משוויים של כלל הנכסים, למעט חריגים. בשונה מ'חזקת השיתוף', תחולתו של חוק יחסי ממון היא רק בשלב של ביטול הנישואין עקב מותו של אחד מבני הזוג או גירושין. אין בחוק יחסי ממון התייחסות לשלב שבני הזוג נשואים. נמצא שחוק יחסי ממון מקנה לאישה בעלות על הנכסים בזמן הנישואין ואינו משפיע על המצב הקנייני בזמן הנישואין שבו אנו עוסקים במסגרת זו.

אשר על כן, החוק הקיים הרלבנטי לענייננו הוא חוק שוויון זכויות האישה, אלא שחוק זה מנוגד להלכה.

ד. הצעות לחייב אישה בנזקים בימינו

1. חיוב הבעל בקנסות שהוטלו על אשתו

יש שהציעו לחייב את הבעל לשלם את החובות שהתחייבה אשתו, כחלק מחובתו להביא קרבנות שבהם התחייבה אשתו, כפי שנאמר בגמרא (ב"מ קד,א):

דתניא רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת. שכך כותב לה - אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא.

כלומר, כאשר אישה התחייבה להביא קרבן, תיקנו חכמים שהבעל יביא את הקרבן בעבור אשתו, שהרי אין לה רכוש חופשי משלה.

תרומת-הדשן (ח"א סי' רפב) הסתפק אם ניתן ללמוד מהגמרא שניתן לחייב את הבעל לשלם במקום אשתו קנס שהיא חויבה כאשר עברה על תקנות הקהל. בעקבות זאת פסק הרמ"א (אה"ע צא,ד):

קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חייב לשלם.

אולם, הט"ז (ס"ק ג) העיר על כך:

ותימה על רמ"א שכתב בבירור שחייב הבעל לשלם, ובעל תרומת הדשן השאירו בצריך עיון. ובאמת לא דמי זה לחייב קרבן מן התורה כמו קרבן לידה או זיבה... והאיך ניקום אנחנו ונוציא ממון. על כן נראה לענ"ד דאין להוציא ממון ע"י כפייה בזה.

כדעת הט"ז כתב גם בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אה"ע סי' צו).

נמצא שיש מחלוקת אם תקנת חכמים שהבעל חייב להביא קרבן שהתחייבה אשתו כוללת גם חיוב לשלם קנסות שהוטלו על אשתו.

אולם לא ניתן ללמוד מדברי הרמ"א, לחייב את הבעל בחובות שהתחייבה אשתו מחמת שהזיקה. תרומת הדשן העלה אפשרות לחייב את הבעל בחובות שהם דומים לקרבן, חובות שיש בהם צד של כפרה. העוברת על קנס, היא חוטאת לשמיים, ולכן צריכה כפרה. אבל אישה שהתחייבה לשלם מחמת שהזיקה, אינה חוטאת לשמיים, אלא הוא חיוב בין באדם לחבירו.  

2. חיוב אישה בנזקים על בסיס התחייבות הבעל

יש ראשונים שכתבו, שלאור השינוי בדפוסי החיים והמעורבות הרבה של נשים במסחר בשוק, הבעלים התחייבו לשלם בעבור חובות של נשותיהם. כך למשל כתב המרדכי (ב"ק סי' פז):

פסק ראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזמן הזה, הרי כאלו מינום בעלים שלוחים. ואם יש עדים, חייב הבעל לשלם מפני תקנת השוק שישאו ויתנו עמהם.

כלומר, לדעת הראב"ן, כיוון שמקובל שנשים עוסקות במסחר, ומתוך הנחה שתוצרי עבודתן שייכים לבעל, הרי שהדבר נעשה בהסכמת וברשות הבעל שאשתו תהיה שליחה שלו ותוכל לסחור ברכושו. על בסיס זה כתב ראב"ן שהדעת נותנת שכל בעל התחייב לשלם במקרה שאשתו תתחייב ממון, כיוון שללא התחייבות כזו אף אחד לא היה מסכים לסחור עם נשים.

הראב"ן פסק שאישה היא בגדר שליח של הבעל. אמנם, הלכה פסוקה היא (ראו שו"ע חו"מ קפב,ב) שאם השליח הזיק וכדומה, המשלח אינו חייב בתשלום הנזק, כיוון שהשליחות הייתה רק לטובת המשלח ולא לרעתו. על כך השיב ראב"ן וכתב ש"מפני תקנת השוק" הסכים הבעל לקבל על עצמו אחריות למעשי האישה בשליחותו גם כשהיא מחייבת אותו ממון.

המהרי"ק (שו"ת סי' קצב) התייחס לדברי הראב"ן, וכתב כך:

...נראה לעניות דעתי דאע"ג שכתב המרדכי פרק החובל בשם ראב"ן... הני מילי בדבר מועט כדרך שהאשה רגילה לישא וליתן בזמן הזה להוציא הוצאות לאכילת ביתה בזה ודאי כתב ראב"ן מה שכתב, כדי שישאו ויתנו עמהם. דאם לא כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שתוכל לקנות אפילו ליטרא ירק לקדירתה... אבל בסך גדול שאין דרך הנשים להשתדל בו ולהוציא הוצאה מרובה כל כך פשיטא דלא שייך בזה תקנת השוק.

ועוד דאפילו אם ת"ל דבכל ענין דבר ראב"ן מה שאין כן וכדפירשתי, מכל מקום רבינו מאיר חולק עליו ולית ליה הך תקנת השוק דנשים לפי הנראה לע"ד... וכן נראה ששאר הפוסקים לא סבירא להו הך תקנת השוק שהרי לא הזכירו אותה לא המיימוני ולא הסמ"ג וגם לא ספר חשן המשפט.

הרמ"א (חו"מ צו,ד) פסק בניגוד לראב"ן:

אבל אין בעלה חייב לשלם בשבילה, אף על פי שנושאת ונותנת תוך הבית ודלא כיש חולקין בזה.

לעומת זאת, מהרש"ל (יש"ש ב"ק פ"ח סי' כט) קיבל את שיטת ראב"ן וכתב שהדבר תלוי בנסיבות:

הילכך עכשיו כל הנשים בסך מועט מחייבינן הבעל בעבורה, אם היא חייבת בדין, משום תקנת השוק. והכל לפי ראות עיני הדיין. כי לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהון, וכל ממון בעל בידיה. פשיטא שאפילו דבר גדול מוכרח הבעל לשלם, הכל לפי העניין, ומנהג המקום, וחכמת עיני הדיין.

הש"ך (חו"מ צו ס"ק ט) פסק כדעת מהרש"ל, והוסיף:

מיהו כל זה בהלואה או פקדון בענין שהיה להם הנאה מהממון, אבל אם פשעה בפקדון או השליכתו לאש או חבלה וכהאי גוונא, הבעל פטור.

אם נשוב לשאלה שבה פתחנו, הרי שלדעת הרמ"א בעל אינו מתחייב לשלם את חובות אשתו בשום מצב. לדעת הראב"ן, המהרש"ל והש"ך, השתנו נסיבות החיים ונשים החלו להיות מעורבות יותר בחיי המסחר. בעקבות זאת ישנה התחייבות מכללא של הבעלים לשלם את חובות נשותיהם כדי שיסכימו לסחור עמן. אולם הש"ך הדגיש שהתחייבות זו אינה כוללת אחריות לנזקים שתגרום האישה.[8]

לכאורה, מדברי הש"ך עולה שלא ניתן לבסס חיוב אישה בנזקים בימינו על שיטת הראב"ן. אולם, יתכן שעל פי סברת הראב"ן יש מקום לחיוב. הראב"ן כתב שללא התחייבות של הבעל אף אחד לא יסכים לעסוק במסחר עם אשתו. על פי סברה זו מסתבר שכל רישיון שניתן לאישה בימינו, ובכלל זה רישיון נהיגה, רישיון עסק וכל רישיון מקצועי (כגון: רישיון הוראה, עריכת דין וכדומה) מותנה בכך שאם האישה תזיק היא תשלם. הרי אף אחד לא היה מסכים לתת לנשים נשואות רישיון בהינתן שאם ייגרם נזק לא יהיה מי שישלם עליו. הוא הדין והוא הטעם לכל פעילות הדורשת הסכמה, כגון הנפקת כרטיס אשראי, פנקס שיקים או קו טלפון, הפעילות הייתה נמנעת אילו נשים נשואות היו פטורות מתשלום על נזק.

לפיכך, מסתבר שעל פי שיטת הש"ך, בימינו סביר שבעל מתחייב לשלם גם על נזק שאשתו תגרום, כדי לאפשר לה לעשות את כל מה שתלוי בהסכמתם של אחרים.

ה. חיוב האישה בנזקים מחמת שיתוף נכסים

עד כה הועלו סיבות לחייב את הבעל בנזקי אשתו, המבוססות על הנחה שאין לאישה נכסים. אולם בימינו חלו שינויים משמעותיים, ובכלל זה שבדרך כלל אישה רשומה כשותפה בחשבון הבנק ובדירה. השאלה היא אם לרישום האישה כשותפה עם הבעל בחשבון הבנק או הדירה יש תוקף הלכתי המקנה לה בעלות על הנכסים, או שמא תקנת חכמים שנכסי האישה משועבדים לבעלה תקפה גם מול הרישום.

בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתקנז) הובא מקרה של בעל שקנה מכספו דירה, וכתב את השטר על שמו ועל שם אשתו. הרשב"א נשאל, אם הרישום מוכיח שהדירה שייכת גם לאישה, או שלמרות הכתוב בשטר אין לאישה חלק בדירה:

אלו קנה ראובן מנכסיו, אף על פי שכתב השטר בשם אשתו, לא קנתה כדאיתא בפרק הגוזל קמא בשמעתא הלוקח שדה בשם ריש גלותא. ומשום דמימר אמרינן לפיוסא בעלמא הוא דעבדא, להבריח מבעל חוב. ויראה מדבריה שהיא מודה בכך ומתוך טענה שאמרת שהיא תוספת על כתובתה.

אבל אם היא טוענת שקנתה שנפלו לה מבית אביה, רואים אם מוחזקת בכך שיש לה נכסי מלוג או לאו. ואם הוחזקה בכך וטוענת כן הדין עמה. אבל אם אינה מוחזקת בכך אינה נאמנת ואפילו בשבועה לפי שכל מה שיש לה לאשה הוא בחזקת הבעל.

כלומר, לדעת הרשב"א, אין רישום שם האישה כבעלים בשטר מהווה הוכחה שיש לאישה בעלות על הדירה. הרשב"א לומד זאת מדברי הגמרא (ב"ק קב,ב) שמי שקונה שדה, ובמקום שיכתוב את שטר הקנייה על שמו, הוא כתב את שטר הקנייה על שם ריש גלותא (מנהיג הקהילה היהודית הגדולה בבבל), בכל זאת קנה את הקרקע בעצמו. הסיבה היא שהוא כתב את השטר על שם ריש גלותא רק כדי שאנשים לא יעזו לערער על הקנייה מיראת ריש גלותא. אולם אם האישה טוענת שהבית נקנה מרכוש שהיה שייך לה, ויש ראיות התומכות בכך, האישה נאמנת. מדברי הרשב"א למדנו שהרישום אינו מהווה ראיה חותכת לבעלות.

אולם מצאנו אחרונים שמהם עולה שהרישום מהווה ראיה לבעלות. בשו"ת חתם-סופר (חו"מ סי' קמב) עסק בבעל שרשם את הדירה על שם אשתו ברישום הממשלתי. מתשובת החת"ס עולה שרישום הדירה על שם האישה, מלמד שהדירה שייכת לה, בניגוד לדברי הרשב"א.

גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' לח) עסק בשאלה דומה, וגם תשובתו מבוססת על ההנחה שדירה הרשומה על שם האישה היא בבעלות האישה. יתכן שפוסקים אלה סברו שאף שהרישום בשטר אינו מהווה ראיה לבעלות, הרישום הממשלתי כן מהווה ראיה.

בסוגיה זו עסק גם בית הדין הרבני:[9]

פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכונה למתנה.

כלומר, בית הדין קבע שהרישום משקף כוונה של בני הזוג שהרישום יבטא את הבעלות השווה של שניהם, זאת, גם אם חלוקת ההוצאות לרכישת הדירה לא הייתה שווה.

לגבי חשבון בנק משותף, פסק הרב שלמה שפירא (בזמנו, דיין בבית הדין הרבני בנתניה, וכיום דיין בית הדין הרבני הגדול):

מכיוון שהוברר שחשבון הבנק היה משותף לצדדים, לחשבון זה נכנסו משכורותיהם ונכנסו כספי מתנות שקיבלו, אין ספק שכל הכספים שקיבלו הם כספי שותפות.

ולפיכך כמו שבחשבון בנק שיש לאדם הפרטי, אם יבוא מאן דהו ויוציא כספים מחשבון זה דינו כגזלן. ואפילו יאמר "מה שלקחתי שלי" הוא אינו נאמן בטענתו... והוא הדין בחשבון בנק של שני שותפים: אם אחד מהם לוקח כסף מהחשבון המשותף עליו להוכיח שעשה כן בסמכות וברשות, שאם לא כן הוי כגוזל מחברו.[10]

הרב שפירא כתב שחשבון בנק משותף שייך לשני בני הזוג, ואף אחד מהם אינו יכול למשוך ממנו כסף ללא הסכמת בן הזוג השני. החידוש בדבריו הוא שלא רק שהרישום מהווה ראיה על הבעלות המשותפת, אלא שהוא מלמד על זכויות האישה בזמן הנישואין. רוצה לומר, בניגוד לדין המופיע בשו"ע שעל פיו הרכוש של האישה נמצא בשליטת הגבר, בחשבון משותף שני בני הזוג שולטים בחשבון באופן שווה.

כך פסק גם בית הדין הרבני הגדול:

בני זוג הפותחים חשבון משותף, מפקידים בו את כספם ומחשבון זה מנהלים את משק ביתם - בזה הוו שותפים, אך השותפות היא במה ששמו בחשבון המשותף לצורך ניהול חיי היום־יום ומוציאים ממנו כפי צרכיהם.[11]

לדברי בית הדין לא רק שבני הזוג שותפים בכסף הנמצא בחשבון, אלא ששניהם רשאים למשוך ממנו כסף לצורכיהם. שוב, משמעות הדברים היא שמדובר בשותפות רגילה ולא במצב שבו הרכוש שייך רק לבעל.

ממילא, מסתבר שאם אישה הזיקה בימינו הרי שהיא צריכה לפצות את הניזק מרכושה הכולל חצי מהחשבון המשותף וחצי מהדירה המשותפת. מסתבר שהוא הדין לכספים הרשומים על שמה בלבד, כגון קרן השתלמות וקרן פיצויי פיטורין.

ו. חיוב אישה עובדת בנזקים

כאמור לעיל, בעשרות השנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בתעסוקת נשים, וכעת הרבה מהנשים במדינת ישראל עובדות ומרוויחות כסף. מה ההשפעה של שינוי זה על חיוב אישה נשואה בנזיקין?

המשנה במסכת כתובות (נט,ב) מנתה את המלאכות שהאישה חייבת לעשות לבעלה. על פי המשנה, פסק השו"ע (אה"ע פ,א):

מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה. מקום שדרכן לארוג - אורגת, לרקום - רוקמת, לטוות צמר או פשתים - טווה. ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד.

מה הדין בנוגע לעבודה של אישה שלא הוזכרה במשנה, כגון הוראה או ראיית חשבון? בכך עסק הרשב"א (שו"ת ח"ד סי' קנב; הובא בב"י אה"ע סי' צה) בנוגע לאישה שקיבלה מזונות מהיתומים אחרי מות בעלה והייתה אמורה לתת להם את תוצרי מעשי ידיה:

וכיון שכן אם ניזונת משל יתומים אם השביחה או הרויחה במעות למה אנו דנין שבח וריוח זה במעשה ידיה להיות ליתומים... אלא מן הדין הייתי אומר שכל הריוח לעצמה.

כלומר, הרווחים של האלמנה ממסחר אינם שייכים ליתומים, כיוון שמסחר אינו חלק מהמלאכות שנשים חייבות לעשות לבעליהן. בבית-מאיר (אה"ע פ,א) למד מדברי הרשב"א, שתוצרי מלאכות שלא הוזכרו במשנה, אפילו אם נהגו הנשים באותו מקום לעשותן, אינם שייכים לבעל.

מכאן  שכאשר אישה עובדת מכניסה את שכרה לחשבון הרשום על שמה, הכסף אינו שייך לבעל.[12] המשמעות המעשית היא בדרך כלל בנוגע לקרן השתלמות ולקרן פנסיה הרשומות על שם האישה בלבד.

מה הדין במקרה שהאישה מכניסה את הכסף לחשבון על שם הבעל בלבד?

המהרי"ט (שו"ת ח"ב חו"מ סי' סז; הובא בפת"ש אה"ע פ ס"ק א) הסתפק אם אישה העוסקת במסחר ומכלכלת את הבית, מעשי ידיה שייכים לבעלה, ואלו  דבריו:

ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשתו... אם נאמר שאשה כזאת, אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל. כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות, אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית, אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם, ואינה צריכה לפרש ולומר - איני ניזונית ואיני עושה, דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה...

אלא שאפשר לומר דנשים אלו שתחלת שמושן במלאכה זו עדיין הבעל טורח במזונות וכשהיתה מרווחת ונותנה בעין יפה ונותנת יציאות הבית כל שלא אמרה איני נזונית וכו' הרי יש לה ממה שתפרנס הבית ממה שהרויחה כבר, ומדידיה קאכלה ומדידיה שתתה, וכל מה שהיתה הולכת ומשתכרת קמא קמא בטיל לגבי בעל. אי נמי אפשר לומר דכיון דאיכא ריוח ביתא מסתמא וותרה.

המהרי"ט התלבט בשאלה אם אישה העוסקת במסחר ומכלכלת את ביתה, דינה כמי שוויתרה על זכותה למזונות והרי מעשי ידיה שלה, או שמא כיוון שבתחילה בעלה פרנס אותה, הרי שהיא העדיפה להישאר תחת תקנת חכמים, והקנתה לבעלה את מעשי ידיה.

אולם בימינו כאשר רוב בני הזוג מניחים בעת החתונה ששניהם יעבדו, ובחלק מהמקרים האישה היא שמפרנסת את הבעל בזמן שהוא לומד, מסתבר שדין כל הנשים כמי שוויתרו על המזונות תמורת זה שמעשי ידיהן יישארו שלהן. זאת גם אם האישה מכניסה את הכסף לחשבון על שם הבעל. לפיכך יש לומר שכוונת רוב הנשים בהפקדת הכסף לחשבונו של הבעל להפוך אותו לשותף  בכסף ולא לבעלים יחיד, וכן כתבו כמה מפוסקי זמננו.[13]

על פי זה, אישה שהתכוונה בעת הנישואין לעבוד, גם אם הפקידה את שכרה לחשבון השייך לבעל בלבד, נשארה בעלים על חצי מהחשבון. ממילא, אם היא הזיקה היא חייבת בפיצוי של הניזק מתוך החצי השייך לה.

ז. סיכום

על פי תקנת חכמים, ממון האישה שייך לבעל או משועבד לו תמורת התחייבויות מסוימות של הבעל כלפי האישה. לכן קבעה המשנה שאם אישה הזיקה, אין לה אפשרות לפצות את הניזק. אולם האישה יכולה לוותר על ההתחייבויות של הבעל ולהשאיר את ממונה בידה. אלא שבפועל נשים אינן עושות הליך רשמי זה.

במאמר בחנו אם ניתן לחייב נשים בנזיקין בימינו לאור השינויים הגדולים באורחות החיים, ובכלל זה הגידול המשמעותי בשיעור הנשים העובדות והנוהג לרשום את הנדל"ן ואת חשבונות הבנק כמשותפים לשני בני הזוג. מצאנו כמה יסודות לחיוב נשים בימינו:

א.  הראב"ן חידש, שכאשר אישה מנהלת את עסקיו של בעלה, הבעל מקבל על עצמו את האחריות לשלם חובות ממוניות שנגרמו ממעשיה. הפוסקים חולקים בשאלה אם הבעל מקבל על עצמו לשלם גם חובות ממוניים שנגרמו מחמת פשיעה של האישה. על פי סברת הראב"ן, התחדש שכל פעילות הדורשת הסכמה ורישיון, ובכלל זה מתן רישיון נהיגה, מותנית בכך שהאישה תתחייב לשלם במקרה של נזק. לפיכך, גם אם נאמר שגם כיום לאישה אין רכוש חופשי, עדיין הבעל יתחייב לשלם בעבור נזקי אשתו.

ב.   האחרונים כתבו שאם האישה רשומה כבעלים, אזי זו הוכחה שיש לאישה חלק בנכס. לפיכך, רישום חשבון בנק כמשותף ורישום דירה בטאבו כמשותפת מעידים שהאישה היא שותפה שווה, וממילא יש לך רכוש שממנו היא יכולה לשלם על נזקיה.

ג.   המהרי"ט הסתפק, אם אישה עובדת שמשתמשת בשכרה לצורך כלכלת הבית התכוונה ששכרה יישאר שלה או יינתן כולו לבעלה. על פי הסברות שהעלה המהרי"ט מסתבר שבימינו כוונת רוב הנשים המפקידות את שכרן בחשבון בנק על שם הבעל, להפוך את הבעל לשותף בכסף בלבד, והן נשארו שותפות שוות איתו. לפיכך, אישה עובדת המפקידה את שכרה בחשבון הרשום על שם הבעל בלבד, היא בעלת חצי מהכסף בחשבון ויכולה לשלם ממנו בעבור נזקיה.